ספר דברים מביא את דבריו של משה רבנו אל עם ישראל בחודש האחרון לחייו. עם ישראל יעבור בקרוב שינוי גדול באורח חייו. מעם נוודים יהפוך העם לעם לוחמים ומתנחלים הבונים לעצמם כפרים וערים. נאומיו של משה נועדו להדגיש עקרונות חשובים הנוגעים לסידור המערכת המדינית. נאומיו באים גם להכינם לכניסה לארץ ולהזהיר את העם שלא יחטאו כמו שחטאו אבותיהם בהשפעת תרבות העבודה הזרה המצרית. אזהרה זו חשובה כי אפשר להניח שיש לעם תכונות אופי ודפוסי והתנהגות, העוברים מדור לדור שמזמינים חטאים אלו.
סגנונו של ספר דברים, והחזרות על סיפור אירועים שהתרחשו בעבר וכבר נכתבו בחלקם בצורה קצת שונה, קשורים לכך שנאומי משה נועדו להשפיע על הדור שצמח במדבר לקראת כניסתו לארץ. משה אינו מתכוון בנאומיו אלו לחזור על סיפור הדברים שכבר נכתבו. משה רבנו ברוח הנבואית אשר בו, בחר לחזור על סיפור הדברים ולציין אותם על פי סדר מסוים ובדרך מסוימת כך שנאומו ישפיע על העם בצורה טובה. יש לומר שאין חולק שכשנכתב ספר דברים על ידי משה, הוא נכתב באותה רוח נבואית בה נכתבו ארבעת חלקי החומש שקודמים לו.
משה מתחיל את דיבורו אל העם בפרשה, ומזכיר את מינוי ראשי העם "שרי אלפים ושרי מאות …לשבטיכם", שהם גם מיועדים לשפוט את העם משפט חכם וצודק. לדברי משה בפרשה, מינוי השופטים נעשה בשנה השנייה ליציאת מצרים, כאשר עוזב העם את הר סיני בדרך לכיבוש הארץ. משה אינו מתייחס לפשט שבפרשת יתרו, שעל פיו התרחש מינוי השופטים לפני מעמד הר סיני ועל פי עצת יתרו. נראה לי שסיבת הדבר היא, שפשוט זה לא רלוונטי ונכון להציג לעם בעיתוי הכניסה לארץ את הדבר כך. חשוב להציג לעם את מינוי השופטים ותכונותיהם הנדרשות, כבא ישירות מרוחו הנבואית של משה ולא מעצתו של זר.
נושא זה אולי חשוב להדגישו לעם בעת ההיא, שאותם נבחרים שגם קבלו הכרה מתוך השבטים, וגם קבלו את אישורו של משה, הם שינהיגו אותם במלחמת הכיבוש ובעיקר אחרי התנחלותם בארץ. הנהגה זו הופכת להיות חשובה מאוד בעת התפזרות העם בנחלות, כאשר הקשר עם המשכן והסנהדרין יהיה מרוחק. לאחר ההתנחלות יהיה למערכת משפט, צורך לעסוק בדיני נזקין, דיני קרקעות, דיני מסכת זרעים וכו', שהישיבה בארץ מעלה, ושלא היו קיימים כמעט במדבר. אותם ראשי העם, ובעיקר אותם ראשי השבטים ושרי האלפים, חשוב שיהיו אנשים מיוחדים בטוהר, חכמים ונבונים, ובעלי כשרון הנהגה. יש לשער שרוב השופטים היו מבוגרים יחסית, והיו מהמתמידים מבין תלמידיהם של משה ואהרון.
בנוסף למתן התוקף למערכת חוק ושלטון זו, חשוב למשה להדגיש לעם, שלא הולכים לכבוש, להתנחל, ולהיות עם ככול העמים. העם צריך לשים לפניו את החזון והערך המיוחד של עם שאינו ככול העמים. עם שהנהגתו ושופטיו צריכים להיות אנשי אמת וצדק, ההולכים לאורה של החוקה האלוהית שקיבל משה, כפי שכתוב "כי המשפט לאלוהים הוא…".
הרמב"ם במורה נבוכים מחלק בין חוקה אלוהית, לבין חוקה אנושית. הוא כותב (מנ, ב, מ) שהחוקה האנושית מתמקדת בכך שהאזרחים ירגישו טוב ובטוחים, ויכלו להשיג אושר מדומה, ולכן השליטים משתדלים למנוע עושק ואלימות. גם חוקת התורה האלוהית, שואפת שהחברה תהיה נקיה מעוולות ואלימות, אך המטרה בכך היא לא רק בטחון פיזי לאזרחים, אלא חתירה ליישום הצדק והמוסר האלוהי. מעבר לכך, חותרת חוקת התורה האלוהית לתיקון האמונה וחותרת להקנות לאזרחיה שאיפות לקניית חכמה, שלמות מידות ודעות אמתיות.
אם כך אותם ראשי העם ושופטיו, הם המוכשרים לכך ולכן נבחרו. רואים שעל פי האמור בפרשה, ראשי העם, כלומר הרשות השלטת, והשופטים אינן רשויות נפרדות. גם ראשי העם היו שופטים, והשופטים הם ראשי הקהילות וראשי השבטים, כלומר שהדרישה לטוהר המידות והרדיפה אחרי האמת והצדק, היא דרישה מכל מנהיגי השבטים והעם ולא רק מציבור הדיינים.
אחרי מות יהושע, השופטים היו ראשי העם וראשי הצבא וגם השופטים הראשיים. גם מבחינת ההשקעה האנושית זוהי השקעה גדולה מאוד. שופט אחד לכל אלף אנשים, ותחתיו שופט זוטר לכל מאה איש (אם מערכת המשפט בימנו היה לה את כוח האדם הזה, מצבנו היה טוב יותר).
משה רבנו, מציב לנו יעד של מערכת שלטון ומשפט נקיה, וטהורה, השואפת לאמת ומחנכת את העם לשאוף ולהתפתח בעבודת השם. בגלל הזיהוי בין השופטים לבין ראשי השלטון בעם, הרי דרישה זו מפנת גם, ולא פחות אל ראשי השלטון שבכל שבט וכן בהנהגה המרכזית של העם. זהו אכן יעד מרומם ונשגב, ונראה מרוחק מאוד, אך הוא צריך לעמוד לנגד עיננו כל העת כאידאל על, שלאורו צריך לשפוט את המצב העכשווי.
מה הם הקריטריונים האישיים שדורש משה רבנו מאותם ראשי השלטון והמשפט?
כדאי לציין כמה הלכות הנוגעות לעניין מערכת המשפט הכתובות בהלכות סנהדרין המסתמכות על הכתוב בפרשה ובפרשת יתרו וכן מזכרים במדרש הספרי על הפרשה. בפרשת יתרו כתוב "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע". ובפרשה כתוב: "הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטכם".
וכותב הרמב"ם: "אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגין בחכמת התורה בעלי דיעה מרובה. יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות" (הלכות סנהדרין, ב, א).
בשפת ימנו, על פי הרמב"ם, בחירי הדיינים בהנהגה הארצית (ורצוי גם השופטים הראשיים), אין זה מספיק שיהיו חכמים מופלגים בתורה ובמשפט האזרחי. הם צריכים גם להבין ברמה כלשהי במדע, בטכנולוגיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה וברפואה. כלומר שתהיה להם מספיק הבנה בכל תחום, שלפחות יכלו להבין דברי יועצים בתחומים אלו, אם יזדקקו להם במשפט.
בנוסף לכך לגבי הקריטריונים האישיים למינוי שופטים כותב הרמב"ם: "צריך שיהא בכל אחד מהן (מהשופטים) שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב". (סנהדרין, ב, יז). ובהמשך ההלכה הוא מציין גם שיהיו אנשי חייל שלא יפחדו להציל עשוק מיד עושקו. ובספר המצוות הוא כותב: "שהזהיר הדיין שלא לירא מאדם מזיק,….אבל הוא חייב לחתוך את הדין, ולא ישים לב במה שיקרה עליו מן ההיזק מן האיש ההוא. והוא אמרו יתעלה "לא תגורו מפני איש". (מצוות לא תעשה, רע'ו, וכן בספרי על הפסוק). כלומר שהשופטים אמורים להעז לדון אנשים מסוכנים כמו ראשי ארגוני פשע למשל או להבדיל, אנשי סמכות שלטונית היכולים להזיק להם ולא לחשוש לטובתם האישית.
ובהלכה הבאה הוא כותב, שהיו מחפשים בכל ישראל את האנשים המיוחדים האלה, וממנים אותם לשופטים (שם, הלכה ח). וברוח זו היה אולי ראוי שיהיו בזמננו בבתי ספר גם מגמות חינוך מגיל צעיר, המכינות צעירים למסלולי מנהיגות ושיפוט, כמו שיש פנימיות צבאיות המכינות לתפקידי הצבא.
על הפסוק בפרשה "איכה אשא לבדי טרחכם" כתוב במדרש הספרי (וברש"י) "טרחכם" – מלמד שהיו ישראל טרחנין היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא. (על כן צריך) מוסיף אני עליכם דיינין". מדרש הספרי מציג בכך שמשה רבנו מבקר את קו האופי הכוחני והלוחמני (שנראה שלא עבר מהעולם אצלנו) שמאריך את זמן המשפט ומטריח את מערכת המשפט, ולכן מחייב הוספת שופטים. בימנו ריבוי עורכי הדין לעיתים אולי תומך ומעודד צד זה. הרבה חיכוכים ומחלוקות או תהליכי גירושים שהיו יכולים להיפתר מהר יחסית, מתפתחים לידי דיון משפטי מסובך ויקר בגלל עצות של עורכי דין. נשאלת השאלה האם יש אלטרנטיבה אחרת?
בספרי על הפרשה כתוב: "אמת ומשפט שלום, שיש בו משפט אמת, הוי אומר זהו ביצוע" וביצוע זוהי פשרה בין בעלי הדין שהשופט מנסה לקדמה לפני המשפט. ישנה מחלוקת בגמרא סנהדרין (ו, ב) האם נכון לעשות תהליך גישור ולחתור לפשרה בין בעלי הדין, לפני שנגשים הדיינים למשפט. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ותלמידו של ר' עקיבא שולל את הכיוון להגיע לפשרה במקום משפט. הוא אומר, שמכיוון שרק המשפט מוציא דין אמת, על כן הוא שולל תהליך פשרה, שמבטל צורך במשפט. לדעתו צריך שייקוב הדין את ההר. הרמב"ם אינו פוסק כר' אליעז ברבי יוסי אלא פוסק כיהושוע בן קרחה, שאמר שמצווה לעשות גישור ושיגיעו בעלי הדין לפשרה. הוא פוסק: "מצוה לומר לבעלי דינים בתחילה: "בדין אתם רוצים או בפשרה?". אם רצו בפשרה, עושין ביניהן פשרה. כל בית דין שעושין פשרה תמיד, הרי זה משובח, ועליו נאמר "משפט שלום שפטו בשעריכם". (שם, כב, ד). המגמה לחתור לפשרה בין בעלי הדין, לפני משפט המערב את עורכי הדין, הוא בעל חשיבות רבה. ולא רק בגלל הסיבה הפרקטית של חסכון בזמן וכסף, והורדת העומס מבתי המשפט. העניין החינוכי בהלכה זו הוא עצום. ראשי העם והשופטים על פי הלכה זו שפוסק הרמב"ם, חינכו את העם לשאוף לשלום בין אדם לחברו. שלום מתוך דו שיח מכבד, המאפשר להגיע לפשרות במחלוקות שביום יום.
אם נתייחס לדוגמא לתהליכים הארוכים להסכמי גרושים שהורסים משפחות, (מעבר לגרושים עצמם), ומעצימים את הריב, המדון והשנאה בין הגרושים. החיוב היום להתחיל קודם בגישור הוא חשוב מאוד, אך לפעמים עורכי דין, ויועצי צד, מפריעים לתהליך הגישור וגורמים נזק למשפחות.
על הפסוק בפרשה "לא תכירו פנים במשפט", כתוב במדרש הספרי (שרש"י גם מצטט), שהכוונה לאזהרה לממונה על בחירת השופטים, שלא יכניס שום שיקולים זרים בבחירת השופטים, אחרת עובר בלא תעשה. ומדרש הספרי כותב: "אדם פלוני נאה אושיבנו דיין, ..גיבור ..איש פלוני קרובי או הלווני ממון אושיבנו דיין וכ'ו". הרמב"ם פוסק על פי מדרש זה (שם, ג, ח) ומסיים את פירוט ההלכה וכותב: "כל המעמיד לישראל דיין שאינו הגון, כאילו הקים מצבה, שנאמר ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך. ….וכן אמרו חכמים לא תעשון אותי אלוהי כסף. אלוה הבא בשביל כסף וזהב, זה הדיין שמינוהו מפני עשרו בלבד".
כפי שכתבתי בתחילה, על פי פשט הפסוק אין קריטריון שונה בין בחירת השופטים לבין בחירת אנשי ממשל ובעלי תפקידים מרכזיים באומה. המלבי"ם למשל מפרש: "ואתן אותם אליכם שרי אלפים…נתתי להם השררה שיהיו פקודי החיל, והם יהיו גם כן השופטים..". אם כן, גם הקריטריונים לבחירת המנהיגים ואנשי מערכת השלטון המרכזיים, כמו ראשי השבטים ושרי האלפים שהם גם מפקדי הצבא, חייבים להיות דומים לאלו של השופטים. מנויים אלו של שרים ומנהיגים חייבים להיות ללא שום משוא פנים, אלא שחשוב גם שיהיו בעלי כישרון ביצועי וארגוני.
בהפטרה, מוכיח ישעיהו הנביא את שרי העם ושופטיו על כך שהם רודפי בצע, אוהבי שוחד ומעוותים את מערכת המשפט. העדר עשיית משפט צדק וחוסר רחמים לחלשים, ליתומים ולאלמנות הם הסיבה לדין האלוהי עליהם, ולמכות הניתכות על העם בארץ. ואלי זו הסיבה שמשה מתחיל דווקא בנושא זה. ההפטרה מסתיימת בפסוק "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ "עִיר הַצֶּדֶק", "קִרְיָה נֶאֱמָנָה צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה." אם כן השחיתות השלטונית והשיפוטית הם סיבות החורבן, ותיקונם יהיה מה שיאפשר את הגאולה.
כאשר אנו מתפללים כל בוקר "השיבה שופטינו כבראשונה…", לאיזה תקופה אנו מתכוונים באמרנו ,כבראשונה"? מתי הייתה מערכת משפט כה מושלמת ועצמאית, ללא שלטון זר ותככים, שאנו מתגעגעים אליה? נראה שזו הייתה רק מערכת המשפט שהקים משה רבנו בשנות המדבר, והוא שעמד בראשה, והוא זה שחינך ולימד את שופטיה מגיל צעיר יחסית. והלוואי שנזכה לעתיד לבוא למערכת שלטון ומשפט כזו.
