בארבע מקומות בתורה מזכר עניין ערי מקלט שנועדו לקלוט את הרוצח בשגגה. למה הרחיבה התורה בעניין זה? מה הטעם למצווה זו, האם רק כדי להציל את הרוצח בשגגה מידי גואלי הדם?
ישנם כמה מדרשים המתייחסים לעובדה הכתובה בפרשת שופטים, שמשה הבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן. משה רבנו הבדיל ערים אלו למרות שאינן קולטות רוצחים בשגגה, עד שתיכבש הארץ ויובדלו גם בה עוד שלוש ערי מקלט. כתוב במדרש: "משה רבינו, שהיה יודע שאין שלוש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלוש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה". חז"ל מביאים מדרש זה ולומדים ממנו שבאופן כללי, אם הזדמנה לאדם מצוה יקדים, ימהר ויקימנה. נראה ממדרש זה אותו מצטט גם הרמב"ם, שישנו עניין מיוחד בהבדלת ערי המקלט.
נראה שערי המקלט יש בהן משהו מקדושת המקדש, כי הן משמשות לכפרת עוונו של הרוצח בשגגה, כמו קרבן שגגה במקדש בחטאים אחרים. גם ההלכה שקובעת שמותו של כהן גדול מאפשרת להם לסיים את גלותם והיא כעין כפרה לחטאם מרמזת על דמיון למקדש. כמו כן, גם המזבח במקדש היה קולט רוצח בשגגה (כוהן שהרג בזמן עבודתו) ואסור היה לגואל הדם לפגוע בו שם. כתוב בספר החינוך על הפרשה: " ומפני גדל מעלתם (של הלויים) וכשר פעלם וחין ערכם נבחרה ארצם לקלט כל הורג נפש בשגגה, יותר מארצות שאר השבטים, אולי תכפר עליו אדמתם המקדשת בקדשתם…". אין אף אומה אחרת שהיו בה ערי מקלט. רק באומה הישראלית היושבת בארצה היו ערי מקלט. ייחודם וקדושתם של ערי המקלט, הקרינו על כל ערי ישראל, כמו שהשבת מקרינה על ימי החול. דבר זה חשוב היה לעשותו תכף עם תחילת ההתנחלות ובנית ערי ישראל כדי להבדילם מערי העכו"ם, ולכן יתכן שכבר כשהבדילם משה, הושיב בהם לוויים. יתכן גם שבערי המקלט ישבו יותר לויים וכוהנים מאשר בערי הלויים הנוספות. עוד עניין שאולי היה בהבדלת הערים על ידי משה הייתה הכרזתו בכך שיש ודאות שארץ כנען תיכבש ושגם בה יובדלו ערי מקלט, אחרת לא יוכלו ערי המקלט בעבר הירדן לקלוט רוצחים בשגגה.
ששת ערי המקלט היו חלק מארבעים ושמונה ערי הלויים שגם הן היו קולטות רוצחים בשגגה. מעבר לכך יש בפיזורם של הלויים בשבטי ישראל קביעה ברורה לגבי תפקידם. הלויים יועדו להיות מורים, מחנכים של העם בדרכי התורה וכן תפקידם היה גם לשפוט את בעלי הדין מסביבתם הקרובה. הם בהחלט לא הסתגרו בעריהם, אלא כמו שמואל הנביא, עברו בכפרים שבסביבתם שאת אנשיהם הכירו, והשתדלו להשפיע עליהם מרוחם. אפשר לראות את רשימת המסעות, ואחריהם את גבולות הארץ ואופן חלוקתה לשבטים כתיאור מסכם של תקופת המדבר, שלאחריה תבוא ההתנחלות בארץ. אבל לכל המסע הזה חייב להיות האופק והיעוד של הקמת ערי הלויים, שאמורים יהיו לדאוג לצד הרוחני תורני של העם ולכן אולי מסתיים כך ספר במדבר.
רוצח בשגגה
הרמב"ם מסביר שרצח אדם זהו החטא החמור ביותר: "שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים… אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילו אותו מן הדין". )הלכות רוצח, ד, ט). כלומר שברצח יש חומרה שאין בעברות חמורות יותר כמו עבודה זרה, עריות וחילול שבת, שעונש ההריגה עליהם חמור יותר (עונש המתה בסייף נחשב לקל יותר).
אבל כדאי להדגיש, שמאותה סיבה עצמה, צריך להציל את הרוצח בשגגה מידי גואל הדם, שנאמר "והצילו העדה את הרוצח (בשגגה) מידי גואל הדם והשיבו אותו העדה לעיר מקלטו". (במדבר, לה, כה).
אך עדיין נשאלת השאלה מה פירוש הביטוי השחתת ישובו של עולם? ונראה שביטוי זה מכוון למשהו נוסף לעצם רצח אדם פלוני. יש סכנה שהזלזול בחיי אדם יגרום לתופעות רחבות של פגיעה בנפש. בעיקר מלחמות, אך גם אולי נכלל בכך זלזול של מעבידים בסכנות מות בעבודה.
כתוב בפרשה "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". כלומר שתופעת שפיכות דמים, (כלומר רצח), לא רק משחיתה את הרוצח ופוגעת קשות במשפחת הנרצח אלא על פי פשט הפסוק, ממש משחיתה ומטמאת את הארץ. לכן קובעת התורה שיש לטפל בתופעת הרציחות ביד קשה. ונראה שאין זה מוגבל רק לתושביה היהודים של הארץ, אלא נכללים בכך כל התושבים שתחת השלטון היהודי בארץ ישראל. גם רציחות שאינן בציבור היהודי מטמאות את הארץ, ושלטון שמזניח את הטיפול בכך עובר על הכתוב בפסוק "ולא תחניפו את הארץ".
גם במורה נבוכים מדגיש הרמב"ם את חומרת הרצח וכותב, שלכן אין לוותר לרוצח ולקחת ממנו תשלומים. הוא מצטט פסוק "ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה, כאם בדם שפכו" (במדבר, לה, לג).
פסוק זה חל גם על רוצח בשגגה שנענש בגלות, ויש עליו טומאת רוצח, כל עוד לא התכפר עוונו על ידי הגלות והישיבה בקרב הלויים בעיר המקלט.
ידועה החלוקה שמחלק הרמב"ם בין רוצח במזיד, רוצח בשגגה קרוב לאונס, רוצח בשגגה קרוב למזיד ורוצח בשוגג שלא נזהר והרג נפש ללא שום כוונה (הלכות רוצח, ו, א-ד). רק ההורג בשגגה גולה לעיר מקלט. הרמב"ם מסביר "אמנם האונס כבר באר בו שאין עליו עונש ולא אשמה כלל… אבל השוגג הרי הוא אשם, לפי שאילו הרבה בישוב הדעת ובהישמרות, לא היה בא לידי שגגה. אבל אינו נענש כלל, אך צריך כפרה" (מ'נ, ג, מא). עניין הכפרה מודגש גם בהלכה, ש "רוצח (בשגגה) שנגמר דינו להגלותו, ומת קודם שיגלה, מוליכין עצמותיו לשם (לעיר המקלט)". (הלכות רוצח, ז, ג).
למרות עניין הכפרה שבישיבה בעיר המקלט הרי יש בגלות לעיר מקלט גם עונש. כתוב בפרשה: "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן” (במדבר לה, לא-לב). מהשוואה זו נראה שהפסוק רואה את הגלות גם כעונש. וכתוב בספר החינוך: "…ראוי למי שהרג אפילו שוגג, מכיוון שבאה תקלה גדולה כזו על ידו, שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה, שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים." בתקופה הקדומה, הקשר של אדם לאדמתו ולחמולה שלו שבדרך כלל גרה סביבו היה חזק מאוד. עקירת אדם ממושבו הייתה אכן עונש חמור.
הרמב"ם במורה נבוכים מביא סיבה נוספת לכך שיש להגלות את הרוצח בשגגה. הוא כותב: "אמנם היות רוצח בשגגה גולה הוא להשקיט נפש גואל הדם, עד שלא יראה מי שבאה התקלה הזאת על ידו." (מ'נ, ג, מ). נראה שאין בכך רק דאגה להרגעת נפש גואל הדם כדי שישן טוב יותר בלילה. יש בכך התייחסות לבעיה של תופעת גאולת הדם שמתרחבת לשרשרת של הריגות ומלחמות בין חמולות ופגיעה ב"ישובו של עולם". עד היום יש תרבויות שמוצאים בהם תופעה זו.
הרבה מהפוסקים קבעו שתאונות הדרכים בימנו הם התחום העיקרי בו אנו נתקלים לצערנו הרב באופן תדיר בנושא של הריגה בשוגג. וגם בתחום זה קיימת החלוקה שהזכיר הרמב"ם בין שוגג קרוב למזיד –שבנהיגתו עובר על חוקי התנועה, שוגג אנוס – שאין לו שום אשמה בתאונה שנקרתה לו, ושוגג שבנהיגתו שאינה מרוכזת ואינה נכונה גרם לתאונה. ריבוי התאונות מעיד על כך שתחום זה אינו מטופל כראוי. ברמה הכללית אין חינוך מספיק לנהיגה זהירה. ראוי היה שבנוסף ללימוד טכניקת הנהיגה וחוקי התנועה, יתקיימו סדנאות התנהגות בבתי הספר לתיכוניסטים בעלי רישיון נהיגה וכן גם לנהגים מועדים. סדנאות אלו ראוי היה שיעסקו בשינוי דפוסי חשיבה והתנהגות, המובילים לנהיגה שאינה אחראית. לדפוסי התנהגות המתבטאים גם בנהיגה, שאינם מדגישים את חומרת הפגיעה בנפש כפי שהודגשה בהלכות הרוצח בשגגה.
גם בהלכה של ברכת הדרך יש אולי לשקול מתי ואיך לאמרה. בכל תפילה יש צד של פלול בהקשר מתן דין לעצמו – ובתפילת הדרך, לקיחת אחריות שלא להיות שוגגים. זאת בנוסף לתחינה מהאל שלא נקלע שלא באשמתנו לתאונה. על פי ההלכה תפילת הדרך נאמרת במרחק שנחשב כיציאה מהעיר. מה לגבי הנסיעה בכבישים המהירים עד ליציאה מהעיר. גם שם אנשים חוטאים בהריגה ופציעה בשוגג. האם נכון לברך ברכת הדרך תוך כדי נהיגה ללא תשומת לב ראויה, או שבגלל ריבוי השוגגים עדיף לברך בעמידה ואולי לפני תחילת הנהיגה ואולי כל נהיגה (ראה דיון בנושא זה בפניני הלכה).
