פרשת מות בני אהרון וכן מות עוזה הכתובה בהפטרה, מעוררת אי נוחות, שכן לא מספיק מובן במה חטאו ועל מה נענשו על ידי האלוהים במיתה. נראה שנדב ואביהו וכן גם עוזה פעלו מתוך כוונה טובה וחטאו בשוגג.
אחרי מות נדב ואביהו אומר משה לאהרון “הוא אשר דבר ה’ לאמור, בקרובי אקדש, ועל פני כל העם אכבד. וידום אהרון” (ויקרא, י, ג). כלומר שמשה מלמד זכות עליהם ואומר שהם היו קרובי האלוהים. נדב ואביהו זיכו על ידי מותם, שהמשכן נעשה מכובד ומעורר יראה לכל העם לדורות. חז”ל מדגישים שנדב ואביהו היו מגדולי ישראל ובמדרגה רוחנית גבוהה. גם הרמב"ם כותב שנדב ואביהו, מדרגתם למטה ממדרגת אביהם אהרון, ולמעלה ממעלת זקני בני ישראל, זהו הסדר במדרגות הרוחניות בעם (מ'נ, ב, לב).
אם כן איך עלה על ליבם להחליט מדעתם לעשות מעשה שלא צוו עליו בתוך אוהל מועד, המרכז הרוחני שזה עתה הוקם? האם לא היו מודעים לכך שכל דבר הנוגע למשכן ולעבודה בו, התקבל בנבואה למשה? צריכים אנו להבהיר לעצמנו, שכל דיון בגדולי ישראל ובעוונות המזכרים לגביהם בתנ”ך או בדברי חז”ל, צריך להיעשות תוך ידיעה שמדובר בדקויות ובשיקולים הנובעים מרמות גבוהות של התייחסות.
בבירור חטאם של נדב ואביהו, הוסיפו חז”ל חטאים נוספים שלדעתם היו רקע מקדים לחטא האש הזרה שעליו נענשו במיתה. חז"ל אמרו שנדב ואביהו הרהרו להחליף את משה ואהרון בהנהגה, שנכנסו שתויי יין למשכן, שעבדו במשכן כאשר עדיין לא היו נשואים, ושהקריבו את הקטורת שלא במועדה. כמו כן מזכירים חז”ל את עלייתם על ההר בפרשת משפטים: “ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוהים ויאכלו וישתו”, ורש”י שם: “לא שלח ידו, מכלל שהיו ראויים להשתלח בהם יד” וקיבלו את עונשם כשחטאו שנית בהקריבם אש זרה במשכן בלי שצוו על כך (מדרש תנחומא על פרשת אחרי מות). גם הרמב"ם כותב כך במורה: “ואומנם דקדק עליהם תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה, והביאם לזה התפרצותם אל החזון שראו, טרם שהגיעו לשלמות מספקת (מתוך עזות פנים ולא כמו משה שהסתיר פניו כי ירא להביט בסנה). הם התחייבו כליה על כך, והאריך להם השם עד שנשרפו הזקנים בתבערה, ונשרפו נדב ואביהו באהל מועד, לפי מה שבאה בו הקבלה האמתית. ואם היה זה בדינם כל שכן בדיננו אנחנו הפחותים […] שצריך לכל אחד מאתנו שיכוון ויתעסק בהקדמות שמטהרות את ההשגה מטומאתה, שהיא טעויות המחשבה, ורק אז יבא להביט אל המחנה הקדוש האלוהי” (מ”נ, א, ה).
צריך לנסות להבין מה הקשר בין כל החטאים של נדב ואביהו המוזכרים במדרשים, ולאיזו בעיה שורשית הם רומזים.
דברי חז”ל שנדב ואביהו נכנסו שתויי יין או שלא היו נשואים, מצבים שנאסרה בהם עבודת הקודש על הכוהנים אחרי כן, או שהורו הלכה ללא אישור ממשה וכן שנסחפו אחר ההתלהבות שבמעמד ירידת האש על המזבח, מעידים על סוג של חוסר יציבות והיסחפות אחרי הרגש הדתי. היסחפות כזו אחרי הרגש, ששמה את האדם וחווייתו במרכז, עלולה להביא אותו לעשות בתום לב דברים שלא צווה לעשותם.
על פי ההלכה, אדם גדול בחוכמה ומורה הלכה, אין אצלו דין שוגג כלל. כותב הרמב"ם: ”ומפני זה העיקר אמרו רבותינו ז”ל, שגגת תלמוד עולה זדון. כלומר המקצר בחוכמה, ויורה ויעשה כפי קיצור הבנתו, אומנם הוא כמזיד” (מ”נ, ג, מא). כלומר שמורה הלכה שאינו בקי בנושא כלשהו, צריך להכיר במוגבלותו ולא לפסוק הלכה בתחום זה. אם בכל זאת פסק בו הלכה, וטעה בפסיקתו, נחשב לו כאילו הטעה במזיד את הפונים אליו. על פי פירושו של הרמב”ם, הייתה טעות בהבנתם של נדב ואביהו את האלוהות. הם היו צריכים להיות מודעים אליה, ולא לחשוב שהם יכולים לפסוק לעצמם או לאחרים, כיצד לנהוג בתוך המרכז הרוחני שאך זה הוקם.
ר’ אברהם בן הרמב”ם כותב בספרו “המספיק לעבודת השם” שנדב ואביהו חטאו במידת הגאווה שהייתה בהם, יחסית לגדולתם. הוא כותב: “ הם התאזרו והרהיבו עוז, לעשות מה שלא נצטוו בו. אילו שאלו רשות מאת השליח (משה רבנו) ע”ה לבצע זממם, היו ניצולים מהפורענות. אומץ לב ללא נטילת רשות, יש בו פחיתות ענווה לגבי גדולים כמותם, לפיכך בא אליהם מה שבא עליהם […] וזוהי כוונת מאמר חז”ל “הורו הלכה בפני רבם”.
בהפטרה לפרשה מסופר על העברתו של ארון הקודש על ידי דוד המלך מביתו של אבינדב אשר בגבעת יערים לירושלים. בדרך נשמט ארון הקודש מהעגלה בה נשאוהו, ועוזה בנו של אבינדב, שאחז בארון להצילו, נענש ומת בהשגחת השם. כתוב שם : “ויחר אף ה’ בעזה ויכהו שם על השל, וימת שם עם ארון האלוהים. ויחר לדוד על אשר פרץ ה’ פרץ בעזה”. הקשר של נושא ההפטרה למותם של נדב ואביהו בני אהרון ברור (אפילו השם אבינדב רומז לנדב ואביהו). תגובתו של דוד מחריפה גם את הדרישה לבירור ולהבנה של שני המקרים.
אלוהים העניש את עוזה במיתה, על כך שלא גילה יראה מקדושת הארון ותפש אותו בידיו. הוא נענש במיתה כיוון שהדבר נעשה בפרהסיה, בדרך למשכן הלאומי החדש, וגם משום שלא נלמד הלקח מעונשם של אנשי בית שמש, שמתו כי לא נזהרו ביראה ביחסם לארון שחזר מהפלישתים.
עוזה תפש את הארון בנפלו מהעגלה מתוך התרגשות דתית. במשך כעשרים שנה הייתה משפחתו אחראית על המרכז הרוחני הזמני, וארון הקודש היה בבית אביו. במשך זמן זה נוצרה אולי אצל עוזה הרגשת קרבת יתר אל קדושת הארון, שחסר היה בה הריחוק הקשור ליראה מהקודש. זאת אולי גם כוונת דברי ר’ אלעזר בגמרא, שעוזה עשה צרכיו בפני הארון (סוטה, לה). חוסר ייראה זו, תוך הדגשת יתר של הרגש הדתי המתפרץ, אינו יכול להיות יסוד מרכזי ביחס אל ארון הקודש, והוא מסכן את ייעודו של המשכן.
דוד המלך (להבדיל), גדול אוהבי השם כותב ספר תהלים, אינו מורשה להקים את המקדש, כי הוא עסק במלחמות ושפך דמים (דברי הימים כח, ג). ייתכן שסיבה נוספת שאינה כתובה, היא שחייו היו מוקדשים לביסוסה של ממלכת ישראל, וזהו תחום לאומי צר שאינו מתאים אל הייעוד הכלל אנושי של המקדש.
גם עולמו הפנימי של דוד שמשתקף בספר תהילים, ושיש בו נשגבות עליונה, אינו יכול להיות בסיס מספיק ויחידי לבניית המקדש. שלמה המלך בנו, אביר החוכמה, ובעל החזון לתיקון העמים כולם, הוא זה שזוכה על פי הציווי האלוהי לבנות את המקדש. עם זאת אמרו חז”ל במדרש, שדוד חפר את יסודות המקדש ובספר דברי הימים כתוב שבידי דוד היו תכניות מבנה המקדש שהתקבלו בנבואה על ידי שמואל, וכן הוא הכין את הכסף והזהב לבנייתו ולהכנת כלי המקדש (דברי הימים כח, כט). מדרשים אלו משקפים את תפיסתם של הנביאים ושל חז”ל, שבמקדש ישנו שיתוף בין המנטליות של דוד ושל שלמה, ופעליו של דוד בביסוס הממלכה בצד החומרי והאמוני היו בסיס להקמתו.
יש מדרש יפה, (מסכת סוכה, דף נג, א) המספר שכשדוד המלך חפר את החללים שמתחת למקום שאמור יהיה להיות המזבח, התחילו לעלות מי התהום ואיימו להציף ולהחריב את העולם. מדרש זה בא לבטא אולי, שיש בצד הנעלה של דוד, שכתב ברוח הקודש את ספר תהילים הפונה בעיקר לרגש האנושי, סכנה שיש בכל רגש דתי, שיכול להקצין ולסכן את העולם. רגש דתי חזק זה, מצויר בצורה סמלית כמי תהום המאיימים להציף את העולם. רגש דתי חזק זה, עלול לגרום לאדם לשים את עצמו ואת חווייתו במרכז, ולצמצם את נוכחותו של האל. הדגשת החוויה האישית עלולה גם להביא את האדם לאיים על זולתו שאינו בדיוק דומה לו. האיזון המתאים לסכנה זו, היא רוח חוכמתו הרחבה והמכילה את הזולת, היונקת מרוח הקודש, של שלמה המלך.
דוד משליך לתוך מי התהום חרס עליו כתוב השם המקודש, והמים שבים לתהום. המדרש משווה את מחיקת השם המקודש בהכנת מי סוטה, שנועדו להשכין שלום בית בין הבעל לאשתו, למקרה זה, שנועד להשכין שלום בין האלוהים לכל העולם, שזהו אחד מיעדי המקדש לעתיד לבוא.
