האירועים המתרחשים בחיי האדם הפרטי הינם תמיד על רקע של מציאות היסטורית כלשהי, שחלה על אומות ועל ציבורים גדולים. זוהי מציאות שבה מתרחשים האירועים מתוך מהלכים רחבים בהרבה מחיי הפרט, הן בהיקפם והן באורך הזמן בו הם מבשילים ויוצאים לפועל. אירועים אלו מתפרצים לעיתים כמלחמות או כגזרות אחרות, הסוחפות את האדם הפרטי למעגלים של סבל וייסורים ואינם מבדילים בין איש טוב לרשע.
הרמב"ם כותב בפרקי ההשגחה בדיונו על הרעות שקורות בעולם, שאסונות ופגעי טבע נגרמים כתוצאה מהטבע החומרי של העולם. לגבי הרוע האנושי הוא כותב: "המין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם כתוצאה מפגיעתם זה בזה,….כאיש שיתנכל אל איש להרגו או לגנוב ממונו בלילה. לעיתים יפגע זה המין מן הרעות באנשים רבים בעת מלחמות הגדולות, וזה גם כן אינו ברוב מה שבישוב" (מו"נ, ג, יב). כלומר שיש רעות הנגרמות כתוצאה מהבחירה האנושית, כמו מלחמות ופשעים, שאי אפשר לתלות אותם בהשגחה אלוהית מכוונת. אבל בפרשת בחוקותי מדובר על ההשגחה האלוהית על עם ישראל, ועל הצורך להכיר בכך שהמאורעות הקשים הנוחתים על העם, הם עונש אלוהי ישיר, על מנת שיטיבו דרכיהם, יקיימו את מצוותיו וישמעו בקולו. איך להבין זאת?
לדברי הרמב"ם המאורעות הקורים לעם ישראל יוצאי דופן, ואינם תמיד נובעים משלושת סוגי הרעות שחילק בדיונו ברעות במורה נבוכים. בסופה של איגרת תחיית המתים, שנכתבה אחרי כתיבת המורה נבוכים, הוא מתייחס לנאמר בפרשת בחקותי. הוא כותב שהמאורעות המתרחשים על עם ישראל הם השגחה אלוהית ניסית של שכר ועונש. הוא כותב: כתוב 'והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם' ומפני זה אמרו אין מזל לישראל. ר"ל שתיקונם והפסדם, אינם לסבה טבעית ולא על מנהג טבע המציאות, אלא נתלה בעבודה ובמרי (באלוהים). וזה אות יותר גדול מכל אות ( להשגחה האלוהית הניסית על ישראל)…..ר"ל שענייניהם (של ישראל) אינם נוהגים כעניין מנהג שאר האומות, אבל ייחדם השם בזה המופת הגדול, שיהיו פעולותיהם תמיד נקשרות בתקון ענייניהם (כשישמעו לדבר השם) או בהפסדם )"כשימרדו בו)
בהמשך האיגרת הוא מגדיר שלושה סוגי ניסים, וכותב על הסוג השלישי: "התנאי השלישי (לזיהוי הנס) הוא המשך התופעות האפשריות האלה….(והופעתם פעמים רבות בהיסטוריה של עמנו), כברכות והקללות. כי אילו היה פעם אחת או שתים, לא היה זה מעיד על מופת, אלא נאמר שהוא במקרה. וכבר באר בתורה ואמר אם תלכו עמי בקרי, כלומר שתשימו ( שתבחרו להתייחס אל) מה שיחול בכם מאלו המכות כמקרה, ולא שהם עונשים, אמר שהוא יתעלה יתמיד בחרון אפו את הדבר ההוא אשר חשבתם אותו כמקרה. 'אמר והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי". את ההשגחה האלוהית על עם ישראל הוא רואה כנס שאינו סותר את חוקי הטבע. העדות לכך שהשגחה זו היא ניסית, היא בהיסטוריה יוצאת הדופן של עם ישראל, ובקשר בין אופי המאורעות להתנהגות העם.
כותב הרמב”ם שהצרות הבאות על ישראל הן על פי השכר והעונש: “המצווה אשר צוונו לצעוק אליו בעת צרה, על פי המצווה 'והרעותם בחצוצרות' וגו’, היא מזה הכלל, מפני שהיא הפעולה שיתחזק בה הדעת האמתי, והוא שהשם יתעלה יודע את כל ענייננו, ובידו לתקנם אם נלך בדרכיו, או ולהפסידם אם נמרהו. אסור לחשוב ולהאמין שצרות אלו הם מקריות. על כך נאמר בתורה 'אם תלכו עמי בקרי' כלומר, כשאביא עליכם אלו הצרות לענוש אתכם, אם תחשבו שבאו במקרה, אוסיף לכם מהמקרה הזה יותר חזק ויותר קשה. וזה משמעות הפסוק 'והלכתם עמי בקרי, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי' (ויקרא, כו, כז). כי האמינם שצרות אלו מקריות מראה שהם מתמידים בדעותיהם הרעות ובמעשי העוול שלהם, ואינם רוצים לתקן את מעשיהם הרעים” (מ’נ, ג, לו, והלכות תעניות א', א-ג). גם בהלכות תשובה פרק ט הלכה א' הוא מרחיב על כך וגם באיגרת תחיית המתים. ואני תוהה איך יכלו שומרי המצוות באדיקות ועושי החסד הרבים לחיות על פי ידיעה זו. ידיעה שהסבל הרב שהיה מנת חלקם במשך שנות הגלות הארוכות, הוא עונש לקהילותיהם על העברות שלהם.
אבל מתוך קריאה בפרקי ההשגחה במורה נבוכים, נראה לעניות דעתי שאפשר אולי להציע גם תפישה קצת אחרת לנושא ההשגחה. הרמב"ם מסביר במורה נבוכים, שהאלוהים פועל רק טוב בעולם. הרע כהעדר, נגרם כשהאל מסיר השגחתו. הרמב"ם ממשיל זאת לכיבוי הנר והתפשטות העדר האור שהוא החושך, או כמסיר את העמוד התומך והגג מתמוטט.
הוא מסביר שהמהלכים האלו, המתפתחים בחלקם מהחוקיות הטבעית על פיה פועלים תהליכים חברתיים וכלכליים, מושפעים מעוותים מוסריים של הבחירה האנושית, בעיקר של המנהיגים ואנשי המפתח בחברה. כפי שכתב הרמב"ם במורה בפרקי ההשגחה, לעיתים מדובר באסונות טבע הפוגעים בהמון רב. אסונות כמו רעידות אדמה קשות, שנים ארוכות של בצורות ומגפות, שבעיקר בתקופות קדומות יותר, היו גורמים ששינו והשפיעו על ההיסטוריה של האזורים הפגועים. הרמב"ם מדגיש שאין לראות אירועים קשים אלו כפעולה ישירה שהקב"ה פועל ברצונו. אבל כל ההתרחשויות האלו קורות בידיעת האל. אירועים קשים כללים אלו כפופים לרצונו, מהבחינה שיכול היה למנען אם רצה בכך. לכן יש לראותם ולהבינן כהשגחת האל על פי השכר או העונש, אך לא כפעולה ישירה שלו יתברך. אם היה העם זכאי להשגחתו המטיבה של האלוה יתברך, היה אולי הרע נמנע ודברים היו מתרחשים אחרת.
אלוהים משפיע במהלכים היסטוריים אלו על ידי שפע רצונו, הנקלט אצל מנהיגים הפתוחים לקליטה (גם ללא מודעותם לכך), נותן להם תובנות לגבי מהלכים רצויים ומזהירם מסכנות. לעיתים מועבר המסר על ידי יועץ חכם או נביא, המקבל בצורה יותר חדה וברורה את הצפוי ומה צריך להיעשות (אם שומעים לו, כפרעה ששמע ליוסף). אלוהים גם משפיע על המאורעות עצמם בצורה נסתרת שיכולה להיראות כמקריות. אך נראה לעניות דעתי, שעניין הצרות הבאות על ישראל כעונש, קשורות על פי הרמב”ם לצמצום השגחתו המטיבה של אלוהים על ישראל, וכך הם נופלים תחת המאורעות הכפופים לחוקי העולם הטבעי והפוליטי חברתי. לדוגמא, בספר שופטים כתוב על סבלם של ישראל לפני עלייתו של יפתח הגלעדי כשופט: “ויעזבו את ה’ ולא עבדוהו. ויחר אף ה’ בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון וירעצו וירצצו את בני ישראל” (שופטים י, ז). מלשון הפסוק ניתן להבין שאלוהים התערב במאורעות בצורה כלשהי, ובכעסו הביא לכך שעמי האזור ישתלטו על ישראל. אך דברי הרמב”ם על המשך הפסוקים נותנים תמונה שונה. הוא כותב על הביטוי “נפש ה’“ המופיע בהמשך, שהכוונה היא רצונו של השם. הוא מפרש את הביטוי “ותקצר נפשו” המופיע בפסוק: “ויסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את ה’ ותקצר נפשו בעמל ישראל” (י, טז), וכותב במורה: “לפי שכבר קדמו הדברים כי השגחתו יתעלה התרוקנה מהם, עד שאבדו וצעקו לבקש תשועה ולא הושיעם, וכשהפליגו בתשובה […] רחמם וחדל רצונו מלהמשיך בעינויים, דע זה כי הוא נפלא” (מ’נ, א,מא).
מה החידוש אותו מביא הרמב”ם בדבריו, שעליו הוא אומר “כי הוא נפלא”? נראה שהוא מחדש שבניגוד להשקפה הפשטנית שאלוהים מביא ישירות פגעים על ישראל, ומסירם כאשר הוא חפץ, הרי הוא מביא בדבריו תפיסה אחרת. לדעתו סבלם של ישראל התאפשר כי האל צמצם את השגחתו המיטיבה והמגינה עליהם, וכך נכנסו תחת החוקים של הפוליטיקה הכוחנית של עמי האזור. כאשר התחרטו ישראל על מעשיהם ושבו אל ה’, חידש האל יתברך את השגחתו המיטיבה עליהם. הוא השפיע על המאורעות כך, שיפתח הגלעדי יבחר לשופט, נתן עליו שפע אלוהי של גבורה ותבונה מעשית כפי שכתוב “ותהי על יפתח רוח ה’“, וגם עזר לו בניצחונותיו בשדה הקרב כמו שכתוב “ויתנם ה’ בידו”.
על מצב זה, של העדר השגחה על פרט או על עמנו, בו נעזבים למקרה ומתדרדרים להיות כבעלי חיים מבחינת ההשגחה האלוהית, כותב הרמב"ם: "העניין, העלות השכינה אשר הייתה בתוכנו מעלינו, אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו, כמו שאמר מייעד רע: "והסתרתי פני מהם והיה לאכל) דברים לא, יז( כי כשנעדרה ההשגחה הופקר, ונשאר מטרה לכל מה שאפשר שיבוא ויקרה, ויהיה טובו ורעתו כפי המקרה. ומה קשה זה היעוד" (מו"נ, א, כג).
למרות דברי אלה יש לסכם ולומר על פי המקורות האחרים שהבאתי, שכל האירועים בהיסטוריה של עמנו, תמיד היו ויהיו כפופים להשגחה האלוהית על פי השכר והעונש כפי שכתוב בפרשה. אך יש גם אפשרות בה העם הוא כל כך רחוק מלעשות את רצון השם, ואז הוא נעזב לחוקי המקריות ולטבע המאורעות הפוליטיים.
לא תמיד ברור במה חטא העם, ולא תמיד פשוט יהיה להגיד שהחטא הוא רק חסרון בלימוד תורה ובהחמרה בדקדוקי הלכות. דוגמא לכך אפשר לראות בחטא העם שלא עלה לארץ בסיום גלות בבל ונענש בגזרת המן הרשע, או בהתייחסותו החמורה של הרמב"ם לקבלת שכר עבור עיסוק בתורה. ללא אמירות ברורות של נביא, לא נדע בבירור מה חטא העם, והאם נענש בהשגחה אלוהית ישירה או נעזב למקריות.
הרמב”ם מסכם את הפרקים במורה העוסקים בהשגחה ואומר: “זאת הייתה כוונת ספר איוב כולו, לתת זאת הפינה באמונה ולהעיר, שילמדו מהעניינים הטבעיים (שאין להבין לגמרי אפילו את טבע המציאות), עד שלא תטעה ותבקש שתהיה ידיעתו כידיעתנו, או השגחתו והנהגתו כשלנו. כשידע האדם ענין זה, יקל עליו כל מקרה שייקרהו ולא יתעוררו בו ספקות על השם, אם ידע את ענייננו או לא ידע, אם ישגיח עלינו או אנו עזובים, אבל יוסיף עליו אהבה […] כמו שאמרו ז”ל עושים מאהבה ושמחים (באהבת השם גם כשיש ייסורים) בייסורים” ( מ’נ, ג, כג).
שבת שלום
