צריך להודות לאלוהים על התערבותו בהיסטוריה גם בביטוייה הקשים והכואבים מאוד, וצריך לדעת שעל פי תפיסת החכמים, הדין האלוהי אינו נקמה, אלא בא תמיד גם לאפשר ולעודד תיקון. האלטרנטיבה שבה נראה את ההיסטוריה מתנהלת רק בצורה מקרית ועיוורת, וגורמי המלחמות הם רק גחמות של כוחות שפלים היא אלטרנטיבה המביאה לתחושת חוסר משמעות וייאוש.
אין בעצם אפשרות להבין את משמעותה של מכה, אלא אם שומעים עליה מפי נביא שקיבל. מקובל עלינו שאין מכה מצד הדין האלוהי, שאין השם מודיע משמעותה לנביאי הדור, כדברי עמוס הנביא (פרק ג): “כי לא יעשה ה’ אלוהים דבר, כי אם גלה סודו לעבדיו הנביאים”. בזמננו, שאין נביא שליח צריך להיזהר מלתת סיבות למאורעות קשים המתרחשים בעולם.
“ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום, ואברהם הולך עמם לשלחם” – כידוע, תפישת הרמב"ם היא שכל הפגישה של אברהם עם האנשים – המלאכים הייתה במראה נבואה. מראה הנבואה מתחיל ב"וירא אליו ה' באלוני ממרא", ומסתיים ב"וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם, ואברהם חזר למקומו". נראה לי שמאז הצלת לוט ואנשי סדום משביים אצל ארבעת המלכים, נוצר קשר של אחריות עליהם מצד אברהם. חלק מאנשי סדום אינם אנונימיים לגבי אברהם. במשך כשבועיים ליוו אברהם ותלמידיו את אנשי סדום השבויים, מדן ועד דרום הארץ. אנשי סדום ודאי הכירו לאברהם תודה, וכן על פי החוק הקדום ראו בו את אדונם החדש (המדרש אומר שאפילו רצו להמליכו למלך עליהם). קשר זה של אברהם עם אנשי סדום, וכן הקשר הטבעי שלו עם לוט, הם הבסיס לדיון שלו עם האלוהים, על אפשרות התיקון והתשובה של אנשי סדום. טענת חז”ל על כך שאברהם לא ניצל את המצב כדי לגיירם, אלא החזיר אותם לרשותו של מלכם הרשע, משקפת אולי גם את ההתלבטויות של אברהם עצמו לגבי אחריותו להידרדרות אזור סדום.
תשוקתו זו של אברהם להבנת המצב המוסרי בסדום והבנת האפשרויות לתיקון המצב, מסעירות את אברהם. הוא גם חש אחריות לפעול לתיקון המצב בהיותו אב המון גויים שבו יתברכו כל גויי הארץ. בגלל אכפתיות זו לגורל אנשי סדום, הוא מקבל את נבואת החורבן על סדום. הנבואה מסתיימת בכך שגורלה של סדום תלוי באפשרות המינימלית של תיקון. אם יש שם עשרה אנשים, שייקחו אחריות על מהלכים לשינוי הכיוון המוסרי בסדום, יתערב אלוהים במאורעות הטבעיים העומדים להתרחש, כך שלא כל סדום תושמד.
קשה לי לראות שבמצב זה אברהם רק התפלל על אנשי סדום ולא עשה מהלכים מעשיים למניעת הגזֵרה התלויה ועומדת. למשל בספר יונה מסופר על נבואת חורבן על העיר נינווה, ואלוהים דורש מיונה הנביא שילך לנינווה הרחוקה לדבר על ליבם שיחזרו בתשובה וודאי שלא להסתפק בתפילה. אין זה מתאים לדמותו האקטיבית של אברהם אבינו, המדגישה כל כך את אחריות האדם להסתפק רק בתפילה. בכף החיים על הלכות תענית בשולחן ערוך, בהלכות העוסקות בצום ותשובה בעת צרה הבאה על העם, הוא כותב: "….בשביל גזירה או בשביל מגפה כאשר מבקשים לצדיק גמור שיתפלל עליהם, צריך לצדיק לחקור איזה עבירה יש ביניהם. ויאמר להם אם אתם חפצים שאתפלל עליכם, נתקן אותו עוון תחלה. ואם אינם נשמעין לו, אל יתפלל עליהם. כי יותר עוון הוא שיתפלל והעוון בידם". לכן נראה לי שאולי אברהם שלח במהרה כמה מבחירי תלמידיו לסדום, למצוא את אותם אנשי סדום שהם הכירו לאחר שהצילום מהשבי, שאפשר אולי לעוררם לתשובה וללקיחת אחריות לשינוי המצב המוסרי בסדום. אלא שההתרחשויות שם, כפי שמסופר בתורה, הראו בצורה ברורה, שמצבה המוסרי של סדום אינו בר שינוי.
נראה לי שאולי התייחסות זו היא גם מסר רלוונטי למאורעות המלחמה בה אנו עומדים. למרות התופעה המדהימה והמרגשת של רוח ההתנדבות העצומה ותחושת האחדות בעם אל מול המאורעות הקשים, אני לא בטוח שנעשים בירורי תשובה עמוקים בכל מגזר ומגזר. בירורים בעיקר של אנשי מפתח, לגבי האחריות האישית שלהם כראשי המגזר לעוון הפילוג בעם. עדיין נראה שבכל המגזרים מעדיפים לראות את שורש העוון במגזר האחר מהם.
כל פרשת סדום מדגישה צד יסודי חשוב בהבנה, מהי מידת החסד שאברהם הוא המייצג שלה. מידת החסד אינה רק רחמנות, רצון לעזור, והכנסת אורחים, אלא היא בראש וראשונה אחריות דינמית ואקטיבית של האדם, לבטא בהיסטוריה האנושית את החוקיות האלוקית. אחריות זו יונקת מהחזון והאמונה באפשרות תיקון האדם ועילויו, בלא כפייה וכוחניות, תוך מיצוי חירותו כיצור שנברא בצלם אלוקים.
