החלוקה לשבטים והחניה על פי דגלים במדבר
בספר שמות, כאשר ספרו את העם, לא הייתה מודגשת החלוקה לשבטים, ועל פי רוב הוזכר הביטוי הכללי – בני ישראל. פרשת במדבר פותחת בצווי האלוהי למשה לספור את בני ישראל, מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא, ולהדגיש את חלוקתם על פי השתייכותם השבטית. ספירה זו שהתרחשה בראשון לחודש איר, קשורה לכך שבעוד עשרים יום, הם אמורים לעזוב את הר סיני, ולהתחיל במסעם לעבר כיבוש ארץ כנען.
כידוע, יש בעיה בספירת בני ישראל. בפרשת כי תשא , לפני בניית המשכן כתוב: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם." (שמות, ל, יב). מכאן למדו חלק מהמפרשים, שיש איסור תורה למנות את בני ישראל. וכן למדו שיש סכנת מגפה אם מונים את בני ישראל באופן ישיר, שלא באמצעות חצי שקל או כל דרך עקיפה אחרת. אבל הרב אברבאנל למשל לא מקבל זאת. הוא אינו מקבל שזהו איסור תורה, אלא מפריד בין ספירה שהיא לצורך הכרחי, (ובטח ספירה שהיא בצווי אלוהי), לבין ספירה שאינה לצורך, שעליה יהיה עונש מגפה. לכן לא היה צריך לחשוש ממגפה בספירה שבפרשת במדבר. חז"ל קבעו שאסור למנות אנשים מישראל באופן ישיר. הרמב"ם מזכיר איסור זה (מדברי חכמים) בהקשר של ספירת כוהנים על פי אצבעות שהרימו ולא בצורה ישירה וכותב: "ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן? -לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר "ויפקדם בטלאים" (הלכות תמידים ומוספים, ד, ד).
עניין עין הרע הנגרמת על ידי ספירה ישירה, המוזכרת במקורות שונים, לא נראה לי לעניות דעתי שהרמב"ם היה מקבל. סביר שהיה רואה בכך אמונה טפלה בדומה להתייחסותו להתבטאויות דומות בקשר לקמעות. כאשר בימי דוד, נענש העם במגפה כי דוד ספר אותם, נראה לי שאין לראות זאת כתוצאה הכרחית ישירה של הספירה. הרי גם אם דוד חטא בספירה, למה נענש העם? נראה לי יותר סביר שזהו עונש על חטא שחטא העם בתמיכתו ובהשתתפותו במרד אבשלום ובמרד בן בכרי (כך חושב הרב אברבאנל). ספירת העם מבטאת אולי שדוד רואה את כל העם כמקשה אחת, ולא מתמודד עם גורמי המרד. בדברי הימים כתוב שיואב בן צרויה לא ספר את שבט בנימין. יתכן שלא ספר אותם כי יצגו את מתנגדי דוד, וכפיה המזכר בכתוב נראה שתמכו במרד אבשלום.
בכל ספירה אפשר לראות שני צדדים, אחד של זה הסופר ( משה במקרה זה) ואחד של האדם הנספר. זה הסופר, רוצה לדעת את מספרם של הבוגרים יוצאי הצבא לצורך התכנון הצבאי, או לצורך החלוקה לנחלות בארץ. האדם הנספר, חש באחריות שמוטלת עליו בהיותו חלק מיוצאי הצבא של כלל העם, אך גם מיצג את צבא השבט שלו. אולי הספירה בפרשה, שבה גם מוזכרים ראשי השבטים, באה להדגיש את אחריותם האישית של כל אחד, אבל בעיקר של ראשי השבטים, על הצלחת הכניסה לארץ.
נשאלת השאלה האם הזהות השבטית של בני ישראל הייתה מרכזית בגלות מצרים? אולי ההתכנסות בחבל ארץ קטן יחסית בארץ גושן, העבודה המשותפת תחת העול המצרי, וקשרי נשואים בן השבטים, ואולי גם נשואים לבני עמים אחרים, טשטשו את המבנה השבטי? את הביטוי “ויתילדו על משפחותם לבית אבותם “ (במדבר א, יח) מסביר רש”י: “הביאו ספרי יחוסיהם”. על פי פירוש זה, נראה שלא לגבי כולם הייתה הזהות השבטית ברורה.
במדרש רבה כתוב על תגובת משה רבנו לציווי האלוהי לספור את העם לפי החלוקה השבטית ולאחר מכן לפרט את קבוצות השבטים, כיצד יחנו סביבות המשכן וכן באיזה סדר ינועו במסעם לעבר הארץ: "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, עשה להם אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מייצר. אמר עכשיו עתידה המחלוקת להינתן בין השבטים. אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח, והוא אומר אי אפשי אלא בדרום. וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט, מה אני עושה?" על פי מדרש זה, נראה שמשה רבנו ער וחושש מהדגשת המבנה השבטי, והגדרת תפקידים שונים לכל שבט.
המבנה השבטי הביא בהמשך ההיסטוריה למלחמות אחים עקובות מדם בין השבטים (בספר שופטים ושמואל). לבסוף הביאה החלוקה השבטית לחלוקת העם לשתי ממלכות נפרדות, ולהתרחקות של בני מלכות ישראל מעבודת השם, ובהמשך להיעלמותם מהעם היהודי. בבית שני מבחינה זו, תפקד העם כישות אחת, והמצב היה טוב יותר. לאור כל זאת, איך ניתן להבין את הציווי האלוהי למשה, להדגיש את ההשתייכות השבטית, לעגן אותה באבני החן שעל אפוד הכוהן הגדול, ולחלק את הישיבה והצעדה במדבר לקבוצות שבטים, שלכל אחת דגל משלה? למה לא לנצל את ההזדמנות, לטשטש עוד יותר את המבנה השבטי המפריד, וליצור עם בעל זהות מאוחדת. כפי שכבר הזכרתי, כפי הנראה יש חשיבות עקרונית לטפח את המבנה השבטי, כי לכל שבט יש אופי וייחוד אופייני מסוים (המבוטא גם בצבע ובציור של דגלו), ורק צירוף של כל המאפיינים הללו, בונה את שלמות האומה הישראלית. ואולי הזהות הישראלית הכללית היא משהו מרוחק מדי, ודווקא ההשתייכות לעם, דרך תחושת השייכות המדורגת, למשפחה, לשבט, לנשיא השבט ולזקניו היא חזקה יותר ומתאימה יותר לאופי האדם?
מעמד הלווים
רוב פרשת במדבר עוסקת בתפקידיו של שבט לוי הקשורים לפרוק והרכבת המשכן, אך תפקידים אלו מסתיימים לאחר ההתנחלות בארץ ובניית משכן קבע. שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ אבל קיבל ערים למגורים שהיו מפוזרות בארץ כולה, והתפרנס בעיקר מהמעשרות, שהייתה מצווה להפריש לו מיבולי השדה והצאן. אבל למה הובדל שבט לוי משאר השבטים ומה היה התפקיד שיועד לו?
כותב הרמב”ם במשנה תורה (הלכות שמיטה ויובל פרק יג):יב) ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו: מפני שהובדל לעבוד את השם ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים– שנאמר “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”, לפיכך הובדלו מדרכי העולם – לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופם, אלא הם חיל השם, שנאמר “ברך השם חילו” והוא, ברוך הוא זוכה להם, שנאמר אני “חלקך ונחלתך”.
יג) ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם, אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני השם, לשרתו ולעובדו לדעה את השם, והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם – הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה השם חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים. הרי דויד אומר “השם, מנת חלקי וכוסי – אתה, תומיך גורלי”.
מהלכות אלו ניתן לראות שתפקידו של שבט לוי היה ללמד תורה בישראל, ורק מעטים מהלווים והכוהנים היו עסוקים בעבודת המקדש. הרמב”ם מרחיב את מעגל משרתי האלוהים לכל אחד מבאי עולם מאוהבי השם (גם גויים), שנדבו ליבו להרבות את דעת אלוהים בעולם.
על פי הגדרתו את מצוות אהבת השם בספר המצוות, אדם המתבונן במעשי הבורא וגדלה אהבתו אליו, כאברהם אבינו, ישתוקק גם לפרסם את חוכמת האלוהים בין בני האדם. הרמב”ם מוסיף שאדם שהגיע למעלה כזו של אהבת השם, השגחת האל תזכהו ותמלא את צרכיו החומריים. במאמר מוסגר יש לומר, שוודאי שאין שום אפשרות ללמוד מכאן הצדקה, שהמערכת הפוליטית תשלם כספים לתלמידי ישיבות. זה על פי הרמב”ם איסור מפורש, אותו הוא מדגיש גם בהלכה וגם מרחיב את הדיבור עליו בפירושו למסכת אבות, על הביטוי שלא לעשות את התורה קרדום לחפור בו (פרקי אבות, פרק ד, ה).
בהלכות תלמוד תורה (פרק ג’, הלכה י’) הוא פוסק: “כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם, ביזה את התורה וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות”.
שבת שלום ובשורות טובות
