שלמה המלך

דמותו של שלמה המלך תמיד ריתקה וסקרנה אותי מאוד, ונראה שגם את החכמים בעלי המדרש. מדרשים רבים בעלי אופי אגדתי למדי, שאפשר לתהות על הסמלים הרמוזים בהן, מופיעים בש"ס ובספרי המדרש השונים. אחד הדברים הבולטים בפרקים העוסקים בתקופת מלכותו של שלמה הוא האדרת דמותו, וחכמתו של שלמה. מוטיב זה שונה אולי מפרקים רבים אחרים בחומש ובספרי הנביאים הראשונים, בהן הדמויות מתוארות יותר על רקע מאורעות היסטוריים של עם ישראל.

כאשר בוחנים את דמותו ופעליו של שלמה המלך על פי הכתוב, יש תמיד, כמו בכל ניסיון להבין את הפשט, להוסיף את פשט המציאות. הכוונה להבין את מדרגות הנבואה, ואיך נוהג אדם במדרגה גבוהה שהשם עמו, גם אם לפעמים הוא נכשל.

הרמב"ם כותב בהקדמתו לפרקי אבות: " ואין מתנאי הנביא שיהיו אצלו כל המעלות המידות, עד שלא תפחיתהו פחיתות – שהרי שלמה המלך ע"ה, העיד עליו הכתוב: "בגבעון נראה יי אל שלמה (מלכים-א ג, ה,(  ומצינו לו פחיתות מידות, והיא רוב התאווה, בביאור בהרבות נשים, וזה מפעולות תכונת רוב התאווה… וכן דוד המלך ע"ה…ומצאנו אותו בעל אכזריות, אע"פ שלא שימש בה כי אם בעובדי גילולים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל. השם יתברך לא הירשהו לבנות את בית המקדש, לרוב מה שהרג, ואמר ה': "אתה לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני"  (דברי הימים-א, כב).

עדיין, מכיוון שעל פי הכתוב רק לעת זקנתו חטא שלמה, וברוב הפרקים המתארים את תקופת מלכותו, הוא מתואר בגדולת מעלתו וחכמתו, הרי יש לשאול למה כוון במעשיו, מה החזון שהנחה אותו שמתאים לגדולתו? יש לציין שבמורה נבוכים אומר הרמב"ם ששלמה ודוד היו במדרגת רוח הקודש ולא הגיעו למעלות הנבואה (הרב אברבנאל מתנגד לקביעתו זו, וחושב ששלמה היה נביא). שלמה המלך הוריש לנו את הספרים שכתב ברוממות רוח קדשו –משלי, קהלת, ושיר השירים הנכללים בתנ"ך. ספרים אלו נקראו ונלמדו במהלך הדורות על ידי יהודים ולא יהודים רבים לאין ספור. יהיה זה לא נכון ומוזר להבליט את דמותו של שלמה כחוטא בתאווה מופרזת, שבגללה התחתן עם נשים רבות, ובגללה הצליחו להטות את ליבו. האם יתכן שלא היה מודע לחשיבות השפעתו ההיסטורית לדורי דורות? האם יתכן שלא כמו כול המנהיגים הגדולים שפעלו בצמתים היסטוריים, היה מודע לגמרי לייעודו ופעל בעיקר על פי חזונו?

שלמה היה המלך הראשון שפעל אחרי ביסוס העצמאות הלאומית וביסוס המלוכה על כל עם ישראל על ידי דוד אביו. הוא פעל כל חייו לביסוס עצמאות זו, וחתר לחיי שלום מתוך עוצמה, עם העמים סביבותיו וגם לשלום פנימי בתוך העם. אבל חזונו הרחיק הרבה מעבר לביסוס הממלכה. הוא התרחב בחזונו לתיקון העמים כולם.

בניית המקדש וייעודו

דוד המלך גדול אוהבי השם כותב ספר תהלים, אינו מורשה להקים את המקדש, כי הוא עסק במלחמות ושפך דמים (דברי הימים). ייתכן שסיבה נוספת שאינה כתובה, היא שחייו של דוד היו מוקדשים לביסוסה של ממלכת ישראל, וזהו תחום לאומי צר שאינו מתאים אל הייעוד הכלל אנושי של המקדש.

גם עולמו הפנימי של דוד שמשתקף בספר תהילים, ושיש בו נשגבות עליונה, אינו יכול להיות בסיס מספיק ויחידי לבניית המקדש ולייעודו של עם ישראל לתקן את האנושות כולה. שלמה המלך בנו, אביר החוכמה, ובעל החזון לתיקון העמים כולם, הוא זה שזוכה על פי הציווי האלוהי לבנות את המקדש. עם זאת אמרו חז“ל במדרש, שדוד חפר את יסודות המקדש ובספר דברי הימים כתוב שבידי דוד היו תכניות מבנה המקדש שהתקבלו בנבואה על ידי שמואל, וכן כתוב שהוא הכין את הכסף והזהב לבנייתו ולהכנת כלי המקדש (דברי הימים כח, כט). הכתוב בספר דברי הימים והמדרשים אלו משקפים את תפיסתם של הנביאים ושל חז“ל, שבחזון האוניברסאלי של המקדש ישנו שיתוף בין המנטליות של דוד ושל שלמה. פעליו של דוד בביסוס הממלכה בצד הלאומי והחומרי וכן ביסוס הצד האמוני, היו בסיס הכרחי להקמת המקדש .

יש מדרש יפה, (מסכת סוכה, דף נג, א) המספר שכשדוד המלך חפר את החללים שמתחת למקום שאמור יהיה להיות המזבח, התחילו לעלות מי התהום, ואיימו להציף ולהחריב את העולם. מדרש זה אולי בא לבטא, שיש בצד הנעלה של דוד, שכתב ברוח הקודש את ספר תהילים הפונה בעיקר לרגש האמוני האנושי, סכנה שיש בכל רגש דתי, שיכול להקצין ולסכן את העולם. הסטיות הכי קשות של הדתות השונות, השתמשו תמיד ברגש הדתי הקיצוני למטרות הרשע שלהן. רגש דתי חזק זה, מצויר בצורה סמלית כמי תהום המאיימים להציף את העולם. רגש דתי חזק זה, עלול לגרום לאדם לשים את עצמו ואת חווייתו במרכז, ולצמצם את נוכחותו של האל. הדגשת החוויה האישית, עלולה גם להביא את האדם לאיים על זולתו שאינו בדיוק דומה לו בדעותיו. האיזון המתאים לסכנה זו, היא רוח חוכמתו הרחבה והמכילה את הזולת, היונקת מרוח הקודש, של שלמה המלך.

דוד משליך לתוך מי התהום חרס עליו כתוב השם המקודש, והמים שבים לתהום. המדרש משווה את מחיקת השם המקודש בהכנת מי סוטה, שנועדו להשכין שלום בית בין הבעל לאשתו, למקרה זה שנועד להשכין שלום בין האלוהים לכל העולם. נראה שלהגשמת החזון של תיקון עולם במלכות ה' צריך שיתוף בין המנטליות של דוד ושלמה.

הרב קוק כתב על כך בעין אי"ה על הגמרא בשבת האומרת "כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה…" (נו, ב). הוא כתב : "דוד ושלמה שהנם היסודות לממלכת ישראל לעד, כוננו כל אחד מהם את יסודו המיוחד. דוד, נעים זמירות ישראל , קבע את הלב, את הרגש העליון, הרוח הנשגב, רוח הקודש הכוללת השורה על ישראל ועל מלכותו. ושלמה בא אחריו, לייסד את החכמה הכוללת, חכמת ממלכת ישראל, חכמת שלמה". ניתן להבין מדבריו, שמהותה של מלכות ישראל בשלמותה, היא מיזוג בין המנטליות של דוד ושל שלמה. על פי זה, גם לעתיד לבוא, המנטליות של הנהגת המשיח תהיה צרוף של לב תמים ושל חכמה רחבה ועמוקה (בכל שטחי המציאות).

הרמב“ם ראה בהשתלמות בחוכמה (הכוללת גם את הרגש ובינת הלב) את הדרך האמתית והיציבה להתקרב אל האלוהים. הוא גם ראה את החוכמה כשפה האמתית היכולה להיות גשר בין כל אדם ואדם, ובין כל עם ועם, החפצים ללכת בדרכי השם, וכך ראה זאת גם שלמה המלך. הרמב“ם כותב שהסיבה העיקרית למלחמות בין העמים ולרעות הנעשות בין בני האדם הוא היעדר החוכמה: ”ואילו הייתה שם חכמה ]…[ היו נפסקים נזקיו של האדם כולם, לעצמו ולזולתו, כי בידיעת האמת תסור השנאה והקטטה וההיזק בין בני האדם קצתם אל קצתם. כבר יעד אותו הנביא ישעיהו ואמר – וגר זאב עם כבש ]…[ וגו,‘ ואחר כן נתן סיבתו ואמר, כי הסיבה להסתלקות השנאות והקטטות, היא ידיעת בני האדם בעת ההיא באמיתת האלוהים. אמר ישעיהו, לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה,‘ כמים לים מכסים, ודעהו“(מ“נ, ג, יא.)

ישנו מדרש ידוע (מסכת שבת ל) שכאשר ניסה שלמה המלך להכניס את ארון הקודש לקודש הקודשים במקדש שבנה, נצמדו השערים זה לזה ולא נתנו לארון להיכנס. כיון שאמר 'ה' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך')  דברי הימים ב ו', מב) מיד נענה.  נראה שהמדרש בא לבטא את החשיבות שיש לכלול גם את המנטליות של דוד לצד זו של שלמה בייעודו של המקדש. אגב בפשט הכתובים המתארים את חנוכת המקדש, מזכיר שלמה בתפילתו פעמים רבות את דוד אביו, ואולי המדרש מנסה להסביר ולרמוז לריבוי זה.

חזונו של שלמה המלך היה לתקן את העמים כולם ולקרבם לדרך השם ותורתו. לשם כך הוא חתר למציאות של שלום ושל קשרים קרובים עם עמי הסביבה הקרובים והרחוקים, שהסתכלו בהערצה על השיגיה של מלכות שלמה ועל חכמת שלמה וצדיקותו.
שלמה ייעד את המקדש להיות מרכז לעבודת האלוהים לא רק לישראל, אלא גם לבני העמים האחרים. בחנוכת המקדש הוא נושא תפילה מרגשת אל האלוהים ומבקש ממנו שיענה גם לתפילתם של בני עמים אחרים שיגיעו לעבוד אותו בירושלים. וכך כתוב: " אתה תשמע השמים מכון שבתך, וסלחת ועשית, ונתת לאיש ככל-דרכיו, אשר תדע את-לבבו: כי-אתה ידעת לבדך, את-לבב כל-בני האדם. למען, יראוך, כל-הימים, אשר-הם חיים על-פני האדמה–אשר נתתה, לאבתינו. וגם, אל-הנכרי, אשר לא-מעמך ישראל, הוא; ובא מארץ רחוקה, למען שמך. כי ישמעון, את-שמך הגדול, ואת-ידך החזקה, וזרעך הנטויה; ובא והתפלל, אל-הבית הזה. אתה תשמע השמים, מכון שבתך, ועשית, ככל אשר-יקרא אליך הנכרי–למען ידעון כל-עמי הארץ את-שמך, ליראה אתך כעמך ישראל, ולדעת, כי-שמך נקרא על-הבית הזה אשר בניתי. " (מלכים א, ח, לט).

אבל איך אפשר לקרב ולהביא עמים אחרים ותרבויות אחרות להכיר בדרך האמת – דרך השם נותן התורה? האם אפשר לקרב בני עם כלשהו לדרך השם, כאשר מקרינים להם שנאה ובוז לתרבותם הנחותה? בנוסף לכך, האם היעוד שהוטל על ישראל לתקן את האנושות כולה, פירושו מחיקת התרבות הייחודית של כל החפץ להתקרב, בדומה למיסיונריות הנוצרית?    כל מחנך מבין שאין שום עשייה חינוכית אמתית ללא אכפתיות, וללא אהבה לחניכים והכרת ייחודם האישי, בבחינת חנוך לנער על פי דרכו. זה גם צריך להיות יחסו של עם ישראל לעמים כולם, ולכך צריך לחנך את ישראל. היטיב לתאר זאת הרב קוק במידות הרא“יה במידת האהבה, בהדגשתו : ”אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה. אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית. השנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי אפשר כלל לבוא לידי רום המעלה של ”הודו לד,‘ קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו, בלא אהבה פנימית ממעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם.“ בהמשך הוא אומר: ”אהבת האדם צריכה להתפשט על כול האדם כולו, למרות שינויי דעות, דתות ואמונות ]…[נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים]…[וללמוד כמה שאפשר את אופיים ותכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית.[“ לדבריו יש להבין בעמקות את אופיו של כל עם ועם, על מנת לבסס עשייה חינוכית יהודית, שאינה מיסיונרית כוחנית, ואינה באה למחוק את ייחודם של עמים וקהילות, ולהשליט עליהם דת חיצונית חדשה. זה היה חזונו של שלמה המלך. וחטאו היה בכך שלא קיבל שהזמן לא היה בשל להגשמת חזון זה. כאשר מנהיג עושה טעות בהבנת המציאות, נגרמים נזקים גדולים, וזה ייחשב לו כחטא (כך שמעתי מהרב שאצלו למדתי בתחילת דרכי).

הרב קוק מסביר בעין אי"ה על מסכת שבת, שהחכמה העליונה רואה כחובה לעצמה להבין ולהתייחס בעמקות לכל צדדי המציאות, גם לצדדים הרעים. רק כך יכולה החכמה להתוות דרך לחינוך העם לדורותיו. הוא אומר שזו הייתה כוונתו של שלמה. אבל לשם כך צריך החכם להיות במדרגה גבוה לבל יסחף אחרי צדדי הרע אותם הוא חוקר, (כמו הנטייה לעבודה הזרה). למשל כתוב שבסנהדרין ישבו חכמים שהתמצאו מאוד בדרכי הע"ז ובדרכי הכישוף, וגם הרמב"ם מעיד על עצמו שקרא את כל ספרי הע"ז שהיו בזמנו. כך כותב הרב קוק:    "זאת הייתה תעודתו של שלמה לבניין בית הממלכה, להכינה ולסעדה לדורות עולמים בכל כוחותיה וסעיפיה. ע"כ היה צריך לרדת לעומקם של כל העולמות הזרים לגמרי, שאדם אחר היה כבר נטמע בהם ויורד ירידה שאין לה עליה. לא כן שלמה, שהיה גדל דעה ורב עז חכמת אלוהים. הוא הרבה להכשיר עצמו, עד שאותה ההטיה הצריכה לתכלית עומקה של הרע, הרהיב עז לעשות רק לעת זקנתו, כשכבר היה מלא בכל עז החיים וכל מרחב ההכרה של האור האלוהי והטוב האמתי. רק אז נשיו הטו את לבבו ללכת אחרי אלוהים אחרים . והאפשרות הזאת הייתה לו, שהחיסרון הפרטי של מה שלא היה שלם כלבב דוד, נחשב לו ג"כ ליתרון, מפני הצורך הכללי, והגיע עד עומק גבול הרשעה בתחתית זוהמתה להכירה מכל צדדיה. (פרק ה, סעיף עב). הרב קוק מפרש שרק לעת זקנתו נשיו היטו את לבבו. כלומר, שרק כאשר הרגיש שלמה שהגיע למעלה רוחנית ולשלמות מספקת בעבודת השם, רק אז העז לחקור ולהבין בצורה עמוקה את דרכי העבודה הזרה. הוא עשה זאת כדי שלדורות אפשר יהיה להיזהר מטעויות הע"ז ומנזקיה לרוח האנושית, גם כאשר טעויות אלו אינן לבושות בצורה ברורה במנהגי הע"ז הידועים.  שלמה אולי גם חקר את שרשי הע"ז העמוקים כדי לנסות ולגלות בהן ניצוצות של רצון לאמת כדי לקרב בעזרתם את התרבויות האלו לעבודת השם.

בהמשך הוא כותב: "שלמה המלך הייתה דעתו לרומם את המצב הכללי של כל המין האנושי מתוך עומק החושך שלהם. הוא ראה שאין אפשרות לבטל את הרגלי הע"ז שהנחילום אבותיהם.  הוא חשב שאולי על ידי ההרגלי הע"ז שלהן עצמם, יבאר להם את סיבת הנטייה ואת הילדותיות שבה, וע"פ אותה התכונה עצמה של העבודה החיצונית והזרה, יתעלו לדרוש את שם אלוהי ישראל."  (פרק ה, סעיף עג). בהיבט זה אפשר להוסיף שבנות המלך מבטאות בצורה סמלית את תרבותו של העם, כמו שקראו חז"ל לאשתו של פלוני – ביתו. הרב אברבנאל כותב שחטאו של שלמה היה, שלימד את נשותיו מהעמים האחרים את הסוד, איך להשפיע על השר של אומתם. גם פה אפשר להוסיף, שהיה זה מתוך כוונה חינוכית שהן יבינו ששרי האומות הם מלאכי השם יתברך, וכך ירתמו את טקסי העבודה הזרה שלהם לעבודת השם נותן התורה.
הרב קוק מלמד זכות על שלמה המלך ומסכם ואומר בעין אי"ה: "אותו הצעד הרחב והגדול, שחפץ שלמה לצעוד בדילוג עצום, להרים את עצם תכונת העבודה זרה עם המחזיקים בהם יחד מעומק שפלותם, ולהעלותם עד אותה המעלה של הכרת אור החיים הזורח ממקור צור העולמים אלהי ישראל, כשלא הצליח, אע"פ שלא יצא לפועל כפי הנטייה שחשב, מ"מ פעלה המחשבה שהייתה הרבה יותר גדולה מהמידה שהיה העולם יכול לקבל, לרעה, כאילו היו הדברים יוצאים אל הפועל."  (פרק ה, סעיף עה).

גם את הפסוק  "וַיְהִי, לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה, נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ" מפרש הרב קוק לזכותו של שלמה. הוא כותב בעין אי"ה: " והנה הטו את לבבו ללכת אחרי אלוהים אחרים , ודווקא זאת ההטיה היא שעמדה לו שלא הלך, כי מלא את הכרתו בריקניות הרע והשקר מכל צדדיו, המסובכים והעלולים ללכוד ברשתם אנשים, וזאת היא תפארתו שבצע מגמת פניו, שרק חכם מכל אדם וענק שבענקים יכול ללכת בדרך כזה, הטו את לבבו ללכת, ולא הלך ".(פרק ה, סעיף עב)

הרב אברבנאל מפרש בצורה ייחודית ובאריכות את הפרקים העוסקים במלכות שלמה, ועונה על כמה שאלות שהעסיקו אותי. הוא אינו מקבל את דעת המדרש שמביא רש"י ששלמה המלך התחיל למלוך בגיל 12. הוא טוען שהמאורעות המסופרים על תחילת מלכותו אינם מתאימים לגיל כה צעיר. הוא גם מראה שחישובי השנים אותם מזכיר רש"י, אינם מוכרחי המציאות. אחת מטענותיו בנושא היא, שעל רחבעם בנו של שלמה כתוב שמלך בגיל 41. על פי חישוב שנות מלכותו של שלמה שמביא רש"י, שלמה נפטר בהיותו בן 52 (הוא אומר שמוזר לקרא לזה זקנה), כלומר ששלמה היה בן 12 כשנולד רחבעם.   לדעתו, שלמה מלך בגיל 20 או קצת יותר.

לדעתו של הרב אברבנאל, שלמה רצה לבסס שלטון יציב החותר לשנים רבות של שלום פנימי וחיצוני. הוא חווה על בשרו את מרד אבשלום ואת המתחים הפנימיים עם גורמים קיצוניים במלכות דוד ועם בית שאול, לכן דבר ראשון שהוא עושה זה לחסל גורמים אלו. הוא מחסל את אדוניה אחיו שמאיים על מלכותו, את יואב בן צרויה שחבר אל אדוניה שלא היה חובב גדול של שלום, וכן את שמעי בן גרא שמיצג את בית שאול, שלא כיבד את מלכות דוד וחלם להשיב את המלכות לצאצאי שאול.

בהמשך הוא מזהה הזדמנות פוליטית לכרות ברית שלום עם מצרים שהייתה מעצמה אזורית, וכנהוג בתקופות אלו, כחלק מהברית, הוא מתחתן עם בת פרעה. בהמשך הוא גם מסכם עם פרעה על הסכמי מסחר גדולים, בעיקר מסחר בסוסים לכל עמי האזור.

הרב אברבנאל כותב, שהמסחר בסוסים שהובאו ממצרים, וריבוי הסוסים במלכות שלמה לא היה חטא. לדבריו, שלמה הבין שכדי לבסס שלום יציב עם עמי האזור, הוא צריך עוצמה צבאית שתרתיע  אותם, לכן הסוסים נועדו לצבא ולא לשימושי חצר המלכות. קניית סוסים רבים לצורך צבאי, ולא לשימושיו של המלך ואנשי חצרו, אינו נחשב לחטא (ספר המצוות, לא תעשה שס"ג). אחזקת צבא גדול כזה וכן כל האירועים הפוליטיים שכרוכים בבריתות שכרת, וכן עבודת המקדש עלו כסף רב. אבל בסופו של דבר השלום הארוך והיציב, המיסים הרבים ששלמו עמי האזור לשלמה ומפעלי הבניה הגדולים, הביאו לשגשוג כלכלי יוצא דופן שלא היה כמוהו בכל ההיסטוריה של בית ראשון ושני.

הרב אברבנאל אינו מסכים עם הדעה שהחתונה עם בת פרעה הייתה חטא. תכף אחרי שכתוב על החתונה כתוב: " וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה, אֶת-יְהוָה, לָלֶכֶת, בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו" ואחרי כן מתואר החזון הנבואי של שלמה בגבעון, ואלוהים לא מוכיח אותו כלל על נשואיו. הרב אברבנאל מדגיש ששלמה גייר את בת פרעה ואת כל הנשים מעמים אחרים איתן התחתן. לדבריו כל הנשים מהעמים הזרים שאיתן התחתן, היו קשורות לבריתות פוליטיות, והוא לא רואה בעצם החתונות חטא. לדבריו האיסורים הכתובים בתורה לגבי נשואים עם העמים האחרים, מתייחסים לגברים שלהם ולא לנשים, כך קיבל שלמה במסורת מאביו. עם רוב רובן של אותן נשים, קיים יחסים רק פעם אחת, והם לא היו בקשר מתמיד אתו, אבל היו אסורות על אחרים. עם זאת כותב הרב אברבנאל את ההלכה על פי דעת חז"ל והרמב"ם, ואומר שעל דעתם יש לומר ששלמה חטא בשוגג. אגב הכתוב אינו מאשים את שלמה שהתחתן עם נשים רבות, אלא מאשימו שאהב נשים רבות, ואהבה זו הביאה לכך שלעת זקנתו הם היטו את ליבו. באופן הכללי, בנוסף לניתוח הפסוקים עצמם, הרב אברבנאל מסביר שלא יתכן שאדם במדרגתו הרוחנית הגבוהה של שלמה המלך, יחטא בעבודה זרה שכולה מבוססת על דמיון והבל.
מחשבה זו עמדה בבסיס טענתו של ר' יונתן בגמרא שבת כשאמר "כל האומר ששלמה חטא (בע"ז) אינו אלא טועה". על כך שכתוב בסיום מלכות שלמה: "וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה, עִם-אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד אָבִיו", אומר הרב אברבנאל, שזה מעיד ששלמה עשה תשובה על כך שחטא כשגילה לנשותיו את סוד הורדת שפע של שרי האומות, מלאכי השם, של העם ממנו באו.

סיפור מלכת שבא שכתוב בספר מלכים בו מסופר על התרשמותה העמוקה ומלאת הרגש של המלכה מאישיותו ומחכמתו של שלמה, אינו אופייני לסיפורי התנ"ך ומעורר אצלי תמיהה. הוא סיפור אישי שאינו בעל חשיבות היסטורית, וכן לא מסופר בהרחבה כזו על אף קשר של שלמה לאחד ממאות נשותיו. נראה לי שאולי בא הסיפור להבליט אפשרות אחרת לקרב תרבויות זרות לדרך השם. אפשרות שאינה באמצעות קשרי הנשואים של שלמה המלך עם בנות המלוכה, וסכנת השפעת העבודה הזרה שלהן על ישראל. בסיפור זה שהנביא ירמיהו שכתב את ספר מלכים החליט להביאו, נוצר קשר רב השפעה עם מלכת שבא ללא צורך בנשואים. הקשר מבוסס על חכמת שלמה, כדברי הרמב"ם שסובר שהחכמה היא הבסיס לקשר הנכון בין העמים. כתוב: "וַתָּבֹא, אֶל-שְׁלֹמֹה, וַתְּדַבֵּר אֵלָיו, אֵת כָּל-אֲשֶׁר הָיָה עִם-לְבָבָהּ.  ג וַיַּגֶּד-לָהּ שְׁלֹמֹה, אֶת-כָּל-דְּבָרֶיהָ:  לֹא-הָיָה דָבָר נֶעְלָם מִן-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא הִגִּיד לָהּ.  ד וַתֵּרֶא, מַלְכַּת-שְׁבָא, אֵת, כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה". בסיפור, מי שיוזם את הקשר זו מלכת שבא, שכפי הנראה היו לה התלבטויות רוחניות קשות, ושלמה הצליח לתת לה תשובות ששינו את חייה, וקרבו אותה לדרך האמת. זוהי הדגשה חשובה, כי קשה לקרב לדרך השם מי שאינו פתוח כלל לכך (כפי שאולי היו רוב נשותיו של שלמה). אין להניח שמלכה עשירה תצא למסע ארוך ומפרך במדבר, רק לשם בחינה אינטלקטואלית של חכמת שלמה. גם לשם מטרות מדיניות או מסחריות, נהוג לשלוח למסע כזה אחד מהשרים הבחירים, לפחות להיכרות הראשונה. לעומת זאת חיפוש רוחני אמתי, גרם ליחידי הסגולה לנדוד למרחקים, כדי למצוא את שליבם חיפש. בסוף המפגש עם שלמה, מלכת שבא מברכת אותו: "יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּרוּךְ, אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ, לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל–בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְעֹלָם, וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה". פסוק זה מרמז שהמפגש עם שלמה גרם לה להכיר בחכמת האמת של אלוהי ישראל. היא גם הבינה שתכלית חכמת שלמה שחנן אותו האלוהים, היא לעשות משפט וצדקה בארץ, וזאת הייתה בקשת שלמה מאת האלוהים – "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע ". שלמה למד להכיר את מלכת שבא, וענה לה על כל התלבטויותיה הרוחניות, באופן שדיבר אל ליבה. כפי שכתוב: "וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה נָתַן לְמַלְכַּת-שְׁבָא, אֶת-כָּל-חֶפְצָהּ אֲשֶׁר שָׁאָלָה", ולכן יש האומרים שהתגיירה וחזרה להפיץ את תורת אלוהי ישראל בקרב עמה.

מדרשים על שלמה המלך

ישנם מדרשים על שלמה המלך שמזכירים סיפורים מהמיתולוגיות השונות. מדרשים אלו מעוררים עניין במורכבותם ובסמלים שבהם. גם בכתוב במלכים מוזכרים אירועים הנראים סמליים כמו משפט הצדק שעשה שלמה לשתי הנשים, וכמו סיפור הביקור של מלכת שבע.

משפט הצדק לשתי הנשים – סיפור זה נשמע לי כסמל לחלוקת הממלכה אחרי מות שלמה. הנביא ירמיהו שכתב את ספר מלכים ודאי כאב מאוד את חלוקת עם ישראל לשתי ממלכות. במשפט שלמה מודגש מאוד, שהרעיון לחתוך את התינוק (עם ישראל) לשתיים הוא פסול, והאישה המוכנה לכך היא השקרנית והיא זו שנענשה שבנה מת.
ישנו מדרש מוזר על אדם שנולד עם שני ראשים, ולכן דרש כפלים בירושה. הוא בא עם אחיו למשפט אצל שלמה, ושלמה שופך מים חמים על אחד הראשים ושני הראשים צועקים מכאב. בזה מוכח שהם ישות אחת. נראה לי שגם מדרש זה מרמז לאסון חלוקת הממלכה.

רחבעם בנו של שלמה, שבמעשיו גרם לחלוקת העם לשתי ממלכות שהיו לא פעם עוינות ונלחמות זו בזו, דומה היה לזונה השקרנית. אך יש לזכור שהנביא אחיה השילוני בנבואתו לירבעם, מאשים את תקופת שלמה בהחלטה האלוהית לחלק את הממלכה. שבט יהודה שבתחומו היה המקדש וחצר המלכות, במקום להיות דוגמא למסירות לתורת ישראל, הסתאב מהשפע החומרי הרב שהיה בסביבות חצר המלכות של שלמה, זנח את תורת השם ועבד ע"ז. נראה שבעיקר שבט יהודה זכה לטובות ההנאה החומרית מהאושר הרב שהיה בירושלים, ומהתפקידים הרמים של תפעול חצר המלכות. אושר זה שנהנה ממנו שבט יהודה, גרמו לקנאת השבטים המרוחקים יותר מהמרכז, שנהנו פחות מאותו העושר, וכך נוצרו מתחים ושנאה מצד שבטי ישראל אל שבט יהודה ואל חצר המלכות, כבר בתקופת שלמה.

הרב קוק מזכיר את סיפור משפט שלמה בהקשר לנטיית הזרם החרדי בזמנו (וגם בזמננו) להתנתק מהציבור החילוני. הוא כותב באורות התחיה: " אלה שתי הכתות (החרדית והחילונית) יחדו, הנן בזה במדרגת שתים נשים זונות שבאו אל שלמה: הדבור "הביאו חרב", ניסיון הוא מחכמת אלוהים שבמלכות ישראל: אותה הראויה להידחות, היא הטוענת: "גזורו", ובהתמרמרה מבלטת היא את אמיתת הטינה שבלב שהיא חשה בעצמה, שכל ענינה הוא רק "גם לי גם לך לא יהיה, – גזורו!", והאם הרחמנייה, האם האמתית, אומרת : "תנו לה את הילוד החי, והמת אל תמיתוהו", ורוה"ק צווחת : "תנו לה את הילוד החי, היא אמו!". אין קץ לרעות הגשמיות והרוחניות של התפרדות האומה לחלקים, אע"פ שפרוד גמור כפי שעולה על לב המנתחים באכזריות, אי אפשר הוא, והיה לא יהיה. זאת היא ממש מחשבה של עבודה זרה כללית, שהננו בטוחים עליה שלא תתקיים".

שלמה, אשמדאי ותולעת השמיר

במסכת גיטין (סח, א) כתוב סיפור ארוך ומוזר, שידוע ומסופר בגרסאות רבות לילדים. ברור לגמרי שרבים הסמלים והרעיונות שר' יוחנן מביע בסיפור זה. ישנו איסור תורה לחצוב את אבני המזבח בעזרת כלי ברזל ובונים אותו או מאדמה או מאבנים שאינן מסותתות. וכתב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג, מה): "אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית כבר ידעת הסיבה שנתנו בה באמרם "אינו דין שיונף המקצר על המאריך" – וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו."  הטעם האמיתי לכך לדעתו הוא כנגד מזבחות לעבודה זרה שהיו נבנים מאבני גזית מסותתות. אבל לגבי האבנים המשמשות לבניית המקדש עצמו, אין איסור לסתתם. וכתב הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (א, ח): "כשבונים את ההיכל והעזרה, בונים באבנים גדולות. ואם לא מצאו אבנים בונים בלבנים. ואין מפצלים את אבני הבניין בהר הבית, אלא מפצלים אותן ומסתתים (בכלי ברזל) אותן מבחוץ (בשטח החציבה) ואח"כ מכניסים אותן לבניין, שנאמר 'אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית אבני גזית', ואומר 'ומקבות והגרזן, כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו" . אם כך אין איסור לסתת את האבנים המשמשים לבניית המקדש, אך מסתתים אותם מחוץ למתחם המקדש.
על פי המדרש שלמה החמיר, שכל אבני המקדש לא יהיו מסותתות בעזרת כלי ברזל. המדרש רוצה להדגיש שמכיוון שלכל המקדש ראוי שיכנסו אנשים מכול האומות, כול המקדש כולו מוקדש לשלום, ואסור שיונפו בו כלי ברזל המשמשים לבניית כלי מלחמה.
בסיפור זה, שלמה המלך מחפש את תולעת השמיר היכולה לחתוך כל אבן קשה כדי לסתת את אבני המקדש. נראה לי שהסמל בתולעת רכה שמסוגלת לבקע אבנים קשות הוא הדגשת היתרון במילים רכות להשגת המטרה של שלום עולמי. גם בהמשך הסיפור מסופר על אשמדאי מלך השדים, שעובר ליד ביתה של אלמנה המתחננת שלא יפיל את ביתה. הוא נזהר בכך, אך שובר לעצמו עצם, ומביאה הגמרא פסוק לכך ממשלי "ולשון רכה תשבר גרם". במדרש כתוב שרק תרנגול הבר יודע על מקום המצאה של תולעת השמיר. שר הים שברשותו הייתה תולעת השמיר, שהוא גם המקשר בין הארצות והיבשות, סמך על התרנגול, כי הוא משתמש בשמיר לבקע אבנים לשם נטיעת עצים בהרים. התרנגול עצמו הוא עוף שמסמל קשר בין שמים לארץ, כי הוא גם מעופף וגם רץ על הקרקע. כל הפרטים האלה על תולעת השמיר, וגם המסירות של תרנגול הבר לצאצאיו בסיפור בגמרא, שמנוצלת להשגת השמיר, נראה לי שקשורים לרעיון של המנטליות הנחוצה להשגת הייעוד של המקדש כמרכז לשלום עולמי.

הזכרת השדים במדרש וכל סיפורי אשמדאי מלך השדים יש להבינם בצורה סמלית. אין להעלות על הדעת קיום אמתי לשדים, כפי אמונת ההמון בתקופות הקדומות, דבר שהתורה מתנגדת אליו ורואה בכך מחשבות עבודה זרה.
ר' אברהם בן הרמב"ם, מסביר במאמרו על אגדות ומעשיות חז"ל, שסיפורי השדים המופיעים במדרשים הם סיפורי חלומות סמליים שהופיעו בחלומות בעלי המדרש. הוא כותב: " סוג שני במעשיות הכתובות במדרשים, הן תיאורי חלומות…., וכמו גם מעשיות שזכרו בהם שדים. והרואה שאין לבו עמו, יחשוב כי הם דברים שקרו בעולם כמו שנכתבו, ויבוא לחשוב ולהאמין דבר הנמנע שאינו אפשרי. וכל זה יקרה לו לרוב פתיותו ומיעוט ידיעתו בטבע העולם, ובמעשה הנסים. ודרך החכמים ז"ל שהוא דרך הנביאים, שספרו בלשון הפשוט מה שראו במראות הנבואה. ודרך זו היא דרכם של החכמים, כמו שבאר אבא מורי ז"ל במורה הנבוכים למבין.

במסכת ברכות (ו, א), ישנו דיון על מציאותם של שדים המזיקים לאדם. הגמרא מתארת שם כיצד לזהות את מציאותם ליד המיטה בעת השינה, על ידי פיזור אפר או אפר של שלייה שרופה של חתולה, וזיהוי של צורת רגלי תרנגול שיש לשדים. גם במדרש על אשמדאי ושלמה מוזכר פרט זה.
הרב קוק בעין אי"ה מתייחס באופן סמלי לתיאורים, וגם מתייחס לבעיית הרעות הפוקדות את האדם, שלעיתים מיוחסים על ידי ההמון לשדים. הוא כותב: " יש שני מיני סיבות של נזקים הקורים לאדם…האחד הוא מצד טבעו של אדם – שנוטה להפסד ולרע בדרך הטבע שאינו תלוי כלל במעשיו, והשני שבא מצד מעשיו, שמגרה בעצמו רעות והפסדים באין מספר" (סעיף מד). כך גם הרמב"ם מתאר את סוגי הרעות הפוקדות את האדם בצורה דומה.

בהמשך (סעיף מו) על זיהוי צורת רגל התרנגול של השדים באמצעות האפר כותב הרב קוק: "יסוד הכוחות הרעים הוא הפירוד ומניעת האחדות, כי השלום הוא הכלי המחזיק ברכה. ובכוח האחדות נמצאת מצות אהבת רעים, ומתוכה יבא לאהבת השי"ת. אבל הנפרד אינו מבקש כ"א תאוותו וחפצו, ….והנה אפר מורה על הפירוד, שקודם שריפתו היה גוש, ונפרד לאפר".

על צורת כף רגל התרנגול המיוחסת לשדים הוא כותב: "יש בזה רמז כי הפירוד גורם להיות האדם נשתקע בתאוות חומריות, מאחר שאינו מרגיש כי אם את עצמו, וזה בדומה לביטוי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהם כתרנגולים', ע"כ מרמז על ההשתקעות בתאוות החומריות, שבא מכוח הפירוד הנמשך מהכוחות הרעים, שמטביעים בכוחם שלא לחוש כ"א על עצמו, כי כרגלי התרנגול הילוכו ומנהגו.  כלומר השד בעל כף רגל של תרנגול מבטא את הבעיות שגורם האדם האגוצנטרי, הרואה עצמו נפרד מהערכים והמידות הטובות הקשורות לחינוך הכלל. אדם כזה הינו גאוותן המתהלך כתרנגול. הוא רואה עצמו במרכז, ומתנהג בכוחניות כלפי הזולת, כי חושב שהכול מגיע לו. בהתנהגותו זו הוא מזיק וגורם רעות לעצמו ולסביבתו.

במדרש מתואר אשמדאי כדמות מרכבת, שלומדת בבית המדרש בשמים ובארץ וגם יש בו צד הרגיש לקשיים ולצרות הבאות על האדם. הניסיון של שלמה המלך לרתום את אשמדאי, המיצג את כוחות הרע בעולם, לעזור בבניית בית המקדש, מזכיר ואולי מסמל צד בחזונו של שלמה, לרתום את תרבות העבודה הזרה של העמים, לעבודת השם. כל זמן שאשמדאי קשור בשלשלת עליה חקוק שם השם, הרי הוא נשלט. כך גם כוחות היצר של האדם, כל זמן שהאדם רותם את כל כוחותיו, כולל יצריו לעבודת השם, אז יצריו נשלטים ומשרתים את עבודתו. אבל אם האדם נותן ליצריו להתפרץ, ואף מנצל את חכמתו כדי לספק את תשוקותיו, הרי הוא פועל כשד.
כתב על כך הרמב"ם במורה נבוכים: "כי כושר החשיבה ושיקול הדעת שהיו לו (לאדם הראשון לפני הולדת שת) ונועדו להשגת השלמות שאליה אין הוא מגיע, והוא משתמש בהם לצורך תחבולות שונות הגורמות לרעות ולהולדת נזקים. והרי הוא כמו דבר הדומה לאדם או מחקה אותו. וכך היו ילדי אדם הקודמים לשת. אמרו במדרש: "כל אותן מאה ושלשים שנה שהיה אדם נזוף בהן, היה מוליד רוחות", כלומר שדים" ( מורה נבוכים חלק א פרק ז).

בספר דברי הימים ב' שכתב עזרא הסופר, מתוארת תקופת שלמה המלך בהרחבה, ולא מוזכר כלל עניין חטאיו הכתובים בספר מלכים. כך רצה עזרא שתיזכר לדורות תקופת מלכותו של שלמה, ואל תקופה כזאת, שמייצגת גם את תקופת מלכות המשיח הוא רצה שנתגעגע. תקופה זו לעתיד לבא תתאפיין במנהיגות במדרגת רוח הקודש, מלאת חכמה ומוסר. מנהיגות שתשפוט את העם וכל מי שיחפוץ מהעמים האחרים, בחסד, בחכמה ובצדק. מנהיגות שתנהל את יחסיה עם העמים האחרים בשלום, באהבה, בהכלה, וברצון כנה ולא כוחני לקרב אותם לדרך האמת של השם יתברך. גם בספר מלכים וגם בספר דבר הימים אין מילים המתארות את גדולת מלכותו של שלמה כמו הדברים ששם הנביא ירמיהו בפיה של מלכת שבא. כמו שכתוב: "וַתֵּרֶא, מַלְכַּת-שְׁבָא, אֵת, כָּל-חָכְמַת שְׁלֹמֹה; וְהַבַּיִת, אֲשֶׁר בָּנָה….  וְלֹא-הָיָה בָהּ עוֹד, רוּח . וַתֹּאמֶר, אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר, אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּאַרְצִי–עַל-דְּבָרֶיךָ, וְעַל-חָכְמָתֶךָ.   וְלֹא-הֶאֱמַנְתִּי לַדְּבָרִים, עַד אֲשֶׁר-בָּאתִי וַתִּרְאֶינָה עֵינַי, וְהִנֵּה לֹא-הֻגַּד-לִי, הַחֵצִי:  הוֹסַפְתָּ חָכְמָה וָטוֹב, אֶל-הַשְּׁמוּעָה אֲשֶׁר שָׁמָעְתִּי.   אַשְׁרֵי אֲנָשֶׁיךָ, אַשְׁרֵי עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה, הָעֹמְדִים לְפָנֶיךָ תָּמִיד, הַשֹּׁמְעִים אֶת-חָכְמָתֶךָ.   יְהִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּרוּךְ, אֲשֶׁר חָפֵץ בְּךָ, לְתִתְּךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל–בְּאַהֲבַת יְהוָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, לְעֹלָם, וַיְשִׂימְךָ לְמֶלֶךְ, לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּצְדָקָה." בכל התנ"ך אין תיאורכזה מרומם של מצבו של עם ישראל ושל מנהיגו, ולתקופה כזו, שזו תיאורה, עלינו להתגעגע.