הפסוקים הראשונים בפרשה עוסקים עדיין בחטא העם בבעל פעור ובמעשה הקנאה של פנחס, ולכן אדון בנושא זה. "ויחל העם לזנות אל בנות מואב” – מלשון הכתוב נראה שהייתה זאת יוזמת העם ושלא היה זה עוונם של יחידים בלבד. כתוב שהייתה זאת עצת בלעם לבנות מדיין, לזנות עם בני ישראל ולשדלם לע”ז. ייתכן שכאשר ראה בלעם שרבים מבני ישראל זונים אל בנות מואב, יעץ למדייניות לנצל את חולשתם של ישראל ולשדלם לזנות עמהן, כדי למשכם לע”ז. המדרש אומר שיעץ להן עצה זאת, משום שראה בחזונו שאלוהים שונא זימה, אך כתוב: “ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף השם בישראל” וכן “ויאמר משה אל שפטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור” (במדבר כה, ג-ה). נראה מהכתוב שאלוהים מאשימם בע”ז, בהיצמדות לבעל פעור, ולא בזנות עצמה. בנוסף לכך איסור זנות שלא לשם התחתנות עם גויות, הוא איסור דרבנן שלא נפסק עדיין. "לא אסרה תורה אלא דרך חתנות, אבל הבא על הגויה דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים, גזירה שמא יבא להתחתן")איסורי ביאה, פרק יב, הלכות א,ב)
איך רבים מישראל נפלו לחטא זה, למרות תקופת ההתחנכות הארוכה במדבר?
עם ישראל אחרי שנים של חסרון חומרי במדבר, התקרב לאזורים המיושבים לקראת כניסתו לארץ. בני ישראל מרגישים בטוחים בעצמם אחרי שחוו את הניצחון על הכנענים, וכפי שמתאר המדרש התחילו להסתובב בשווקים של מואב, שיחסית עשירים בשפע חומרי. הם נחשפים בפעם הראשונה להשפעת עמי האזור, וכך גם מתפתים לזנות עם בנות מואב.
התפיסה האלילית הרואה כל אזור כנשלט על ידי אל מסוים, הביאה חלק מבני ישראל לחשוב שניתן לקיים את האמונה באלוהי ישראל, אך כדאי להם גם להפגין נימוס לאלילי האזור. הם התפתו על ידי בנות מדיין לעבוד לאליל בעל פעור, שהיה לו מקדש בהר פעור שבארץ מואב, ועברו בכך על מצוות התורה והתחייבו מיתה. העם אולי נגרר ביתר קלות לחטוא, כיון שהרגיש ירידה בסמכות ההנהגה של משה, שהיה עסוק בחדשי חייו האחרונים בהכנת ההנהגה הרוחנית לקראת הסתלקותו ובכתיבת שנים עשר ספרי התורה אותם ישאיר לשבטים.
לא ידוע מהכתוב ומדברי חז"ל מה ייצג אותו האליל ועל איזה תחום שלט, וחז"ל רק תיארו את דרך עבודתו. ממקור שאינו תורני יש אומרים שהאל בעל פעור, ייצג את אל השאול והמוות שבמיתולוגיה הכנענית העתיקה. זה אולי מתאים למקום הברכה השלישית שבלק לוקח לשם את בלעם שעליה כתוב: " וַיִּקַּח בָּלָק אֶת בִּלְעָם רֹאשׁ הַפְּעוֹר הַנִּשְׁקָף עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן": (במידבר, כג, כח). הישימון הלוהט והצחיח מזכיר את המוות והשאול, ומראהו ומציאותו אולי הפחידו את תושבי מואב שצפו אליו וחיו בקרבתו. הרמב"ם כותב: " כי מן הדעות ההם המפורסמות – שהשדים שוכנים במדברות ושם ידברו ויראו" (מה"נ, ג, מו), והוא כותב שם על מנהגם כביכול של השדים לאכול דם, כלומר הקשר שלהם עם פולחן המוות.
ברכת בלעם כשפניו אל המדבר, דווקא במקום זה מדגישה את החיות, הפוריות והקדושה שבאוהלי ישראל. יתכן שמכאן עלתה בדעתו עצת הרשע, לקרב את ישראל לאלוהי הישימון והמוות כניגוד פוגעני לברכתו.
עניין נוסף שחשוב להזכיר ואולי קשור לאלוהי הישימון, השאול והמוות, היא טראומת המוות והעדר קברים לכל דור יוצאי מצריים. נראה גם, שהיה משבר זהות בעם שהיה קשור לפירוק המבנה של החמולה הפטריארכלית. בגלל שנגזר על כל הגברים שגילם היה מעל עשרים שנה למות במדבר, הרי דור המדבר הנכנסים לארץ היה צעיר ברובו. לא היו להם זקנים, ולא היו להם קברים שיישמרו זיכרון וקשר לדור הוריהם (מזכיר את דור מקימי המדינה). בתרבות העתיקה, היה לזקנים מקום תרבותי והנהגתי חשוב, והעדר מוחלט של שכבת הגיל מעל גיל שישים פרקה את המבנה המשפחתי המסורתי. בנוסף לכך אפשר לציין שבתרבות המצרית הייתה חשיבות לפולחן המוות והקברים. אולי יש בהשערות אלו להסביר למה מיהרו ישראל להיצמד לבעל פעור. אם אכן ייצג אותו אליל את המוות והשאול, אז אולי שרתה ההצמדות אליו צורך נפשי, ליצור בכך סוג של קשר עם בני משפחותיהם, הורים, סבים, ואחים בוגרים, דור יוצאי מצריים שנפלו והתפזרו פגריהם במדבר.
ניסיונו של בלעם לפגוע בישראל ובמשה, על ידי קלקול הקשר בין ישראל לקב”ה ולא על ידי פעולות מלחמה, משקף אולי את המנטליות הדתית של בלעם. מנטליות דתית זו, רואה את הקשר לאלוהים כקשר מצומצם וסגור, המופנה רק אל אנשי דת מסוימת. זוהי תפיסה המזכירה את עמדתם הקנאית של ילדים, אשר לפעמים רואים בלידת ילד חדש למשפחה, איום על אהבת ההורים אותם. גישה זו שנפוצה בדתות שונות חדרה גם לציבור היהודי, והיא אינה עמדתם של אברהם אבינו ומשה רבנו – אבות האומה וגם אינה גישתו של הרמב”ם.
האיסור לזנות עם נוכריות
האיסור לבוא על נוכרייה ולהתחתן אתה הוא איסור תורה, אך אם בא עליה דרך זנות, אסור מדברי סופרים – גזרה שמא יבא להתחתן עמה, ומכים אותו מכת מרדות (הלכות איסורי ביאה, יב). מכיוון שבעת המדוברת בפרשה עדיין לא נפסקה הלכה בעניין זה, הרי העם לא חטא בעצם הזנות, והחטא בעבורו נענש במיתה היה בכך שנגרר לעבודה זרה.
עניין אחר הוא ההלכה המתירה לקנאים לפגוע במי שבועל אישה נוכרייה בפרהסיה שהיא הלכה למשה מסיני, אך בעצם נלמדת לראשנה מהריגתם של זמרי והמדיינית בידי פנחס. יש לציין שהתנאים המאפשרים מעשה כזה מוגבלים מאוד, שכן אסור להרוג אדם ללא משפט, והבא ליטול רשות מבית הדין לעשות מעשה קנאות כזה אין מורין לו לעשותו (שם, פרק יב, ד-ה).
מפשט התורה נראה שזמרי במעשהו קבל עם ועדה, מרד בהנהגת משה שהורה לשופטי ישראל להרוג את הנצמדים לבעל פעור. ערעור זה על מנהיגותו של משה בסמוך למיתתו ולפני תחילת מלחמות כיבוש הארץ, היווה סכנה גדולה להצלחת ההתנחלות, ולכן היה חשוב לפעול במהירות כפי שעשה פנחס.
עניין הקנאות הדתית וגם הלאומית, המביאה אנשים לקחת את הדין לידיהם היא בעיתית, ודעת חכמים לא הייתה נוחה מכך. אדם שאינו במעלה גבוהה, בעל מידות ואוהב השם כפנחס הכהן, אל לו כלל להתקרב למעשה קנאות. הרב קוק מתייחס לבעיה זו בעקיפין בעין אי"ה על הגמרא בברכות (יב, ב) "בקשו לקבע פרשת בלק בקריאת שמע (את ברכת בלעם – "כרע שכב כארי וכלביא יקימנו"). כותב הרב קוק שהכוונה הייתה לצרף בקריאת שמע את הערך של היעוד הלאומי של עם ישראל, לערכים של קבלת עול מלכות וקבלת עול מצוות. אך הוא מצביע על סכנה, שבגלל שהרגש הלאומי דתי כאידיאולוגיה, נוח להמון וקל לאמצו, יבודדו אותו משני הערכים האחרים. הוא כותב: "על כן הלאומיות בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצוות, יסודה בהררי קודש. אבל בהפרדתה, אם תצא לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך עמי הארץ, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות…". לא פעם קנאות דתית ולאומית קשורות לבעיה זו עליה מצביע הרב קוק. לכן נמנעו חז"ל לצרף את ברכת בלעם, המדגישה את העוצמה הלאומית של ישראל, לברכות קריאת שמע.
אם אין מתייחסים לחטא העגל כע"ז ממש, ולא רבים מישראל נענשו במיתה בחטא זה, הרי בפרשות בלק ופנחס מסופר בפעם הראשונה על חטא עבודה זרה שהתפשט בעם, ושרבים נענשו במיתה על כך.
הרמב"ם מסביר שחכמי העבודה זרה לא האמינו כלל שהפסלים הם האלים, אלא ראו בהם מייצגים של משרתי האלוהים. הם האמינו באלוהים מרוחק שאין להדגיש את העבודה לו, אלא לכוחות שפועלים תחת מרותו בעולם, ושהפסלים הם המסמלים אותם. הרמב”ם כותב באותו הפרק: “ואתה יודע שכל העובד עבודה זרה, לא יעבדה על דעת שאין אלוה בלעדיה. מעולם לא דימה אחד מהעובדים כלל […], שהצורה אשר יעשה מהמתכת או מהאבנים והעצים, היא אשר בראה את השמים ואת הארץ והיא שתנהיגם. אבל יעבדו את הצורה על צד שהיא דמיון לדבר שהוא אמצעי בינם לבין האלוה” (מ”נ, חלק א, לו). הוא כותב בהמשך, שאם נתרץ את בעיית הגשמת האל הנפוצה בציבור, בכך שמילדות הם גדלו על ביטויים שמגשימים את האל, המופיעים בפסוקים רבים, הרי טענה כזו יכול לטעון גם כל עובד עבודה זרה. הרי גם הם יכולים לטעון שמילדות הם חונכו לעבוד עבודה זרה ועל כן אין להאשימם ולהרגם.
יש לתהות על כוונת הפסוק: “פנחס […] השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי”. האם אפשר לחשוב שאלוהים היה נסחף בהענישו את העם, והיה פוגע מעבר לאשמים גם בחפים מפשע, אם לא היה פנחס מקנא לו?
נראה שאלוהים בהשגחה ניסית הביא מגפה על ישראל, שפגעה קודם כל בחוטאים (כדברי המדרש שהיו עשרים וארבעה אלף מבני שמעון שחטאו). מכיוון שהתחילה אותה מגפה, הייתה עלולה על פי טבע המגפות להתפשט ולפגוע ברבים אחרים. מעשהו של פנחס, שסיכן עצמו ופגע ישירות במקור החטא, זמרי בן סלוא, וגם הראה בכך את נחישותו להילחם בחטא הע”ז, עורר את השגחתו הניסית של האלוהים לפעול להסרת המגפה.
