האם העמקה בעקרונות אמונה קודמת ללימוד המצוות?
בפרשת עקב כתובה הפרשה השנייה שבקריאת שמע "והיה אם שמוע..". הרמב"ם כותב שמצוות "קריאת שמע כוללת "שלוש פרשיות אלו והן: "שמע", ו"והיה אם שמוע", ו"ויאמר". ומקדימין לקרות פרשת "שמע", מפני שיש בה ציווי על ייחוד השם, ואהבתו ותלמודו; שהוא העיקר הגדול, שהכול תלוי בו. ואחריה "והיה אם שמוע", שיש בה ציווי על שאר המצוות כולן." (הלכות קריאת שמע, א, ב). על שאלת הגמרא למה קדמה קריאת פרשת שמע ל"והיה אם שמוע" כתבו המפרשים, שלכאורה זו שאלה מיותרת, שהרי פרשיית שמע גם קודמת בסדר הכתוב בתורה. הם מסבירים שהיה ניתן לחשוב, שמבחינה חינוכית, עדיף להקדים את קריאת פרשיית "והיה אם שמוע" "לשמע ישראל", כי היא מבטאת קבלת עול מצוות שהם המבוא והדרך לאמונה. המצוות הן המכשירות אותנו לידיעת השם, אהבתו, ויראתו ולכן לכאורה היה צריך להקדים את קריאת "והיה אם שמוע" לקריאת שמע. אבל ר' יהושוע בן קרחה במשנה אומר, שהסדר הנכון הוא שקודם יקבל אדם על עצמו עול מלכות שמים, שכן רק אז יש משמעות לקבלת עול מצוות שנתן לנו אותו אלוה.
דיון זה רלוונטי לסדר החינוך התורני של ילדים בוגרים וגם של גרי הצדק המוזכרים בפרשה. הנושא כמובן גם רלוונטי בימנו לדרך בה מנחים את החוזרים בתשובה בישיבות השונות ועד כמה מדגישים את ברור יסודות היהדות.
נראה לי שהרמב"ם בנימוק שהוא מביא בהלכה שהבאתי בתחילה, אינו מתייחס לקדימות בזמן בתהליך החינוכי, הוא מדגיש יותר את הקדימות במבנה המחשבתי. לדעתו ההבנה האמתית של תורת ישראל צריכה להתבסס קודם כול על ההעמקה בהבנת העיקר הגדול שהכול תלוי בו, של ייחוד האל, אהבתו, ותלמודו. השלב הנוסף של קבלת עול מצוות ולימוד ההלכות, הוא כמובן חשוב מאוד, אך במדרגה נמוכה יותר בסדר העקרונות.
לימוד ועיסוק באותם עיקרים נשגבים שבפרשיית שמע, כלומר ייחוד האלוה ואהבתו, הרי בעומקם הם כוללים לימוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה. אם כך האם נכון לעסוק בהם בעמקות ובהרחבה כבר בתחילת הדרך, לפני שמעמיקים זמן רב בלימודי הגמרא וההלכה? הרי הרמב"ם בעצמו כותב בהלכות יסודי התורה: "ואני אומר שאין ראוי לטייל בפרדס (מעשה בראשית ומרכבה), אלא מי שנתמלא כריסו לחם ובשר. ולחם ובשר הוא לידע האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצות. ואע"פ שדברים אלו דבר קטן קראו אותן חכמים, שהרי אמרו חכמים, דבר גדול מעשה מרכבה, ודבר קטן הוויות דאביי ורבא, אעפ"כ ראוי להקדימן, שהן מיישבין דעתו של אדם תחלה. ועוד שהם הטובה הגדולה שהשפיע הקדוש ברוך הוא ליישוב העולם הזה, כדי לנחול חיי העולם הבא, ואפשר שידעם הכול, קטן וגדול, איש ואשה, בעל לב רחב ובעל לב קצר". (יסודי התורה, ד, יד). לפי דבריו אלה, אולי ראוי דווקא להקדים את קריאת "והיה אם שמוע" לקריאת שמע ישראל?
נראה לי שהסדר החינוכי שהרמב"ם היה מכוון אליו תלוי באדם ובגילו. אדם חכם בוגר המחליט לחזור בתשובה או גוי חכם שמתגייר, ראוי אולי שגם בצעדיו הראשונים ינסה להעמיק בנושאים הגדולים של ייחוד האלוה ולימוד מעשה בראשית, הכוללת לימודי מדעים. וזאת במקביל ללימודי גמרא הלכה ומוסר (שיפור המידות). ילד הגדל בעולמה של תורה, יתחיל לעסוק בנושאים אלו כאשר תבונתו המפשטת יכולה לכך, עד אז יכוון בקריאת שמע ברגש רב לאמונה תמימה אותה ספג במשפחתו. כאשר יתבגר צריך לכוונו להעמקה בבירורי האמונה, ולא לחשוש משאלות שיעלו בהקשר לבירורים אלו. יש להרגיל את הבחורים לקרוא את ספרי המחשבה של ענקי המחשבה היהודית, לצד לימודי הגמרא, ההלכה והמוסר. מגיל צעיר יש להתחיל בלימודי המתמטיקה והמדעים, לצד למודי התורה. לימוד מקצועות אלו חשוב כי הוא מחנך להתפעלות מחכמת האלוהים בטבע, ומגביר בכך את אהבת האלוהים. הלימוד גם מפתח חשיבה שיטתית והגיונית, כפי שכותב הרמב"ם בהלכת אהבת השם ובהקדמתו לפרקי אבות. בכל תחומי הלימוד יש לעודד פתיחות, סקרנות ויצירתיות, שהם הפתח להשתלמות בכל התחומים.
כתוב בפרשה "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"(דברים, ח', ג). פירוש אפשרי, שהאדם לא יקדיש עצמו רק לפרנסה, להביא לחם לביתו, אלא גם ואולי בהדגשת יתר של החשיבות, יעסוק כל העת במוצא פי ה', כלומר בתורתו.
על דרך הדרש אפשר לפרש פסוק זה בדרך נוספת בהקשר לדברי הרמב"ם, המשווה את לימוד ההלכה לאכילת לחם ובשר (בשפה הערבית בשר – לחמה). "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – כלומר גם אם נכון שלא להיכנס לפרדס לפני שימלא כרסו בלחם, וצריך לעסוק בלימוד הכולל הוויות אביי ורבא, צריך לעסוק כל העת גם במוצא פי השם. כלומר שיעסוק האדם כל העת גם בעיקרים הגדולים, ושיפתח געגועים לרוח הנבואית, שהיא מוצא פי השם. עניין זה כדאי להדגיש דווקא בגלל ההנאה, החוויה, והאתגר שיש בלימוד הגמרא לעומת הלימוד הקשה, היציב, המסודר ואולי הפחות מרגש של מעשה בראשית, ושל ייחוד האל ואהבתו. הרב קוק באחד ממכתביו כואב על כך "שגדולי הכישרון פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה. וגם שם רק במקצועות מיוחדים עבדוהו והרגילהו בחינוך. והצד ההרגשי ויותר מזה הצד העיוני ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו…. אותו עזבו לגמרי".
בזמננו רבים האנשים הפונים לשמוע דברים מתחום הקבלה, בלימוד במקומות שונים, או בהקשבה להרצאות שונות בתחום הקבלה, הנמצאות הרבה מאוד באינטרנט. הרב אצלו למדתי בתחילת דרכי הדגיש שחוסר לימוד מסודר בנושאים השונים שבספר "מורה הנבוכים" כתנאי ללימודים בתחום זה, מזמין בעיות קשות שהרמב"ם היה רואה בהן הגשמת האל, פנטזיות, ואולי אפילו טעויות הבנה שקרובות לכפירה (הרמ"א למשל דן בנושאים קבליים לאור מורה הנבוכים של הרמב"ם – תורת העולה, חלק ג, פרק ד).
עניין נוסף שכדאי לברר בפרשיית "והיה אם שמוע" הן ההבטחות החומריות הכתובות בה, שיחולו על העם, אם ישמע למצוות האלוהים. וידועים דברי חכמים המתנגדים לכך ששכר המצוות האלוהיות הינו גמול חומרי וטובות הנאה חומריות מאת האלוה.
וכותב הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק: "וכת רביעית תחשוב כי הטובה שתגיע לנו בעשיית המצות היא מנוחת הגוף והשגת התאווֹת העולמיות בעולם הזה, …ונכסים רבים, ורוב הבנים, ואורך חיים ובריאות הגוף, והשלום והבִיטחון,….וִהְיוֹתֵנוּ שולטים על מי שהצר לנו. והרעה שתשיגנו כשנכפור בתורה, היפך הענייָנים האלה, כמו מה שאנחנו פה היום בזמננו זה, זמן הגלות. ויביאו ראיה כפי סברתם מכל המקראות שבתורה: מן הברכות והקללות וזולתם, ומכל אותם הסיפורים הכתובים במקרא."
הרמב"ם שולל גישתם זו וכותב: " וכבר הזהירו חכמים על זה גם כן, כלומר שלא ישים האדם תכלית עבודת השם יתברך ועשיית המצווָה בשביל דבר מן הדברים (מהטובות החומריות)". הוא מסביר שפסוקים אלו (שחלקם בפרשת עקב) נועדו לאוזנם של אנשים שיקשה אליהם לשמור את מצוות התורה ללא צפייה לתגמול חומרי, או מפני פחד מעונש חומרי. את ההבטחות לטובה חומרית שייתן האלוהים אם ישמרו מצוותיו הוא משווה להבטחות שמבטיחים לילדים קטנים, שאם ילמדו יפה יקבלו ממתקים.
הרמב"ם אומר בהמשך הקדמתו לפרק חלק, שאת הפסוקים שיש בהם הבטחות חומריות צריך להבין אך ורק כסיוע חומרי לשם עבודת האלוהים של האדם. "לפי שהאדם אי אפשר לו לעשות הַמִּצְוֹת לא כשהוא חולה ורעב או צמא, ולא בשעת מלחמה ומצור, לכן יָעַד שיסורו כל אלה העניינים, ושיהיו בריאים ושקטים כדי שֶׁתִּשְׁלַם להם ידיעת האלוהים, ויזכו לחיי העולם הבא". (הקדמה לפרק חלק).
ההפטרה מהנביא ישעיהו מסתיימת בפסוקים " שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי יְהוָה הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ." וכותב הרמב"ם על פסוק זה: “על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו (של אברהם אבינו) והתנהגו במידותיו, כי טבע המקור (אברהם) ראוי שיהיה במה שייחצב ממנו (אנחנו)”. (מ”נ, א, טז).ונראה שההליכה בדרכיו של אברהם אבינו היא ממש תנאי להצלחת הגאולה.
