בפרשת ויחי מסתיים סיפור חייו של יעקב אבינו, שהתפרס יחסית בהרחבה על פני שבע פרשות. על שישים ושלוש השנה הראשונות של חייו, עד מועד הברכות, אין אנו יודעים הרבה, מלבד הפסוק שמתאר אותו כאיש תם יושב אהלים. ממועד הברכות, מתחילה התורה לספר את סיפור חייו המפותל, ומלא הקשיים של יעקב אבינו, תיאור חיים שעליו אומר יעקב לפרעה "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת־יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". הקושי והכאב בחייו אינו נובע רק מהבחינה הרגשית, הצער מהפרידה מאמו ומבית המדרש, עשרים שנות העבודה הקשה בבית לבן, מותה ללא עת של אהובתו רחל ואובדן בנו אהובו יוסף. הקושי אולי גם נובע מכך, שלאירועים אלה לא קדמו נבואות ברורות, ויעקב היה יכול להבינם כעונש.
לפני הפגישה עם עשו כתוב "וירא יעקב מאוד" וזה למרות ההבטחה האלוהית שנתנה לו שיהיה שמור מכל רע. ובמסכת סנהדרין (צח, ב) כתוב: " ואם ה' מבטיחו, מדוע התיירא? אלא שהיה מתיירא [שחשש] שמא יגרום החטא, ובשל כך תתבטל אותה הבטחה". ובמדרש רבה כתוב שחשש בגלל שהתעכב הרבה בבית לבן, ולכן איחר עד עתה לחזור לבית אביו, וכך לא זכה אפילו להיות ליד אמו במותה. אחת ההשלכות לאיחור זה אולי היה, שבניו לא זכו לגדול בבית הקדושים יצחק ורבקה, אלא בביתו של לבן, בחברת עובדי עבודה זרה. לעומתו עשו היה "בעל זכויות" כי לא עזב את הארץ וזכה לכבד את אביו.
אחרי פגישתו עם עשו, המאורעות עם דינה, ואחרי כן מות רחל, ואחר כך מריבות האחים, ואבלו על יוסף, כל התקופה הזו, אולי היה יעקב בייסורים ובהתבוננות במה חטא? על מה באו כל הצרות האלה עליו? תהיות אלו של יעקב ודאי התעצמו על רקע היותו אישיות בעלת יעוד אלוהי היסטורי.
שבע עשרה שנות חייו האחרונות של יעקב במצרים, לצדו של יוסף בנו האהוב, מתוארות במדרש כשנות שלווה וסיפוק. אבל האם שלוה זו ושמחתו של יעקוב בשנים אלו היו רק הרגש של הסבא שזכה לראות את משפחתו שלמה, ולגדל בשלוה את נכדיו כולל אלו של יוסף?
באותם שנים, יעקב רואה את רצף האירועים, הנראים מקריים, שהביאו את יוסף למעמדו הרם שאיפשר את הקמת העם היהודי בארץ גושן ואת הגשמת דברי האלוהים אליו "כי לגוי גדול אשימך שם (במצרים)". אולי אפשר לחשוב שבעצם היו שנים אלו סגירת מעגל, שאפשר ליעקב להבין את ההשגחה האלוהית שהייתה מוסתרת באירועים האקראיים הכואבים שהזכרתי, שנראו לו כל העת כעונשים?
חלק מהמאורעות הקורות ליעקב ובניונראים כרצף של תופעות מקריות. תפישת הרמב"ם בהשגחה כפי שהיא מוצגת במורה נבוכים אינה פשוטה וחלקה בכוונה מעורפלת. בכל מקרה צריך לנסות ולהבין את דבריו כך, שבשום פנים לא יסתרו או יבטלו את תפישות חכמי הדורות. כפי שהוא כותב בהקדמתו למורה נבוכים:" ואני משביע באלוהים יתברך שכל מי שיקרא מאמרי זה, שלא יפרש ממנו אפילו דבר אחד, ולא יבאר ממנו לזולתו, אלא מה שהוא מבואר מפורש בדברי מי שקדם לי מחכמי תורתנו הידועים. אמנם מה שיבין ממנו, רעיונות יסוד שלא אמרו זולתי מחכמינו, לא יבארהו לזולתו ולא יהרוס ויקפוץ (עצמו) להשיב על דברי, שאיפשר שיהיה מה שהבינו מדברי חילוף מה שרציתיו, ויזיקני גמול תחת מה שרציתי להועילו, ויהיה משלם רעה תחת טובה."
לכן נראה לי, שאין אפשרות לפרש את דברי הרמב"ם במורה נבוכים, באופן כזה שיבוטל העניין, שאלוהים משגיח השגחה פרטית על האדם. גם אם מצמצמים את השגחתו באנשים הפרטיים, הרי ודאי שאירועים מרכזיים בתולדות האומה, הם מושגחים באופן ישיר על פי הרצון האלוהי. השגחה זו יכולה להיות העונש של עזיבה כבהמות לידי המקרה, אבל גם יכולה להיות התערבות רצונית ישירה לטובה במאורעות או בפריצה אלוהית לתודעת האדם .
תפישת הרמב"ם היא על פי הבנתי, שתופעת המקריות במאורעות, היא חלק מהרצון האלוהים בבריאה. תופעת המקריות, מאפשרת השגחה אלוהית במאורעות בצורה ישירה אבל מוסתרת, שאינה השגחה ניסית (כך אני מבין את החידוש שבפרק האחרון בחלק ב). אופן זה של השגחה מוסתרת, אינה מאיימת על האוטונומיה של האדם. היא מעודדת את הבחירה החופשית שלו במוסריות ואת גילויי היוזמה האנושית.
כתוב "ויקרבו ימי ישראל למות", פסוק זה מרמז על תהליך. אולי זהו תהליך זה של הבנה, המתרחש בימי חייו האחרונים של יעקב, כאשר הפאזל של חייו המפותלים מתבהר לו.
עניין מותו של יעקב והשבעתו את יוסף שיקבור אותו בארץ, במערת המכפלה ביחד עם אשתו לאה, חשוב. שבועה זו מצביעה בבירור על כך שהירידה למצרים, ארוכה ככל שתהיה, היא זמנית, ולבסוף יחזרו בני ישראל לארץ כפי שהובטח בנבואת האבות. יעקב גם מזכיר שרחל אמו של יוסף נקברה בדרך לאפרתה (ר’ אברבאנל אומר שהשם אפרתה רומז לאפרים) ורומז לכך שמלכותו של יוסף גם היא בדרך, כשלב מעבר, ולכן זמני, ואילו לאה קבורה במערת המכפלה, ולכן מלכות יהודה אינה זמנית – וכך גם לעתיד לבוא.
פרשת קבורתו של יעקב בעם רב, מדגישה את הכבוד הרב שזכה לו יעקב במצרים באחרית ימיו. כבוד זה היה גם בזכות קדושתו, כפי שמשקף זאת המדרש האומר, שהיה חשש שיעשו מיעקב עבודה זרה אם ייקבר במצרים. בתרבות המצרית הייתה נטייה להתייחס לאישים במדרגות קדושה כיעקב ויוסף, אחרי מותם כמושאים לעבודה זרה. אין ספק שההערצה הרבה ליעקב ויוסף, הגדילה מאוד את קהל המצטרפים לאוטונומיה הישראלית שבארץ גושן, ורבים מהם הצטרפו למסע קבורתו של יעקב לארץ כנען. אולי אפשר לפרש את הביטויים "כל בית יוסף" ובית יעקב המופיעים בתיאור מסע ההלוויה, כאותם מתגיירים רבים שהצטרפו למשפחת יעקב, כפי שהגדיר הרמב"ם את הביטוי בית אברהם, " עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם´ (הקדמה לע"ז). ניתן לחשוב אם כן שבאותה העת, כבר הצטרפו אלפי מצרים לאוטונומיה בגושן.
לאחר הלוויה מסופר שאחי יוסף חששו שמשהו ביחסו של יוסף אליהם, ישתנה אחרי מות אביהם יעקב. אך האם חששו שמא יזיק יוסף להם או למשפחותיהם באופן אישי? לא נראה לי שזה מה שהטרידם. יתכן יותר שחששו שישתנה יחסו למפעל האדיר של הקמת האוטונומיה בארץ גושן. כל זמן שיעקב היה חי וליווה את ההתרחשויות במשך שבע עשרה השנים, יוסף תמך כלכלית אך אולי לא התערב ישירות במהלכים. לאחר מותו של יעקב, חששו האחים שיוסף יגביר את מעורבותו בתהליך ואולי ידיח אותם מתפקידיהם בממלכה הקטנה בארץ גושן, וידרוש שעל פיו יישק דבר. אין ספק שמהלך כזה מצד יוסף היה יוצר שוב מתחים גדולים במשפחה, ומסכן את כל המפעל האדיר שכבר נבנה, ונראה לי שזה היה חששם העיקרי של האחים.
בהלכות קריאת שמע אומר הרמב”ם דבר יפה (על פי המדרש): “מסורת היא בידנו שבשעה שקיבץ יעקב את בניו במצרים בשעת מיתתו, צוום וזרזם על יחוד השם ועל דרך השם ושאל אותם, בני שמא יש בכם פסלות, מישהו שאינו עומד איתי ביחוד השם? […] ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד. כלומר שמע ממנו אבינו ישראל, ה’ אלוהינו ה’ אחד. פתח הזקן ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” (הלכות קריאת שמע, א, ד). המדרש מדגיש בסופו את כבוד מלכותו של השם יתברך, וכמו שבעולם הטבע מלכותו מתבטאת בהרמוניה ואחדות, כך צריכים כל האחים, שהם שורש האומה הישראלית, לנהוג מתוך מחשבה טהורה הקשורה לייחוד השם, ולא כאילוץ חברתי תועלתי. מסורת זו שמביא הרמב”ם אינה אמירה של קבוצת ילדים, אלא אמירה חזקה ומשמעותית, המעידה על הצלחתו של תחילת המסע של עמנו הצעיר. מרכבת האבות סימנה את הדרך ונתנה את התנופה, אך מעכשיו תעבור האחריות לעיצוב תחילת התהליך לבני יעקב, שימשיכו לבסס ולתת ביטוי לכבוד מלכותו של השם יתברך לעולם ועד.
שבת שלום ובשורות טובות
רוני
