בפרשת וילך כתוב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל,….והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו כי ידעתי את יצרו אשר הוא עשה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי. ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל" (דברים, פרק לא, יט). לדעת המפרשים, השירה הזאת היא שירת האזינו.
אפשר לדמיין את עם ישראל משנן בעל פה את שירת האזינו, לפני הכניסה לארץ ותחילת מסע הכיבוש, עד שרבים מהעם ידעו פרשה זו בעל פה. בהעדר ספרים זמינים להמון, וספק אם רבים ידעו לכתוב עברית, היה הלימוד בעל פה כלי חשוב להעביר מסרים בתוך המשפחה מדור לדור. וכך אולי במשך דורות היו ההורים מלמדים את בניהם את שירת האזינו כנכס לאומי.
הציווי ללמוד בעל פה דווקא את שירת האזינו, מעורר שאלה קשה. מה כל כך מיוחד בה? הייתי מצפה שטקסט שצווה משה את העם ללומדו בעל פה, ויעבור מדור לדור, יכיל את תמצית סיפורו של עם ישראל. סיפור שיהיה מרגש, מלהיב, ומעורר השראה, וייתן כוח לעם להתמודד עם הצרות והקשיים שצפויים לו במהלך ההיסטוריה. שירה שאולי תהיה תמצית סיפורי האבות, ואחר כך יציאת מצריים ונפלאות השם, מעמד הר סיני והחזון האלוהי לייעוד הישראלי. אבל שירת האזינו אינה כזאת, והיא באופן כללי שירת תוכחה ואזהרה מפחידה לעם ישראל.
אבל אפשר אולי לתאר את תחושתו הכואבת של משה רבנו, אוהב עמו ישראל, כשהוא עומד למות, מתוך ידיעה נבואית ברורה על עתיד עמו. עתיד בו העם ישכח את אלוהיו וייענש בצרות רבות ובייסורים קשים. האם אב שהיה רואה בבהירות, שדרכם של בניו מובילה לאבדון ולייסורים, לא היה עושה ככל יכולתו להזהירם מדרכם הרעה?
הרב קוק בדרשה שנתן לקראת ראש השנה אחרי עלית היטלר לשלטון, שנתיים לפני מותו, אמר: " אולם יש גם דרגה שלישית בשופר של משיח, ואף היא מקבילה לשופר של ראש השנה: שופר קטן, פסול, שתוקעים בו בהכרח, אם אין שופר כשר בנמצא. אם אפסה התלהבות הקודש ורצון הגאולה הנעלה הנובע ממנה, ואם גם ההרגשה האנושית הלאומית הטבעית ורצון של חיי לאום בכבוד גם הם אפסו, אם אי אפשר לתקוע בשופר כשר לגאולה, באים אויבי ישראל ותוקעים באוזנינו לגאולה. הם מכריחים אותנו לשמוע קול שופר, הם מתריעים ומרעישים באוזנינו ואינם נותנים לנו מנוח בגולה. שופר של חיה טמאה נהפך לשופרו של משיח. מנהיגים כמו היטלר הרשע, יעוררו אותנו אז לגאולה. ומי שלא שמע את קול השופר הראשון, ואף לקול השופר השני הרגיל, לא רצה לשמוע כי אזניו נאטמו, הוא ישמע לקול השופר הטמא, הפסול, ובעל כורחו ישמע… ". אם הרב קוק, אוהבו הגדול של עם ישראל, היה מקבל נבואה יותר ברורה על השואה הנוראית המתקרבת, האם לא היה כותב מעין שירת האזינו חזקה וכואבת?
אחד הפסוקים הידועים בפרשה מתאר את טבע האדם המביא אותו לשכוח את אלוהיו מטיבו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ" (דברים, לב, טז). פשט הפסוק מתאר מצב בו עם ישראל הישר בטבעו הפנימי (ישורון), נוטה אל התרבות החומרית. הטבע האנושי נוטה לפתח התמכרות לדברים הגורמים לו עונג גופני ונפשי. ככול שהוא נגרר אחרי התאוות, כך מטבע הדברים הוא מתרחק יותר מעבודת השם, עד שהוא שוכח את אלוהיו שהיטיב אתו ואפשר לו חיים של נוחות חומרית. תוצאת ההתדרדרות הזאת היא עונש אלוהי לעם ישראל, כפי שכתוב בשירה: "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם, וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית, וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים" . כלומר, נקמה קשה שתיפול על ישראל מגוי אכזר שאין לו אפילו ישות מדינית.
אך הביטויים ויבעט, ויטוש, וינבל, משמעותם פעולה של בחירה. כלומר שהאדם אינו רק נגרר אחרי תאוותיו ומתדרדר באופן טבעי, אלא בוחר לא רק לשכוח את האלוהים מטיבו, אלא גם בועט ומנבל אותו. נראה שיש לאדם קושי להרגיש חייב ולחוש הכרת תודה למי שהיטיב אתו. ככול שהוא מתרגל לטובה, הוא בוחר ליחסה לעצמו, ומתוך רום לבבו הוא אומר לעצמו "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הזה" (דבריםח, יז).
הרמב"ם כותב שמצוות ביכורים נועדה להרחיק אותנו מתופעות אלו. הוא כותב: "מפני החשש מהמידות הנפוצות לכל מי שגדל בעושר ונחת – רצוני לומר הבעיטה והגאוה ועזיבת הדעות האמתיות כפי הכתוב, "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה….ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך (דברים יב) " ואמר "וישמן ישורון ויבעט וגו'" – ומפני זה החשש, צווה במקרא בכורים בכל שנה לפניו ית' ולפני שכינתו " (מ'נ, ג, לט).
ישנה אמירה ידועה, שמי שאוכל מזון שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפניו של הנותן, ובביטוי דומה נהמא דכיסופא – לחם של בושה. הרמח"ל מסביר בספרו "דעת תבונות" שאלוהים ציווה את האדם במצוותיו, כדי שידע וירגיש שהוא מרוויח בזכות את הטוב האלוהי המגיע אליו.
אם כך, האדם עומד בפני הבחירה, האם לעבוד את השם ובכך הוא מרוויח בזכות את הטוב המגיע אליו, או להרגיש – אני במרכז ומגיע לי. גישה זו בה אדם מרגיש שהכול סובב סביבו מביאה אותו לעמדה קורבנית בה כל רע שקורה הוא כביכול עוול אישי כלפיו. זה דומה למה שכתב הרמב"ם בדיונו על הרעות שבמציאות המביאות את האדם לתחושה שכל מעשי האלוהים בעולמו רעים כי: "ידמה כל סכל כי המציאות כולה רק בעבורו […] וכשיקרה לו ענין (הגורם לו סבל מה) בחילוף מה שירצה, יגזור שהמציאות כולה רעה” (מ'נ, ג, יב).
עניין נוסף הוא שהאדם זוקף את כל הצלחתו לעצמו, הרי גם הוא פעל למען השפע החומרי שהגיע אליו. כדי לסלק כל תחושה של איום לעמדתו זו, הוא נוטש ומרחיק את מטיבו ולעיתים אף מדבר בו סרה. זה מזכיר את המרד של הנער בגיל ההתבגרות בהוריו. לעיתים ככול שההורים טוענים בפני הנער שאין הוא מוקיר להם תודה מספיקה על כל הטוב שהעניקו לו ועל עזרתם בהישגיו, כך הוא מורד בהם יותר. במסכת שבת אמרו חז"ל: "הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו" (דף י, ב). ודייקו התוספות וכתבו, שהכוונה שנותן לידידיו, ולא צדקה לעני, כי אז עדיף מתן בסתר. וכתב הרב קוק בעין אי"ה " הכרת הטובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם, יהיה עוזר מאד אל התיקון הכללי ."והוא מוסיף שלכן הנותן מתנה לחברו ייתן לו ויודיעו, אבל לא בשביל סיפוקו של הנותן, אלא כחינוך למקבל, כדי לפתח את הכרת הטוב שלו. ובאמת חשוב לחבר את כל הברכות שאנו מברכים במהלך היום לפיתוח רגש הכרת הטוב אל האלוהים יתברך. הוא ברא את כל המציאות המופלאה בה אנו חיים, אבל גם ברא והשגיח על התפתחות אותם מנגנוני גוף מופלאים שמאפשרים לנו את חווית ההנאה. האם חיות צופות על הנוף, שומעות את קולות הציפורים וחוות התרוממות רוח? האם מכונית שממלאים בה דלק חווה הנאת אכילה? ועוד נוסיף את חוויות הרוח שבקריאה ולימוד, וכן וחוויות הרגש בקשר הזוגי והקשר עם ילדים ונכדים.
כדאי במהלך הריצה למילוי משימות היום, להוציא מעין פריסקופ, ולצפות מידי פעם כביכול החוצה, איפה אנו רצים. ליהנות לרגע מחיוך של ילד עובר, מנוף טבע מרומם, מתקשורת קצרה עם עובר אורח, או ממחשבה מרוממת, ופשוט להודות. נכון שלשם כך צריך גם לצמצם את הלחץ והביקורתיות על כל הסובב אותנו. כדאי לפתח עין טובה על הזולת ועל המציאות כולה, ולקשר כל העת את תחושותינו לבורא העולם. את הצלחותינו בחיים ומימוש כישרונותינו יש לקשר אליו יתברך. אנו יוזמים ופועלים בחריצות, אך התוצאות הטובות תלויות ברצונו. ובעזרת השם, כשנשקוד ונתבונן כל העת בכל אלו, נזכה לפתח בעצמנו את אותה מידה נעלה של הכרת הטוב, עליה אמר הרב קוק שהיא "העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם, יהיה עוזר מאד אל התיקון הכללי".
