“וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו”[1].
אחרי כעשרים שנה שבהן שהה יעקב בחרן, הוא וכל משפחתו יוצאים למסע חזרה למקום הולדתו של יעקב, אל בית יצחק. אין אנו יודעים כלום על הפגישה שהתרחשה בין יעקב ליצחק, וכן אין אנו יודעים כלום על גורלה של רבקה. לעומת זאת היה לתורה חשוב יותר לתאר בהרחבה את הפגישה בין יעקב לאחיו עשו.
איך להבין פגישה זו ולמה היה כה חשוב להרחיב את תיאורה?
רוב המדרשים מתייחסים למעשיו של יעקב בפרשה בכיוון של מהלכים להצלת נפשו ונפשות משפחתו, אבל זה אינו הכיוון היחידי האפשרי. הזוהר כותב: “ר’ אבא אמר, כתוב וישלח יעקב מלאכים – מפני מה נתעורר הוא לשלוח אל עשו? ומוטב היה לו לשתוק ממנו. אלא אמר יעקב – יודע אני שעשו חושש על כבוד אב ולעולם לא הרגיז לפניו, והריני יודע שהועיל ואבי קיים אינני ירא ממנו. ורק עתה שאבי קיים אני רוצה להתפייס עמו (עם עשו)”. רצון זה להתפייסות יש בו כמדומני גם צד שקשור לפגישתו העתידית של יעקב עם יצחק אביו. יעקב מתחיל דרכו כאשר הוא יותר קרוב לסבו אברהם מאשר ליצחק אביו, וחזרתו לבית אביו משנה את כיוונו מעט ובונה אותו כקו אמצעי בין אברהם ליצחק.
יעקב לא יכול להתקרב ממש אל אביו כאשר מודחק בו הפחד והאי-קבלה של עשו. התקרבותו לאביו צריכה לעבור דרך התפייסותו עם עשו, שיש באופיו צד הקרוב במשהו לאופיו של יצחק. בנוסף לכך, יעקב אינו אדם פרטי כפי שהיה ביציאתו מבית אביו. עליו לקחת בחשבון את היחס ארוך הטווח שבין זרעו לזרע עשו, כפי שצוין בברכות יצחק. אין לדחות שום הזדמנות לריכוך המתח שיהיה במהלך הדורות בין ישראל לאומות המיוחסות לעשו, ויש יתרון למפגש מפייס, כל עוד יצחק אביהם חי. אומנם הידיעה שעשו בא לקראתו וארבע מאות איש עמו החרידה את יעקב, אך אין זה מבטל את המהלך הכללי שאפשר לראות בו צד התפייסות והיכרות עם מהותו של עשו
“ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים”[2].
על פסוק זה, הנמצא בסוף הפרשה הקודמת, כותב הרמב”ם: “וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלוהים ואחר כך התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים, פעל ועשה. ‘ויותר יעקב לבדו וגו’ – וזהו מלאכי אלוקים שנאמר עליהם תחילה ויפגעו בו מלאכי אלוקים, וזה ההתאבקות והדיבור כולו במראה נבואה" (מו”נ, ב, מב). אם כן, על פי הרמב”ם, אותם מלאכים שפגש יעקב בכניסתו לארץ רומזים למלאך שאִתו נאבק יעקב, שעל פי המדרש המקובל היה שרו של עשו. אפשר לראות פגישה זו עם מלאכי האלוהים כנבואה של יעקב בכניסתו לארץ כנען, שבה קיבל את אותם מהלכי פיוס שעליו לעשות לקראת פגישתו עם עשו, שכללו גם שליחת מלאכים בשר ודם כפי המתואר בפרשה.
החלום הנבואי על מאבק יעקב עם המלאך
על המשפט “וירא יעקב מאד ויצר לו” (בראשית לב, ח), אומר רש”י: “וירא פן ייהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים", כלומר שיעקב חשש פן עשו יפגע בו ובמשפחתו אך גם חשש שמא יהרוג הוא את עשו במפגש, שכן הוא מבין שגם לשורש עשו יש ערך וכורח היסטורי. הרב אמר באחד השיעורים, שהביטוי “אחרים” שבפירוש רש”י רומז לתנא ר’ מאיר, המכונה במשנה “אחרים”, בגלל שהיה תלמידו של ר’ אלישע בן אבויה, שנקרא האחר לאחר שכפר באמונת ישראל. על פי האגדה היה ר’ מאיר מצאצאי גרים הקשורים לנירון קיסר. כלומר רש”י רומז שיעקב פוגש את עשו מתוך הדגשת הפוטנציאל הטוב שיצא ממנו, כלומר ר’ מאיר.
אחרי שיעקב עושה בחוכמה ובזהירות את כל הסידורים כדי לצמצם נזק אפשרי ממפגש אלים עם עשו, הוא מתבודד כדי שיוכל לזכות בנבואה הקשורה למפגש הקרב. בנבואה השורה עליו, הוא רואה עצמו נאבק עם שרו של עשו. מלאך שהוא שרו של אומה כלשהי, קשור ומבטא את המהות הפנימית הייחודית של אותו עם. שמו של שר האומה מצביע על אותה מהות, ולכן מכנה אותו התורה איש, כלומר מלאך בעל אישיות. המאבק עם המלאך שאותו רואה יעקב בנבואתו, מצויר כעין התגוששות ספורטיבית, ולא כמאבק אלים לחיים או למוות.
יש במאבק זה עם המלאך צד של סקרנות ורצון להיכרות, ובסופו של המאבק, יש התמקחות ודו שיח בין יעקב למלאך. יעקב שואלו לשמו, וגם המלאך שואל את יעקב לשמו, ולאחר מכן משנה את שמו לישראל. שינוי השם הוא ברכה “כי שרית עם אלוהים ועם אנשים (בעתיד, עם עשו) ותוכל”, כלומר למרות צליעתו, יעקב יוצא ממפגש ההיכרות בלי לטשטש את זהותו ובלי לקפח במשהו את חירותו.
השם יעקב קשור לניסיונו לעכב את עשו – “הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים” (בראשית כז, לו). אם כן שינוי השם מיעקב לישראל, בפי שרו של עשו, מבטא שינוי בקשר ביניהם. הרמב”ם מפרש: “‘שרית עם אלוהים’, פירושו כי אלוקים עמך בכל אשר אתה עושה” (ביאור שמות קודש וחול). כלומר, ‘שרית’ אינו חייב להיות מלשון שררה וניצחון במאבק עם המלאך (אלוהים פה אין פירושו המלאך אתו נאבק), אלא רמז לברכת השם אליו בהמשך הפרשה, ואישור שנהג נכון במאבקו עם המלאך ובפגישתו העתידית עם עשו. המלאך אינו אומר ליעקב את שמו, כי שמו תלוי אולי בהתנהגותו של עשו במפגש, והאם יתפייס גם הוא עם יעקב. אם יתפייס עשו עם יעקב, אז ימשיך כל אחד מהם את דרכו ההיסטורית, עד המפגש הצפוי ביניהם כדברי המדרש, בתקופת המשיח.
פגיעתו של המלאך ביעקב, שגרמה לצליעתו, היא רמז להשפעות המזיקות של שורש עשו (רומא, הנצרות ותרבות המערב), על העם היהודי במהלך ההיסטוריה. הרמב”ם מתאר את השפעות הגויים עלינו ואומר: “כי אומתנו אומה חכמה ושלמה (חוכמת הטבע, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ושלמה במידות) […] אך כאשר רשעי האומות הסכלות איבדו חוכמתנו וחיבורנו, והמיתו חכמנו, עד ששבנו סכלים כמו שיעד (הקב”ה) רע בעונותינו ואמר ‘ואבדה חוכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר’, והתערבנו בהם ונעתקו אלינו דעותיהם כמו שנעתקו אלינו מידותיהם ופעולותיהם” (מורה נבוכים, חלק ב, יא). לדבריו של הרמב”ם יש דעות רבות, שרווחות בציבור היהודי לדורותיו בנושאי האמונה והדת, בהן התרחקנו מחוכמת הנביאים וחז”ל כי הושפענו מדתות הגויים שביניהם חיינו במהלך הגלות.
רש”י מפרש את הביטוי גיד הנשה כגיד שזז ממקומו. ייתכן שניתן לראות באיסור אכילתו תזכורת לאותה פגיעה של שרו של עשו – הסכנה שבאותן השפעות זרות שציין הרמב”ם, שהסיטו אותנו מחוכמת האמת של הנביאים וחז”ל.
במהלך ההיסטוריה נולדה הדת הנוצרית המיוחסת לעשו. היא נולדה מתוך היהדות וינקה ממנה. מערכת היחסים בין הנצרות ליהדות שורשה במפגש זה בין יעקב לעשו. הרמב”ם רואה בהתפתחות הנצרות והתפשטותה מהלך שהוא מחוכמת השם ועורמתו בהשגחה ההיסטורית. הוא כותב בהלכות מלכים: “אבל מחשבות בורא העולם, אין כוח באדם להשיגם […] בכל הדברים האלה, של ישוע הנוצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן העולם כולו לעבוד את השם ביחד […] כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות […] אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה […] ואלו אומרים דברים נסתרים יש בהם, ואינן כפשוטן ויבוא המשיח ויגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת […] מיד הם כולם חוזרים ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום” (הלכות מלכים פרק 11 הלכה ד). נראה שזאת כוונת יעקב באמרו לעשו: “על כן ראיתי פניך כראות פני אלוהים ותרצני“, כלומר שגם עשו הינו שורש הכרחי בהיסטוריה, ולכן הוא בבחינת מלאך, שליח השם (למרות רשעותו).
גם אחרי המפגש עם עשו, אין יעקב מזדרז להיפגש עם אביו. נראה שיש עניין מיוחד להשלים תחילה את כל משפחת יעקב – כלומר הולדת בנימין – ואז מונה התורה את כל הבנים, ורק אחרי כן, “ויבא יעקב אל יצחק אביו”. שנים עשר הבנים הם יחידה אחת שהיא תבנית האב של האומה הישראלית, שצריכה להיווצר בניתוק מהשפעתו של יצחק, שעודו בחיים.
[1] בראשית לב, ד
[2] בראשית לב, ב
