על קרשי המשכן כתוב שיעשו אותם עצי שיטים עומדים. ישנו מדרש ידוע שיעקב אבינו כשהגיע עם בניו לארץ גושן אמר להם שהם עתידים להיגאל ממצרים ולבנות משכן ולכן שיטעו כבר עכשיו ארזים שיהיו מוכנים לדפנות המשכן וייקחו אותם בעת יציאתם. הרב יצחק אברבאנל מביא טענות הגיוניות שלא סביר שסחבו קורות כה כבדות ממצרים, וסביר יותר להניח שהסוחרים מעמי האזור שסבבו את עם ישראל במדבר הביאו להם אותם. ואכן חישוב פשוט מראה שכל קורה בגובה של כחמשה מטר, רוחב כשבעים וחמשה ס"מ, ועל פי חז"ל, עובי של כחצי מ' שוקלת כתשע מאות ק"ג. ואם היו אלה בולי עץ שעדיין לא נחתכו, ודאי שקלו הרבה יותר. למרות השיקול המציאותי אין זה אומר שיש להתעלם מהמדרש. עובדות אלו רק אמורות להביאנו להעמיק במשמעות המדרש שאינו בא לספר על מציאות אלא מבטא רעיון.
אולי המדרש מתכוון שיעקב צווה לבניו לשתול את הארזים בארץ גושן, כדי להדגיש את האחריות שיש להם על עיצוב וחינוך העם הצומח בארץ גושן. למרות שלא כתוב על האוטונומיה בגושן הרי ברור שבאותם שבעים שנות שפע ושלוה, עד מועד פטירתו של יוסף, חל המעבר ממשפחה גרעינית של יעקב, לעם רב וגרים רבים. מעבר זה אליו התכוננו בני יעקב מילדותם, כלל הקמת מערכות חינוך ומשפט ברוח חזונו של אברהם אבינו. יעקב אומר לבניו, שלעתיד לבוא בעת הגאולה, יאמר להם האלוהים "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כלומר רוחי, קדושתי והשגחתי תחול בכם, בעם ישראל. יעקב אומר בעצם לבניו, שארזים אלו שאתם שותלים, בניי, יזכירו לכם כל העת שבמאמציכם לחנך ולייסד עם קדוש בארץ גושן, אתם בונים את דפנות המשכן לעתיד לבוא, שכן רק בעם השואף לקדושה תחול השגחתי.
היו ארבעים ושמונה קרשים במשכן. יתכן וכל שבט שתל ארבעה ארזים כנגד שלושת האבות והבן המייסד של השבט. קרשי המשכן היו אחוזים זה בזה, וכתוב: " שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן." שילוב זה המתואר באופן אנושי, יכול להדגיש את השילוב ההכרחי בין כל השבטים בבניין האומה. שילוב בו מצד אחת כל שבט שומר על ביטויו המיוחד בקירות המשכן, ומצד שני שלובים השבטים איש ביד רעהו. שילוב זה הרמוז במבנה קירות המשכן, אמור להיות מוצלח יותר ממצב של טשטוש יחוד השבטים, ואחידות מזויפת באופי העם.
על המושג עצי שיטים עומדים יש מפרשים האומרים שעמדו כדרך גדילתם, כלומר שהחלק התחתון של הקרש היה גם תחתון וקרוב לשורש בהיותו עדיין גזע. ויש פה רעיון חשוב. שהקרש החתוך רומז לעץ החי המתנוסס לתפארת לגבהים. נראה לי שיש פה רעיון חשוב, שמעל המפעל של הבניה המעשית בבניית המשכן, וכן בבניית האומה, חשוב שיתנוסס חזון נעלה שלאורו הולכים. ואולי אפשר להוסיף בסוגרים שאחרת גם סופם של הקרשים להיפרד זה מזה ויתפרק המשכן.
נראה לי שזה גם כוונת המדרש המתייחס לכך, שמשה בעת בניית המשכן פרש בעצמו את יריעות המשכן מעל הקרשים, ולכן גובהו היה למעלה מחמש מטר, דבר שכמובן אינו מציאותי. ואולי הכוונה שחזון נבואתו של משה, בו הצטיירה תמונת המשכן, היה הרבה מעל הבניין המעשי של המשכן שהוקם, וכך גם של הקמת האומה הישראלית.
ומהו אותו חזון על שצריך להתנוסס מעל מאמצי ההקמה המעשית של האומה? נראה לי שהכוונה לבחירה האלוהית בעם ישראל המוזכרת בפרשת יתרו: “והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". זוהי הטלת אחריות, והתחייבות להתמסרות לחתירה הגשמת הייעוד. ייעוד שאפשר להצליח בו או להיכשל בו, ולא סגוליות גנטית העוברת אוטומטית מדור לדור. בהקשר לכך, חשוב להביא את דברי בנו של הרמב”ם על פסוק זה: “תהיו לי אתם בשמירת תורתי מנהיגי העולם, היחס שלכם אליהם, כיחס הכוהן לעדתו. ילכו העולם בעקבותיכם ויהיו מחקים מעשיכם ויתהלכו בדרכיכם. זה הטעם שקיבלתי בפירוש זה מאבא מרי ז”ל”. מדבריו אלה בולט, שהסגולה פירושה אחריות וייעוד, וכן שהייעוד הוא כלל אנושי ולא ישראלי בלבד. יעוד זה כולל שני מרכיבים. הראשון קשור לתיקון עם ישראל והתקדשותו למעלה כזו, שבאמת יהיה ראוי להיות כוהן לעדת האנושות, והמרכיב השני קשור ליחסו של עם ישראל לעמים האחרים אותם ייעודו לחנך.
וכותב הרב קוק בהקשר ליעוד זה “אהבת האדם צריכה להתפשט על כול האדם כולו, למרות שינויי דעות, דתות ואמונות […] נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים […] וללמוד כמה שאפשר את אופיים ותכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית”. לדבריו יש להבין בעמקות את אופיו של כל עם ועם, על מנת לבסס עשייה חינוכית יהודית, שאינה מיסיונרית כוחנית. אולי ניתן גם להוסיף, חינוך העמים שאינו בא למחוק את ייחודם האתני של עמים וקהילות, ולהשליט עליהם דת חיצונית חדשה. ונראה שזה היה חזון שלמה המלך שהתחתן עם נשים רבות שמייצגות את תרבות העמים מהם באו. הוא חשב לקרבן אל עיקרי תורת ישראל אבל מבלי למחוק את ייחודם התרבותי, אבל הזמן לא היה בשל לכך וזה היה חטאו.
אך האם נוכל לחנך עמים אחרים לא בצורה כוחנית ומוחקת זהויות, כאשר אנו בתוך עצמנו לא מסוגלים להכיל להקשיב ולהתדיין כל סיעה עם זולתה? ריבוי הסיעות באומה אינו דבר רע שבדיעבד, כלומר שיש להצטער על כך שאין יותר אחידות בעם. ראיה על כך זה המבנה השבטי שלמרות שגרם צרות צרורות לעם ישראל, הרי השם יתברך לא ביטל את המבנה השבטי לאחר יציאת מצרים, אלא הדגיש אותו.
המדרשים אומרים שהכרובים שעל ארון הקודש היו או במצב פנים אל פנים או במצב הרע, היו מסובבים פניהם אחד מהשני. ואולי אפשר לראות במצב זה של חוסר תקשורת גם ביטוי למצב העם.
רגליהם של הכרובים עמדו על מכסה הארון שבו היו לוחות הברית שהם תמצית עקרונות ומצוות התורה שמהם צריך העם לינוק. המדרש אומר שהכרובים היו זכר ונקבה, והפנים הפונות אחד אל השני מבטאים קשר טוב פנים אל פנים. כבר במדרש על בריאת אדם חוה מוזכר הביטוי קשר פנים אל פנים. המדרש אומר שאדם וחוה נבראו מחוברים גב אל גב, על המצב הראשוני הזה כותב הזוהר: “שֶׁאדם לֹּא הִשְׁתַּדֵּל עִם נְקֵבָתוֹ, וְלֹא הָייְתָה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, וְהָיוּ יַחַד מֵאָחוֹר, פניהם רחוקים זה מזה, וְאָז הָיָה הָאָדָם לְבַדּוֹ. ומה זה אֶעָשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ? אשתו כְּנֶגֶד פָּנָיו, לְהִתקשר זֶה עִם זֶה פָּנִים בְּפָנִים". כלומר המדרש אומר שבתחילה לא התייחס אדם לחווה כאל זולת, כאל בת זוג שאפשר להיות בדו שיח אתה. היא הייתה עבורו מכשיר הולדה ביולוגי. כלי עבודה. במצב זה היא אינה עזר כנגדו בו הקשר מפרה ומעלה את הזוג.
בצורה דומה, הרב קוק בספרו “לנבוכי הדור” כותב על כך שסיפור יצירת חוה הוא חלום נבואי של אדם, שמכיר בכך שהאישה שלצדו היא ישות נפרדת ממנו. הוא מבין בכך: ש “יסוד חיי המשפחה הוא להכיר כי רק על ידי שניהם ישתלם הבניין. ולא רק להיות לתועלת היחיד, כי אם להשלמת שניהם – וזה פרוש עזר כנגדו.”.
מצב חדש זה הוא בסיס לתחילת קשר זוגי שראוי שלא יהיה קשר כוחני. זוגיות כזו יכולה להיות בסיס לבניית קשר לא כוחני עם האלוהים. כלומר קשר שאינו תועלתי, ושאינו תלותי, קשר שאינו מבוסס בעיקר על מניפולציות הבאות להשפיע על האלוהים שיעזור לי וימלא את צרכיי. הזוגיות שהיהדות מכוונת אליה, ראוי שתהייה מבוססת על דו שיח, על הקשבה ותמיכה ועל הפרייה הדדית, הנובעת מאופי שונה והסתכלות שונה על המציאות. ראוי גם שבן הזוג ישמש כמראה להתנהגותי ויאפשר לי יותר מודעות, וכך יהיה עזר כנגדי. כך הופכת המשפחה האנושית להיות גם שדה פעולה חשוב לפיתוח קשרים עם כל זולת, קשרים עם האדם האחר, שיהיו דוגמא ובסיס לקשר לא כוחני עם האלוהים. שהרי את הקשר המופשט שלנו עם האלוהים אנו מתרגלים בקשר עם הזולת. האם אפשר לחשוב שאדם, שכל הקשר שלו עם הזולת הוא קשר כוחני, קשר בו האדם רואה רק את עצמו, קשר שאין בו שום הקשבה לזולת, יקיים קשר מסוג אחר עם האלוהים המפשט? הרי אם את האדם החי והמדבר מולו אינו רואה כזולת, הרי גם את האלוהים לא יראה. אדם כזה יקרין עצמו על האלוהים ויחפש אלוהים כמותו. הוא ידמה בכך לאותם אנשים שעל פי המדרש נכנסו לחנות הפסלים של תרח אבי אברהם, ובקשו מאברהם שייתן לכל אחד מהם אלוהים בעל תכונות דומות לו.
ונראה שאם היה נשמר ארון הקודש במשך ההיסטוריה של עם ישראל בארצנו, נראה שהיו זמנים ארוכים שהכרובים היו רוצים לקפוץ לחלוטין מהארון. אך מה לעשות שהם עשויים מקשה אחת ואינם יכולים להיפרד.
ולו יהיה החזון הנשגב של יעודנו הנשגב כעם, סוכך עלינו, ויגמד לנו את השקולים הקטנוניים, ושנראה בהתמודדות עם המחלוקות הפנימיות, הכנה הכרחית לייעוד האלוהי שהוטל עלינו להיות כוהני העולם.
