פרשת בלק הינה פרשה ייחודית בחומש והיא עוסקת כולה במאורעות העוברים על בלעם הקוסם. כל פעם שאני קורא פרשה זו מתעוררות אצלי שאלות קשות. איך להבין את דמותו המסתורית של בלעם? למה תיארו אותו חז”ל כרשע כאשר לפחות על פי הפשט, גילה בסופו של דבר עוז רוח ונשאר נאמן לדיבור האלוהי בפני המלך בלק ושריו? אם היה בלעם רשע גמור, איך זכה למדרגת נבואה שיש מדרש המשווה אותה למעלת נבואתו של משה?
האם נכון לתאר אדם בצורה חד ממדית ללא שום ממד של התפתחות? לגבי בלעם – האם נכון יהיה לתאר אותו רק כרשע גמור, או שיש בו ממד של התפתחות ושינוי?
הגמרא בבא בתרא אומרת שמשה כתב את ספרו (החומש), את פרשת בלעם ואת ספר איוב. מגמרא זו נראה שפרשת בלעם נבדלת משאר החומש ולכן יש להדגיש שמשה כתבה והכניסה לחומש. היא נבדלת בכך שכל כולה עוסקת במאורעות המתרחשים לאישיות שאינה ישראלית ובתחום שאינו ישראלי באופן ישיר. למרות שמשה לא נכח במאורעות שקרו לבלעם, וגם הברכות אולי לא נאמרו בעברית, הרי משה קיבלם בנבואה (בעברית) על מנת שיילמדו לדורות.
דמותו של בלעם
בלעם היה ידוע באזור כגדול הקוסמים. הרמב”ם מדגיש שאדם אינו יכול להשפיע על המציאות באמצעות לחשים או אביזרים מאגיים, וקוסם הוא או מאחז עיניים, או אדם בעל כישרון לידיעה כלשהי של העתיד. בפרקים העוסקים בנבואה במורה נבוכים, הוא מתאר אופנים שונים של קליטת שפע אלוהי. לפי תיאורו אדם בעל כוח מדמה מפותח יכול לקלוט שפע אלוהי ולקבל רמזים על דברים שיתרחשו בעתיד או לקבל הבנות לגבי המציאות. מכיוון שמידותיו של הקוסם וכן שכלו ודעותיו רחוקים משלמות, נקלט השפע האלוהי בכוח המדמה בלבד. הקוסם אינו נביא, ולא פעם יתערבב המסר הנקלט אצלו עם הזיות שהן פרי דמיונו של האדם עצמו.
בלעם ניצל כישרונו זה לידיעה חלקית של העתיד, על מנת לזכות בכסף ובכבוד. כבר בדרך בה עשה זאת היה קלקול, שכן הוא הציג עצמו כאילו קללותיו או ברכותיו הן הקובעות את אשר יתרחש בעתיד. במסכת ברכות מוצגת עמדה אחרת להבנת יכולות הקללה של בלעם וכתוב שהוא ידע לכוון לרגעי הזעם של הקב"ה (ברכות, ז, א). וכתב הרב קוק בעין אי"ה מה הם אותם רגעי כעס של הקב"ה: "כמו שהאריך הרמב"ם (במו"נ ג, יב) שהרע הוא הוא מעט מן המעט, והמציאות בכללה טובה. וחז"ל הוסיפו שגם המעט הרע ההוא הוא לטובה, וקראוהו רגע שהקב"ה כועס בו". אם כך מדובר על שתי הרעות הראשונות שהרמב"ם מתאר במורה – פגעי טבע חריגים, מלחמות, ורשע אנושי פוגעני. חכמים קראו לאירועים אלו כעס אלוהי, למרות שהוא לא גרמם בצורה ישירה אלא היו מצד הטבע או הבחירה האנושית להרע. הרב קוק כותב אם הבנתי נכון, שבאותם מצבים פעל בלעם הרשע להרחיב ולחזק את הפגעים, על ידי עצות רשע שהגבירו את עוצמת הפגיעה, כמו שעשה בעצתו לבנות מדיין. הוא מסכם דבריו על גמרא זו וכותב: "שיבוש הדעות השולט בעולם הוא הגורם לכל הרעות המוסריות בעולם כמו שביאר הרמב"ם (מו"נ, ג, יא)…שבהשגת האמת יתבטלו כל המלחמות ותחדלנה כל הרעות היוצאות מהן"
נראה שבזמן כלשהו חל בבלעם שינוי פנימי והוא ראה עצמו כהולך בדרך השם. מהעובדה שלא היה ידוע בסביבותיו כנביא אלוהים אלא כקוסם, נראה שהגיע למדרגות הנבואה לפני זמן לא רב. ייתכן שבמשך הזמן התוודע בלעם בצורה כלשהי לאמונת ישראל. אולי פגש את יתרו או את תלמידיו, ואולי פגש חכם מתלמידי משה, שכן קשה לראות איך אדם לקוי במידותיו כבלעם, הנמצא בדרך מסוימת שקרית – הקוסמות, יגיע מעצמו לדרך האמת ויתעלה בזמן קצר למעלות הנבואה.
מדרגת נבואתו של בלעם
חלק מהחכמים לא רואים קושי בהיות בלעם נביא, שכן לשיטתם הנבואה היא תופעה ניסית והאל כרצונו משרה נבואה על מי שיחליט. לדוגמא, רש”י כותב בפירושו “ואם תאמר מפני מה השרה הקב”ה שכינתו על עובד כוכבים רשע (בלעם)? כדי שלא יהיה פתחון פה לעובדי כוכבים לומר, אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר”. אך יש לזכור שלתפיסתו של הרמב”ם, אין הנבואה תופעה ניסית, בה האל מנבא על פי החלטתו את האדם, אלא פוטנציאל במהות האדם. אדם שאין לו את הכישרונות הדרושים, וכן לא תיקן מידותיו ולא התעלה במעלות החוכמה והגיע לדעות אמתיות, אינו יכול להיות נביא. אם האדם יתקן את עצמו במידותיו, בחוכמה ובדעות, רק אז יכול הוא לממש פוטנציאל זה ולהגיע אל מעלות הנבואה. תפיסת נבואה זו מעוררת שאלה לגבי בלעם, כיצד אדם רשע יכול להגיע לנבואה והאם לשיטת הרמב”ם היה בלעם נביא?
הרמב”ם רואה בבלעם נביא, אם כי ברור שאינו רואה בבלעם נביא במדרגה גבוהה. הוא כותב: "ויאמר אלוהים אל בלעם (הרמב”ם מפרש אלוהים כמלאך) […] וכל מה שיבא על אחד מד’ צורות הביטוי האלו, היא נבואה, ואמרו נביא” (מ’נ, ב, מא).
הרמב”ם בתיאורו למדרגת רוח הקודש כותב: “ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה (של בעלי רוח הקודש) בעת שהיה טוב, והפסוק – וישם ה’ דבר בפי בלעם, כאילו הוא אומר שברוח השם ידבר, ומזה העניין יגיד בלעם על עצמו – שומע אמרי אל וגו’ […]” (מ’נ, ב, מה). נראה מדברי הרמב”ם, שברכות בלעם נאמרו במדרגת רוח הקודש, ובתקופה שבה היה בלעם נביא, עדיין לא היה רשע, אם כי אין זה אומר שהיה מושלם.
גם בהתייחסותו של ר’ אברהם בן הרמב”ם לדמותו של בלעם, לא נראה שהוא מתייחס אליו כרשע גמור בתקופת התנבאותו. הוא פוסל את ההבנה הפשוטה של דרשות האומרות שבלעם סיים את ברכותיו בפסוק “מברכיך ברוך ואוררך ארור”, וסיים במילה ארור מפני רצונו לקלל את ישראל. הוא מתאר את מדרגת נבואתו של בלעם בברכה זו ואומר: “מי שהנחהו השם, והשרה עליו רוחו להבנת רזי תורתו, יתבונן כיצד ברך בלעם את ישראל כמה ברכות. והגדולה ביניהם היא הברכה האחרונה, שבה זכה להתגלות שלימה וגמורה, כמו שנאמר ותהי עליו רוח אלוהים […] , ובה השיג את השלמות האמתית של ישראל והיא השראת השכינה ביניהם” (המספיק, שער הפרישות, קלא). אם כך, האם אפשר לחשוב שכל פרשת הברכות היא תוצאה מקרית של רצונו של בלעם לקלל את ישראל ותאוותו לכסף וכבוד? נראה שהייתה בכל המאורעות השגחה אלוקית שסיבבה את המאורעות כך שיאמרו הברכות החשובות אלו. ברכות אלו מדגישות את ייחודו של עם ישראל, יש בהן נבואות חשובות לעמנו, וגם האירוע כולו הראה לכל האומות את אפסותה של תרבות הקסם והמאגיה.
בדרכו של בלעם אל המלך בלק, מתואר כיצד אתונו רואה מלאך וחרב שלופה בידו החוסם את דרכה. היא סוטה מהדרך מפחד המלאך, לוחצת את רגלו של בלעם אל קיר האבנים, ולבסוף מדברת אליו ומוכיחה אותו על שהיכה אותה. איך ניתן להבין סיפור מוזר זה על פשוטו?
יש מפרשים המתארים את דיבור האתון בשפת אנוש כנס אלוהי. על פי דעה זו אפשר להגיד שזה אולי הנס הגדול ביותר שעשה אלוהים, שכן אי אפשר להבין תופעה כזו בשום צורה כמהלך טבעי, כפי שאפשר לחשוב לגבי ניסים רבים אחרים המתוארים בתנ”ך. תפיסתו של הרמב”ם אינה כזו.
הרמב”ם מדגיש שמלאך אינו ישות רוחנית הלובשת דמות חומרית הניתנת להיראות בעין. לדבריו ראיית מלאך היא בכוח המדמה בלבד, והיא תמיד בחלום נבואה או במראה הנבואה בתודעת הנביא (כפי שהוא אמר גם על התגלות המלאכים לאברהם). הוא כותב במורה נבוכים: “וכן המאורעות של בלעם בדרך, ודברי האתון, הכול במראה הנבואה, אחר שהתברר באחרית העניין שמלאך ה’ דיבר אליו” (מ'נ, חלק ב, מב). כלומר שלדעת הרמב”ם מכיוון שמדובר במלאך המתגלה לבלעם, פירוש הדבר שכל תיאור המאורעות של בלעם בדרך, הדיבור של אתונו, וראיית המלאך, היו במראה נבואה בתודעתו של בלעם.
מראה הנבואה הסמלי של בלעם, משקף את הלך רוחו של בלעם בעת הליכתו אל בלק. בלעם הקרוע בין תאוותו לכסף וכבוד לבין רצונו לעשות את דבר השם, עוצר בדרך, כאשר נגלה אליו מראה נבואה הקשור להתלבטויותיו. בלעם אולי חווה בדרך איום גופני כלשהו (ייתכן שחש בליבו) ובמראה הנבואה שלו זה מתבטא בכך שהאתון, כסמל לגופו, חשה את האיום במראה המלאך – השטן הוא מלאך המוות המאיים על חייו. המלאך מדבר עם בלעם וממחיש לו כיצד הוא נגרר אחרי יצרו הרע שהטה אותו מדרך הישר. כפי שהסביר הרמב”ם, רואים את הקשר בין יצר הרע של בלעם הגורם לו לסטות (שטן) מדרך האמת, וגורם להופעתו של מלאך המוות (השטן) מולו במראה הנבואה.
בלעם מבין אז שיטעה אם ייגרר אחר רצונו הרע, וכאשר המלאך מוכיח אותו, הוא נכנע לפניו אומר חטאתי, ועושה תשובה. כך מגיע בלעם אל המלך בלק ברוח אחרת. הוא לא מתקפל לפניו אלא אומר למלך בלב שלם “הנה באתי אליך, עתה היכול אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלוהים בפי אותו אדבר”.
כיצד ניתן להבין שאחרי הגיעו למדרגות הנבואה, ואחרי שחזה על ישראל את כל אותן ברכות, פעל בלעם כנגד ישראל, והסית את בנות מדיין לזנות עם בני ישראל ולפתות אותם לעבודה זרה? למה לא הצטרף לעם ישראל והפך לתלמידו של משה, או המשיך בדרכו של יתרו שחזר לתקן את עמו? נראה שלאחר הברכות, חזר בלעם למקומו הירוד והבעיתי ונראה שנכנסה בו רוח רעה של רשעות, שחשפה והעצימה פגמים שהיו בו כבר בתחילה. חז”ל שפטו אותו על כך על פי גישתם, שאדם המתגלה בסופו כרשע, ודאי היה כבר רשע בשורשו. הם מנחים אותנו בפרקי אבות (פרק ה, יז) להיות מתלמידי אברהם אבינו ולא של בלעם הרשע. “עין טובה, נפש שפלה, ורוח נמוכה – מתלמידי אברהם אבינו, עין רעה, נפש רחבה ורוח גבוהה – מתלמידי בלעם הרשע”. מפרש שם הרמב”ם: עין רעה – תאוות ממון, נפש רחבה – תאווה מינית, ורוח גבוהה – גאווה, וכל החפץ להתעלות, יתרחק ממידות אלו, וידבק במידותיו של אברהם אבינו.
