מצוות הבעל לקנא לאשתו ודין סוטה הכולל השפלתה ברבים והשקייתה את המים המאררים, נידונים בהרחבה יתרה, המעוררת אי נוחות בתרבות בת ימינו.
עניין אישה סוטה, עוסק במקרה שהבעל מתרה באשתו לפני עדים, שלא תכנס למקום מוסתר עם גבר פלוני. אם היא לא הקשיבה לאזהרתו ובכל זאת נכנסה, הבעל מביאה לכוהן במקדש, לשם בירור האם גם נאפה עם אותו הגבר. הכוהן משדלה בדברים להודות אם נאפה, ואם היא מודה, בעלה יגרשה ללא כתובה. בכל מקרה אין אפשרות לדון אותה כנואפת, שכן אין עדים למעשה הניאוף עצמו. במקרה ואינה מודה, מתחיל תהליך השקייתה במים המרים המאררים (הלכות סוטה, פרק ג’). הכוהן לוקח מים מהכיור שבמקדש, ושם בהם קצת עפר מקרקעית המשכן וקצת לענה. אחרי זה הכוהן כותב על מגילה את הפסוקים המתארים את העונש האלוהי לנואפת, והשם המפורש בתוכם (מתוך הפסוקים, במדבר ה, יט-כב), ומוחק את הכתוב בתוך המים. לפני השקייתה במים, הכוהן מזהיר שוב את האישה ומנסה לשכנעה להודות אם אכן נאפה. אם אינה מודה, מתחיל תהליך הכולל ביזויה ברבים – פריעת שערה, קריעת בגדיה ואחר כך משקים אותה במים המאררים. אם היא נאפה אז המים ששתתה ממיתים אותה. בהלכות סוטה כתוב, שאם אכן נאפה האישה, הרי כשתשתה את המים המאררים ימות גם הגבר שאתו נאפה, וכן אם בעלה של הסוטה, בעל בעילה אסורה בזמן כלשהו בחייו, הרי המים המאררים לא יפעלו את פעולתם כלל, גם אם נאפה האישה (סוטה, מז, ב).
מה מטרתם של כל דיני סוטה והאם יש להם איזה נגיעה לזמננו?
בעיניים המערביות של ימינו, נראים לנו דיני סוטה כפוגעים במעמד הנשים. יש לקחת בחשבון, שבתרבות בה הגברים היו מנהיגי המשפחה המוחלטים, היו החשדות באשה, והקנאה על ניאוף, עלולות להביא לגירושה המידי ואף לרציחתה. דיני סוטה מאפשרים בכל זאת לאשה לצאת ממצב של חשד זה כזכאית, אם שתתה מהמים ולא הושפעה מהם, או לצאת מבעלה ללא כתובה במידה והיא מודה באשמה.
כותב הרמב”ם: “ומפני שחשד הזנות, והספקות הנופלות בו על האישה רבות מאוד, נצטווינו בדיני סוטה”. בהמשך הוא מסביר שפחד האישה מהבושה הרבה המתלווה לכל התהליך, יביאה לכך שתשתדל מאוד לא להיכנס כלל למצב של אישה סוטה, ולא לעורר את קנאת בעלה.
מעבר לכך צריך לבחון את הלכות קנאות ודין סוטה בהקשר למטרה הכללית של יציבות המשפחה בישראל. ספר החינוך כותב על טעם מצוות סוטה:
"שורש מצווה זו נגלה לכל רואי השמש שהוא שבח גדול באומה, להיות לנו תחבולה להוציא מתוך לבבנו החשד בנשותינו, ולדעת באמת אם זנתה האישה תחת בעלה או לא זנתה, מה שאי אפשר לכל גוי וממלכה [..]. כי מי יגלה על בנותיהם כי תזנינה ועל כלותיהם כי תנאפנה, ועמנו נתקדש בכל דבר שבקדושה, ונתן לנו האל מופת לדעת עניין זה הנעלם משאר העמים, מתוך כך תתרבה בין איש לאשתו אהבה ושלום שלם וזרענו יהיה קדוש".
הרמב”ם מתאר את חשיבות המרקם המשפחתי בבירור טעמי המצוות הקשורים לספר נשים:
“מן הידוע שצריך אדם לאוהבים כל ימיו […] אם בעת בריאותו והצלחתו ייהנה מחברתם, ובעת צרתו יצטרך להם, ובזקנותו וחולשת גופו ייעזר בהם. זאת האהבה תמצא במיוחד בבנים ובקרובים […] עד שהמשפחה הקשורה לבית אב אחד, יהיה ביניהם בעבור כך אהבה, חמלה ועזר קצתם לקצתם, אשר הם אחת מכוונות התורה הגדולות” (מ’נ, ג, מט).
הצורך של האדם באהבה וביציבות משפחתית הם חלק מחוכמת האל אותה נטע בטבע האנושי. מטרת יציבות זו היא גם לתת מנוחת הנפש לאדם החפץ להתעלות במעלות הרוחניות, אך מעבר לכך, המשפחה היא גם שדה פעולה לתיקון מידותיו הנפשיות של האדם, תיקון שהוא תנאי לכל התעלות ממשית. מרקם החיים המשפחתי הכולל זוגיות, חינוך ילדים, הקשרים איתם כבוגרים, וכן הקשר עם קרובי משפחה אחרים, נוגע בנקודות עמוקות שבנפש, מעורר אותם לביטוי, ובכך מאפשר את תיקונם.
עניין פעולת המים המאררים מעורר השתאות. נראה לי שזו המצווה היחידה בתורה המבוססת על נס, שכן איני רואה כל דרך טבעית שבה יפעלו המים את פעולתם הממיתה על האישה והגבר הנואפים (הרמב”ן שואל שאלה דומה). ראיתי התייחסויות מודרניות על נושא זה, המציעות שפעולת המים המאררים על האישה היא מין תגובה פסיכוסומאטית חרדתית, היכולה גם לגרום למות. הסבר זה אינו מספק, שכן השפעת המים תהיה תלויה במבנה הנפשי האישי של כל אישה ואשה. על פי הסבר זה לתופעה, תהינה נשים שגם אם נאפו, המים המאררים לא ישפיעו עליהם, וודאי שעל הגברים שאיתם נאפו תהיה ההשפעה אף פחותה ולא ימותו. עניין הנס כאשר הוא חלק ממצווה קבועה נראה לי בעייתי, כי יש בכך סכנה לעידוד מנטליות מאגית. ניתן לומר שהעובדה שהתורה מספרת לנו שאכן הקב”ה יעשה נס בנושא זה כל פעם שיידרש, מדגישה את המרכזיות של השמירה על יציבות המשפחה והאהבה והשלום בין הבעל לאשתו. צריך להוסיף שמכיוון שאין כל זוג פרטי ראוי שיעשה לו נס, פירוש הדבר שהשלום המשפחתי מעבר להיותו עניין פרטי של הזוג עצמו, הרי הוא עניין כלל ישראלי ולכן יכול להצדיק נס אלוהי. המדרש מציין חשיבות זו ואומר שבשביל שמירה על השלום בין הבעל לאשתו, הסכים הקב”ה ששמו יימחה במים.
הרמב”ם לא מזכיר במורה נבוכים את עניין המים המאררים, ומדגיש בעיקר את ההרתעה שמצד השפלתה של הסוטה. בפרק בו הוא דן בטעמי מצוות הקשורות לע”ז הוא מתאר את הקשר בין חומרתו של חטא השוגג לבין הקורבנות שצריך להביא על כל סוג חטא. הוא כותב: “ולפי זאת הכוונה, תהיה מנחת סוטה חסרת נוי וריח, מפני שמנחה זו היא בגלל חשד לחטא […] והיות הסוטה מביאה מנחת קמח שעורים (מאכל בהמה), שפלה שאינה נאה, כאילו ירמוז לה על גנות המעשה ויעוררה לתשובה” (מ’נ, ג, מו). דברי הרמב”ם מעלים עניין שהוא נוסף על בירור האמת. הוא רואה בתהליך אותו עוברת הסוטה תהליך המעורר את האישה לתשובה ותיקון, ולא רק אותה עצמה, אלא גם את כל הצופים בתהליך. רואים שבשני המקורות שהבאתי מהרמב”ם, לא מוזכרת כלל ההרתעה מצד פעולת המים המאררים עצמם אלא מצד ההשפלה. חז”ל אומרים שכשרבו המנאפים בטלו המים המאררים, כוונתם הייתה על תקופת בית שני, אבל מה לגבי בית ראשון שנחרב בין היתר על ריבוי חטא עריות, שגם אם הבעל חטא, לא היו המים פועלים את פעולתם? והרי אז היה פג תוקף פעולת המים וכבר אי אפשר היה לדעת למה אין המים פועלים את פעולתם, שכן לא פעם הניאוף היה נעשה בהסתר.
