כל פרשת דינה וכן הריגתם של אנשי שכם בעודם חולים, אחרי שמלו עצמם, נידון בכל המפרשים, ולמרות זאת נראה לי שאין זה פשוט וחד משמעי להבין את המאורעות.
“ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ “ – המדרש וכן המפרשים רואים לשלילה את התנהגות דינה היוצאת לראות בבנות הארץ, שמביאה בהמשך להסתבכות גדולה. המדרש אותו מצטט רש"י מכנה את דינה יצאנית. בפרשות הקודמות סופר על חששם של אברהם וגם של יצחק לגבי האופי המוסרי מיני של תושבי האזור. נראה אולי שהיה צריך לחשוד ולהיזהר גם מאנשי שכם בנושא זה, ומראש לא לתת לדינה להסתובב לבדה.
אבל נראה לי שאפשר גם להבין פסוק זה לחיוב. הגמרא בברכות מספרת, שלאה בעת הריונה עם דינה, התפללה שתיוולד בת, כדי שלאחותה רחל יהיה יותר ביטוי בשבטי ישראל. המהרש"א (נידה, לא, א) מביא פירוש, המספר שנעשה לה נס והתחלפו העוברים שבבטן רחל ובטן לאה. עובר בעל אישיות יוסף שהייה בבטנה של לאה, עבר לבטן רחל אחותה, והיא קבלה את העובר של דינה שהיה בבטן רחל. אפשר להבין מדרש מוזר זה, כזיהוי דמיון מה בין אישיות יוסף ואישיות דינה. יוסף כידוע היה בעל כישרון מיוחד להתמודד ולתקן את הגויים. כישרון יוספי זה נמצא גם אצל דינה, ומכאן נטייתה להשפיע ולתקן את הכנעניות, ואולי זו גם כוונת המדרש שרומז שהיה בכוחה לתקן את עשו. על פי מדרשים אלו וכן מדרשים שאביא בהמשך, אפשר בהחלט להבין את יציאתה של דינה כהזדהות עם דרכו של אברהם שהסתובב בכנען וקרב אנשים לדרך השם.
כאשר יעקב מגיע לסביבות שכם, אומר המדרש, שהוא כאבותיו, קורא בשם השם, ומקרב את אנשי שכם לדרכו של אברהם אבינו. המדרש על הפסוק “ויחן את פני העיר (שכם)“ מתמקד במילה פנים. "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" חנן (יעקב) את הפנים שבעיר התחיל משלח להם דורונות." (מדרש רבה)המדרש אולי מבטא, שיעקב הגיע לאזור שכם, ויצר קשר פנים אל פנים עם תושבי האזור, כפי שאברהם סבו היה נוהג על מנת לקרבם לדרך השם. בהקשר זה מוזכר בגמרא, שיעקב הכין להם בעיר שכם, מרחצאות, שווקים המבוססים על יושר וחסד, וקירבם למצוות שבת. הגמרא מספרת שרשב"י אחרי יציאתו ממחבואו במערה, מודה על הצלתו, ומחפש לעשות דבר טוב לאחרים. הוא לומד מיעקב אבינו שלאחר שניצל מלבן ועשו, חיפש לעשות טוב למקום בו התיישב, לעיר שכם: "…ואמר רב, כוונת לשון הכתוב "ויבוא יעקב שלם" היא: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. ומה עשה? "ויחן את פני העיר", שעשה דברים של חנינה וטובה עבור העיר. אמר רב: מטבע תיקן להם יעקב. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. מכל מקום למדנו שמי שאירע לו נס — ראוי לו שיעשה כאות תודה טובה לאנשי מקומו."(שטיינזלץ, מסכת שבת, לג, ב).
הוא גם קונה חלקת אדמה מהמלך, בונה שם מזבח לאלוהי ישראל, ונראה שהקריב עליו קורבנות הודיה להשגחה האלוהית שעזרה לו בכל מסעותיו. בטקס חגיגי זה ייתכן שהשתתפו גם אנשי אזור שכם (פירוש אברבאנל).
כאמור, אפשר להבין שדינה רוצה גם היא להיות שותפה למהלכים אלו של יעקב, ויוצרת קשרים עם בנות העיר על מנת לקרבן לדרך האבות. התורה מספרת לנו שבן המלך של העיר שכם, חטף את דינה בתו של יעקב, אנס אותה, אך גם התאהב בה וביקש מיעקב לקחתה לו לאישה. בני יעקב דורשים משכם ואביו שכל בני העיר ימולו את עצמם. אולי לאור המהלכים המקדימים של קירוב הלבבות שעשה יעקב, הרי תושבי העיר מסכימים למול עצמם. יש להניח אולי (כדברי ר’ אברבאנל) שבני יעקב מלו אותם, ולאחר מכן, באו כביכול לבדוק את שלומם. כאשר בני יעקב נכנסים לבתיהם אז שמעון ולוי, בלי ידיעתו של יעקב אביהם, הורגים את המלך ובנו ואת כל תושבי העיר שאולי לא הייתה עיר מאוד גדולה (ר' אברבאנל).
רוב המפרשים נוטים ללמד זכות על הריגת תושבי שכם. כותב הרמב”ם: " מצווים הם (בני נוח) על הדינים. חייבין להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם. בן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו (השביעית היא מינוי שופטים) ייהרג בסייף. מפני זה התחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל (את דינה) והם ראו וידעו, ולא דנו אותו (למוות)" (הלכות מלכים, ט, יד).
כלומר שלדעתו היו תושבי שכם ראויים להיהרג, כי שכם לא רק אנס את דינה, אלא גם חטף וגזל אותה, והם ראו וידעו ושתקו, ולא דנו אותו למות. לפי דעתו זו, נראה שבגלל שדינה הייתה פנויה, אין זו עברת עריות. לכן לא היה שכם חייב מיתה על עצם האונס, אלא על כך שגזל אותה והשאירה שבוייה בביתו.
רבים חולקים על הסברו זה של הרמב"ם. חלק טוענים שיש להבדיל בין ששת מצוות בני נוח, (ע"ז, רצח, עריות, גזל, אבר מהחי, לקלל את האלוהים) בהן העברה נעשית על ידי האדם עצמו ממש, ואז דינו מות, לבין מצוות מינוי דיינים. כאשר לא ממנים דיינים זוהי עברה שאין בה עשייה, ולכן לא יהיה עליה דין מות (רמב"ן). המהר"ל מוסיף על כך וכותב, שאין זה הגיוני לצפות מאנשי העיר (במיוחד בימי קדם) שהם יקומו וישפטו את נסיכם ואולי גם את מלכם למיתה. טענה נוספת היא שכל דיני הענישה לבני נוח, מתחילים ממתן תורה בלבד (הלכות מלכים, ח, י). הרדב"ז ממפרשי הרמב"ם, מעלה קושייה נוספת, האם בכך שתושבי שכם מלו עצמם והתגיירו, האם לא התכפר להם על עוונם, (ויתכן שזאת הייתה סברת יעקב)?
דבר נוסף הוא שכתוב: "וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל–וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ". נראה מהכתוב בפסוק זה, ששכם ואביו לא איימו עליהם שאם לא יתנו לו את דינה לאשה בטוב, ילחמו איתם וייקחוה בעל כורחם. כלומר שלא היה זה מצב של עוינות ושל מלחמה, בה יש להרוג את כל אנשי שכם, כדי שלא יסכנו אותם. יתכן שחלק מתושבי העיר העריכו, ואולי גם ייראו מגדולתם הרוחנית של משפחת האבות, ואולי גם מעושרם החומרי הרב. הרי משפחת האבות הסתובבה באזור כמאתיים שנים (יצחק חי 180 שנה) וזכתה לכבוד רב ממלכי האזור. אם לוקחים בחשבון את מחנה יצחק ואת מחנהו של עשו שהיו בחברון, וגם את צאצאי ישמעאל שבעצם גם שייכים לחמולה המורחבת של האבות, הרי מדובר על עוצמה לא קטנה. אולי נתונים אלו מעמידים בספק את הקביעה, שאם האחים לא היו הורגים את כל אנשי העיר, היו אלה הורגים אותם. בכל מקרה לא נראה לי נכון להשתמש בסיפור נקמתם של שמעון ולוי כמתן לגיטימציה לכל נקמה הכוללת הריגתם של כאלה שאינם מעורבים יש
נראה לי שדווקא בגלל הערכתם הרבה של אנשי שכם למעלת קדושתו של הנביא יעקב אבינו, העובדה שהנסיך שכם, אנס את דינה ובכך גם ביזה אותה ואת יעקב הקדוש, זוהי עברה חמורה בפני עצמה. ביזוי זה של משפחתו החשובה של יעקב היה חמור מאוד, וגם אם אין חיוב מיתה לדעת הרמב"ם על עצם האונס, הרי על ביזוי זה צריך היה להגיב בחריפות. לכן אפשר להבין את תגובתם של הנערים שמעון ולוי ושאר האחים, לפחות הבוגרים שביניהם ( אם יעקב התחתן עם לאה בתחילת שהותו בבית לבן, היו שמעון ולוי כבני שבע עשרה, ולפי הפשט כבני שתים עשרה).
עם זאת עדיין קשה לי לקבל את העובדה שבני יעקב לא התייעצו עם יעקב אביהם, והרגו ללא היסוס את כל הגברים שנימולו. קשה לי להתעלם מהפשט הברור שתגובת שמעון ולוי לא הייתה לרוחו של יעקב, ויותר מכך גם לא הייתה לרוחו של אלוהים, כפי שמשתקף בברכות יעקב לשמעון ולוי, שנאמרו ברוח הקודש.
על פי תגובת יעקב למעשה זה, נראה לכאורה מדבריו, שעיקר התנגדותו הינה משיקולים מעשיים: “ונאספו עלי (תושבי הארץ) והיכוני ונשמדתי אני וביתי” (בראשית לד, ל), אך הביטוי “עכרתם אותי להבאישני ביושבי הארץ” (שם) אותו אומר יעקב לבניו, נראה לי שמרמז על יותר מכך. הקיצוניות עצמה שבמעשה, נראית ליעקב חריגה מהנורמות המקובלות ולא הולמת את דרך האבות. גם על פי החוקה שהייתה נהוגה לגבי אונס בתקופה זו וגם על פי חוקת התורה בהמשך, אפילו במקרה של הריגה ונקמת דם, פוגעים רק באשם הישיר.
יש גם פגם גדול בשימוש במצוות ברית מילה המבטאת את הקשר של עם ישראל לקדושה, כתכסיס לשם חיסול אנשי שכם, ויש בכך זלזול בקדושת המצווה. השימוש כתכסיס, בנכונותם של תושבי שכם למול כל זכר, ולא משנה בדיוק הסיבה לנכונותם זו, נראה לי שיש בו משום קלקול שיישאר לדורות רבים. אם נצרף לכך את הנאמר לשמעון ולוי בברכות יעקב, שהיו בהשפעה אלוהית, נראה שמעשה זה לא התקבל בברכה אצל הקב”ה. גם אם הייתה למעשה זה הצדקה כלשהי, שכן לא נאמר במפורש שחטאו האחים בכך, הרי יש בכך מידה רעה והתרחקות מהנהגותיהם של האבות הקדושים.
אפשר לראות את גישתו של יעקב, שאותה פוגשים בפרשה, וגם את גישתם של אבותיו אברהם ויצחק, כגישות המעדיפות דרכי שלום ובריתות עם תושבי הארץ, המאפשרים קירוב לדרך השם בהמשך, מאשר סכסוכים ומלחמות. אברהם בעיקר, אך גם יצחק ויעקב, ראו את ייעודם לקרב את תושבי האזור שסביבם לדרך השם, ולכן היו מהססים להיכנס למלחמה עם תושביה. כמו כן הסכנה לפגיעה במשפחת יעקב עלולה להיות קריטית להתפתחות האומה. נראה לי שגם אברהם לא היה יוצא למלחמה בארבעת המלכים אם לא היה מקבל ברוח הקודש או בנבואה שינצח ויצא בשלום. יש להניח שיעקב היה מוצא דרך שונה באופייה כדי להתמודד עם הפרשה. ואולי ציפה יעקב, שכמו שהאלוהים היכה את פרעה וביתו בגלל שלקח את שרה, הרי על אחת כמה וכמה שיכה בעונש חמור ובסבל רב את שכם וכל ביתו על המעשה החמור בהרבה. בכל מקרה נראה שאולי היה יעקב מתבודד ומתפלל לאלוהים שיגלה לו את הדבר שנכון לעשותו, כמו שהתגלה לו במאבקו עם המלאך, לפני פגישתו עם עשו.
שבת שלום ובשורות טובות
