רמב"ם והיהדות בפרשות השבוע

פרשת תזריע

הפרשה עוסקת ברובה בנושא הצרעת וסימניה. וכותב הרמב"ם במורה: " אבל טומאת צרעת כבר בארנו ענינה, והחכמים ז"ל גם כן […]

הפרשה עוסקת ברובה בנושא הצרעת וסימניה. וכותב הרמב"ם במורה: " אבל טומאת צרעת כבר בארנו ענינה, והחכמים ז"ל גם כן בארוהו והודיעונו אותו. והעיקר המוסכם עליו, שהצרעת היא עונש על לשון הרע. הצרעת מתחילה להתפשט בכתלים; ואם עשה תשובה – הרי זו המטרה. אך אם עמד במריו ולא עשה תשובה, תתפשט הצרעת לכלי מיטתו וכלי ביתו. אם עמד במריו – תתפשט הצרעת אל בגדיו ואחר כך לגופו. וזה על דרך הנס כפי שמקובל באומה, כמו מי סוטה" (מ'נ, ג, מז, וגם בצורה דומה הלכות טומאת צרעת, טז, י). אין אנו יודעים בברור מה היא אותה צרעת עליה מדבר הכתוב, אך יש להניח שאין היא אותה מחלת צרעת ידועה (מחלת הנסן). סימני הצרעת המתפשטים על קירות הבית, על מצעי המיטה , על הרהיטים ועל הבגדים, ודאי אינם קשורים למחלת הצרעת שהייתה נפוצה בזמנים קדומים. כפי שכתב הרמב"ם, על פי מסורת חז"ל, הצרעת היא תופעה ניסית שבאה לטפל בחטא הנפוץ של לשון הרע. בהלכות טומאת הצרעת כותב הרמב"ם: " שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהיא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר, הישמר בנגע הצרעת, זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים בדרך. הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה, שהייתה גדולה ממנו בשנים, וגידלתו על ברכיה, וסכנה בעצמה להצילו מן הים. והיא לא דברה בגנותו, אלא טעתה שהשוותה אותו לשאר נביאים, … ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת. קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות" (טז, י):

הרמב"ם בפירושו על פרקי אבות מביא את דברי חז"ל הרואים את עוון לשון הרע בצורה הרבה יותר חמורה מאשר רק גרימת נזק לאדם פלוני. הוא מביא את דבריהם:" לא נחתם גזר דין על אבותינו, אלא על לשון הרע, רצה לומר עניין המרגלים אשר נאמר בהם "ויוציאו דיבת הארץ….. ולשון התוספתא "על שלושה דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודה זרה גלוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם".  (רמב"ם על אבות פרק א, יז, וגם הלכות דעות, ז, ג). כלומר שחז"ל השוו בין שלושת חטאי ישראל שהביאו לאסון חורבן בית ראשון, לעוון לשון הרע.
ר' ישראל מאיר הכהן, כותב הספר על עוון לשון הרע "החפץ חיים" כותב בהקדמתו לספר, ששנאת חינם, שלדברי חז"ל הביאה לחורבן בית שני, ניזונה ומתעצמת בעזרת עוון לשון הרע. את שני העוונות האלו משווים חז"ל לשלושת העוונות, גורמי חורבן בית ראשון. הוא כותב: "כַאֲשֶׁר נַחְפְּשָׂה דְּרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, אֵיזֶה עֲוֹנוֹת הֵם מֵהָעִקָּרִים הַגּוֹרְמִים לַאֲרִיכַת גָּלוּתֵנוּ, נִמְצָּאֵם הַרְבֵּה. אַךְ חֵטְא הַלָּשׁוֹן הוּא עַל כִּלּוֹ מִפְּנִי כַּמָּה טְעָמִים. אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁזֶּה הָיָה הָעִקָּר לְסִבַּת גָּלוּתֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאנוּ מִגְמָרָא יוֹמָא וּמִירוּשַׁלְמִי הַנַּ"ל. אִם כֵּן כָּל כַּמָּה שֶׁלֹּא נִרְאֶה לְתַקֵּן זֶה הַחֵטְא, אֵיךְ תּוּכַל לִהְיוֹת גְּאֻלָּה, כֵּיוָן שֶׁזֶּה הַחֵטְא פָּגַם כָּל כָּךְ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה גָּלִינוּ מֵאַרְצֵּנוּ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחֵנוּ לָבוֹא לְאַרְצֵּנוּ".

החפץ חיים מוסיף וכותב: " וְעוֹד מִקְרָא מְפֹרָשׁ בְּפָרָשַׁת בְּרָכָה {דברים ל"ג ה'}: "וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם, (וְהוּא מַאֲמַר הַסִפְרִי), שֶׁאֵימָתַי הוּא מֶּלֶךְ בִּישׁוּרוּן? דַּוְקָא כְּשֶׁהֵם בְּיַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֲגֻדּוֹת אֲגֻדּוֹת, וְיָדוּעַ שפרוד זֶה רָגִיל לָבוֹא עַל יְדֵי לָשׁוֹן הָרָע".

אדם המודע מאוד לפגמיו, אולי יהסס לדבר בגנות אדם אחר ולהפיץ גנות זו ברבים, מהטעם הפשוט שיחשוש שאותו אדם, או אחרים יפיצו כתגמול גם את פגמיו. כמובן שזו לא צריכה להיות סיבת הזהירות בלשון הרע והפצת פסילת הזולת המביאה לשנאת חינם. כמו כל עשיית המצוות אנחנו אמורים לעשותם, משום שזוהי דרך האמת שצוונו ללכת על פיה בתורתנו הקדושה. זו דרך האמת להתקרב אל השם יתברך, ולא מיראת עונש אלוהי או יראה מצרות מציאותיות (רמב"ם הקדמה לפרק חלק).

כשבוחנים את המציאות הסיעתית היום בישראל נראה שכולם חשים עצמם מושלמים, ולכן יכולים לפסול סיעות אחרות הקימות בחברה הישראלית. בעיה זו חריפה במיוחד בסיעות הדתיות, בהן קיימת בצורה מובנת התפישה שהיא מחזיקה באמת. דווקא אצלנו מושגים כמו תשובה, שהזכיר הרמב"ם בנושא הצרעת, היו צריכים לפול על לב פתוח לקבל ולהתעורר לשינוי.

ראוי להביא אולי את דברי המהר"ל בספרו נצח ישראל על דברי חז"ל, שלפני ימות המשיח תהיה האמת נעדרת. הוא כותב: " 'ותהי האמת נעדרת שנעשים עדרים עדרים והולכת לה (מסכת סנהדריו צז). שלא תאמר כי האנשים הפחותים יהיו משקרים בשביל פחיתות שלהם. זה לא נקרא שהאמת הלכה לה, זה היה רק שהם אינם חפצים באמת. זאת אינה כוונת המאמר. כוונת המאמר היא שלא תימצא האמת כלל, אף אצל אשר נקראו 'טובים'. ועל זה נאמר שהאמת הלכה לה, ולא ימצא האמת בכלל. ודבר זה יותר פחיתות, שאם בני אדם מצד שהם אינם טובים משקרים, אין כאן בטול האמת מן העולם, רק שהבריות האלו אינם טובים, ובאים לידי שקר. ולפעמים ימצא אדם כשר, ואין הכול משקרים. אבל לעתיד יסולק האמת מצד עצמו, ולא נמצא אצל אף אחד האמת, רק כל אדם כוזב. וזה פחיתות גדול שאין האמת מצד עצמו נמצא:" (נצח ישראל, לה). וצריך להוסיף אולי בדרש על הביטוי " שנעשים עדרים עדרים והולכת לה (האמת)" שהבעיה של התרחקות מאמת יכולה להתעצם כשנעשים עדרים עדרים, סיעות סיעות, הפוסלות אחת את השנייה. מצב זה מביא את הסיעות השונות להסתגרות אידאולוגית, הנוקטת בדרכי ביטוי דמגוגיות על מנת לצבור השפעה ולסחוף אליהם חברים.

הנס של מי סוטה בטל כשרבו המנאפים, וגם הנס של תהליכי הצרעת כבר אינו ניכר. כידוע מפרשת מצורע קירות בתים בארץ ישראל, שנדבקו בצרעת יש לנתץ. מעניין לחשוב איך היו נראים רחובות ערינו אם עדיין היה נס הצרעת מתקיים? אז הבה נתעשת, וכל ציבור וסיעה תעשה בדק בית אצל עצמה, ולא רק תבקר סיעות אחרות. על כל סיעה, וזרם בחברה הישראלית מוטלת האחריות לברר לעצמה, איזה שינויים היא צריכה לעבור, בטוח הקצר והארוך, כדי להינצל מנגע הצרעת.

בשורות טובות

Scroll to Top