ישנם כמה מדרשים שמטילים אחריות על יעקב לגבי שנאת האחים ליוסף, בגלל העדפתו אותו על פני אחיו, ועל כותונת הפסים שנתן לו. האשמה נוספת שמוצאים בדברי חז"ל היא על ששלח את יוסף לבדו, לאחים השונאים אותו. במדרש רבה כתוב על הבור שאליו נזרק יוסף: “יבש בורו של יעקב” " א"ר אחא בור ריק. נתרוקן בורו של יעקב. אין בו מים, אין בו דברי תורה שנמשלו למים" (ב"ר, פד, טז). כלומר משהו מחזון האבות להקים אומה יודעת אלוהים לא עבר אל הבנים בצורה טובה.
יש מדרש נוסף העוסק באחריותו של יעקב לפשעם של בניו. על הפסוק “וירא (יעקב) את העגלות אשר שלח יוסף” (בראשית מה, כז) מביא רש”י את המדרש על העגלות ששלח יוסף ליעקב, שבהן רמז על פרשת עגלה ערופה (שעדיין לא נכתבה), שאותה למדו סמוך להיעלמותו.
טקס עגלה ערופה נערך כאשר מוצאים מת בקרבת עיר. זקני העיר הקרובה למקום הרצח עורכים מעין טקס כפרה, שכן התורה מייחסת להם אחריות כלשהי להירצחו של האיש – שמא אנשי העיר אינם מכניסי אורחים מספיק, ולכן נאלץ אותו אדם להסתובב לבדו בדרכים המסוכנות בשעות הלילה. חז”ל רואים בזקני העיר אחראים על הפגם בהכנסת האורחים של אנשי עירם. גם ממדרש זה אפשר אולי ללמוד שיעקב אחראי בדרך כזו או אחרת למכירת יוסף.
זה אולי המקום לומר שיש צורך בזהירות רבה כשאנו באים לשפוט את אבותינו הקדושים ואת מנהיגי האומה האחרים המוזכרים בתנ”ך. אל לנו להשתמש בקנה מידה של שיקולים קטנוניים וטעויות אנוש רגילות. צריך לזכור שמדובר בדמויות שחיות באינטנסיביות רבה ויום יומית את הקשר עם שמו יתברך כציר מרכזי בחייהן. גם את שנאת האחים ליוסף צריך להבין בצורה מורכבת יותר מאשר קנאת ילדים לאחיהם המועדף על ידי האבא. האחים שכבר לא היו צעירים, (ראובן היה כבן שלושים), היו מודעים לצומת ההיסטורית בה הם נמצאים כמנהיגי הדור, בה יהיה המעבר ממשפחה גרעינית לקהילה רחבה. את מה שנראה בפשט כקנאת האחים ליוסף כדאי להבין על רקע ההדגשות השונות והשוני בהבנת ייעודו של העם אותו הם בונים והדרכים להשגת יעוד זה. על רקע גישות שונות אילו של כל אחד מהאחים, הוחרפו המתחים ביניהם.
לגבי הדיון באחריותו של יעקב, יש להכיר בכך שאותם נביאים ובעלי רוח הקודש שמוזכרים בתנ”ך קיבלו מסרים והבנות בחיי היום יום שלהם שלא מוזכרים תמיד בכתוב, ועל פי אלו הם פעלו. בנוסף לכך, אותן הדמויות הקדושות חיות מתוך תחושת ייעוד היסטורי ומתוך הבנה שאין להן מחליף בדורן. ברור שאין עשייה בחייהן, ובייחוד אותם אירועים ואותן החלטות המוזכרים לדורות בתנ”ך, שאינם נובעים מכך. מכל מה שנאמר נובע, שעדיף לא לשפוט את יעקב, אלא להודות שאין אנו מבינים למה נתן ליוסף כותונת פסים, ולמה שלח יעקב את יוסף אל הסכנה. עלינו להבין שהנושא מורכב, והדילמה שעמדה בפני יעקב עד כמה ללחוץ לאחדות חיצונית כפויה בין בניו, היא דילמה לא פשוטה. בסופם של כל האירועים יש להודות שמשפחת יעקב הגיעה למצב טוב יחסית.
בחירה חופשית לעומת התערבות אלוהית בפעולותינו
כאשר האחים רואים את יוסף מתקרב אליהם עם כותונת הפסים המהודרת אותה לבש לקראת פגישתו איתם, הם מתרגזים מאוד, ועל רקע המתחים שהיו בינם לבין יוסף, הם חושבים להתנקם בו. קשה להבין שאחי יוסף זרקוהו ערום אל הבור, מתוך ידיעה שצפוי הוא אולי למות ברעב וצמא, ואחר כך מכרוהו לעבד, שזהו מצב שלעיתים גרוע ממוות, וכל זה בחיי אביהם יעקב.
אין מדובר פה באדם אחד חמום מוח שברתחת מזגו רצה להרוג. מדובר בקבוצה של אנשים בוגרים (חלקם מעל גיל שלושים) בעלי מידות. המדרש, ובעקבותיו חלק מהמפרשים, מתרצים קושי זה באומרם, שיעקב היה חייב לרדת למצרים ולהתחיל בכך את הגלות שעליה התבשר אברהם בברית בן הבתרים. הם אומרים שטובה ירידה בצורה כזו למצרים, מאשר ירידה מתוך כפייה, כאסור בשלשלאות של ברזל. גם אם מקבלים הסבר זה, עדיין קשה להבין את התנהגות האחים. האם ההשגחה האלוהית שללה את בחירתם החופשית והכתיבה להם את התנהגותם?
הרמב"ם כותב בפירושו לפרקי אבות, על האמרה הידועה שישיבת האדם וקימתו, וכן כל תנועותיו ופעולותיו, הן ברצון האלוהים וחפצו:“כלומר שהושם בטבעו בתחילת בריאתו, שיקום וישב בבחירתו. לא שהאל רוצה עתה, בעת קומו שיקום, או שלא יקום, ….וכלל הדבר שנאמין בו הוא: כי כמו שרצה השם יתברך שיהיה האדם ניצב קומה, רחב החזה, בעל אצבעות, כן רצה שיתנועע מעצמו ויעשה פעולות בבחירתו, אין מכריח לו עליהם, ולא מונע מהם, כמו שהתבאר בתורה האמתית”.
אם כן, לדעת הרמב”ם, כאשר אמרו חז”ל שכל פעולותיו של האדם הן ברצון האל, כוונתם הייתה שהאדם נברא על פי רצון האל כבעל בחירה חופשית.
במורה נבוכים כותב הרמב"ם:" אך טבע בני אדם לא ישנהו האלוה כלל על ידי הנס….ומפני זה באה המצווה והאזהרה והגמול והעונש. וכבר בארנו עיקרון זה במקומות רבים מחיבורינו. ולא אמרתי זה מפני שאני מאמין ששינוי טבע כל אחד מבני אדם קשה עליו ית', אך הוא אפשרי בכוח האלוה. אלא שהוא לא רצה כלל לעשות זה, ולא ירצה לעולם לעשותו, על פי עקרונות התורה". (מ"נ, ג, לב). כלומר שאלוהים אינו מתערב ומשפיע בצורה ניסית על רצונו של האדם, ומביאו לידי חטא. מכיוון ששנאת האחים ליוסף שגרמה לחטאם לא הייתה אירוע חד פעמי, רק בעת מכירתו, הרי זה נחשב ממש כשינוי טבע נפשי של קבוצת בני לאה, וזה לא יתכן.
לאור תפיסתו זו של הרמב”ם, הדיון בהתנהגותם של האחים (חוץ מראובן) – על המחשבה הראשונית לרצוח את יוסף, השלכתו חי לבור ולאחר מכן מכירתו למדיינים בשוויון נפש (ישבו ואכלו ליד הבור), הוא דיון מורכב. נכון שכלול בדיון זה הקושי בהבנת דרכי ההשגחה, אך גם אם נאמר שהמכירה למדיינים שהובילה בסופו של דבר לירידה למצרים הייתה בהשגחה אלוהית, הרי יש לראות בחומרה רבה את נכונותם של האחים להרוג את יוסף במו ידיהם, או להמיתו בבור בלא אוכל ומים.
ובאשר לנבואה שקיבל אברהם אבינו על גלות מצריים ועינויי העבדות בברית בין הבתרים, שמראה את פעולת ההשגחה ההיסטורית במאורעות, יש לשאול האם זו נבואה שחייבת להתממש? הרי מקובלים עלינו דברי הרמב"ם שנבואות לרעה יכולות להשתנות. הגזרה יכולה להשתנות, אם תהיה אצל הנוגעים בדבר הסקת מסקנות, תיקון, תשובה ושינוי התנהגות במציאות.
על פי הדרך הרגילה, ראוי היה שיקרה כל אותו מהלך היסטורי ארוך דרך גלות מצרים. בלי אותו כור היתוך, היו אולי השבטים מתפזרים באזור במשך הדורות, עסוקים במלחמות תמידיות עם עמי כנען, ואולי נטמעים בהם. ודאי שקשה היה להם לקבל תורה, ולהתחנך עליה, תוך כדי מאבקי הישרדות של חיי היום יום בארץ כנען. אבל אפשר אולי לחשוב, שאם כל האחים היו מתלכדים מתוך הבנה פנימית סביב מנהיגותו של יוסף, שאותה סימן יעקב, לא היה צורך באותה גלות. אולי הייתה אז המשפחה חזקה ומלוכדת מספיק סביב הגשמת הייעוד ההיסטורי, ובהדרכת יעקב ויוסף, היה מסר זה עובר לדורות הבאים. או אז הייתה אולי ההשגחה האלוהית משנה כיוון, ואולי לא היה צורך בגלות למצרים.
קשר לחנוכה
ידועה ההלכה הכתובה בגמרא (מסכת שבת, כא, ב) שנר חנוכה שמדליקים אותו מעל גובה של עשרים אמה פסול, שכן אנשים אינם מביטים כה גבוה, ולכן אין בכך פרסום הנס. בהמשך אותה גמרא מובא המדרש: “והבור ריק אין בו מים מה תלמוד לומר […] מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו” (כב, א). מה הקשר בין שני האמירות בשם ר' תנחום? אולי המדרש מעביר ביקורת סמויה על יעקב על שהיה פסיבי בניהול היחסים בין בניו. אולי יעקב לא הדגיש ופרסם מספיק את המסר של אחדות המשפחה השלמה, כחלק מהייעוד ההיסטורי של יצירת עם ישראל. מצב זה דומה להדלקת נרות חנוכה למעלה מעשרים אמה, שאינו מפרסם את הנס, וכך התאפשרה התפתחות השנאה המסוכנת בין בני יעקב המשולה לנחשים ועקרבים.
בנס פח השמן שאיפשר את הדלקת המנורה במקדש, יש רמז לחשיבות אחדות המרכיבים השונים של העם. הרב קוק כותב, שלעומת אחדותה של המנורה העשויה מקשה אחת, הרי שבעת הנרות הם מחולקים ונפרדים. לכל נר יש שמן ופתילה משלו. נפרדות זו של השלהבות, מבטאת את הדרכים הייחודיות, השונות והנפרדות של האדם מישראל. דרכים שונות להתקשרות עם חוכמת התורה, ולביטויים הייחודיים של כל שלהבת בהפצת האור. עם זאת, מדגיש הפסוק ש”אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות” (פרשת בהעלותך). כלומר שגם הדרך הפרטית של האדם מישראל, הבאה לתת ביטוי לאופי הייחודי של שורש נשמתו, חשוב שתהיה מתוך הכרה בבסיס האחדותי של הגוף הנושא אותו. בסיס זה הוא גוף המנורה העשוי מקשה אחת. חשובה גם המודעות לנר המרכזי הפונה אל הקודש, שממנו מודלקים כל הנרות המבטאת את הייעוד המשותף אל הקודש. (מתוך מדבר שור, הדרוש השישי).
גם בעין אי"ה בהתייחסותו של הרב לשאלה למה מברכים על הדלקת נר חנוכה ביחיד ולא על נרות חנוכה, הוא כותב רעיון דומה.
נראה שהשנה יש להחשיב מאוד את ההבנות האלה בעת הדלקת נרות חנוכה.
בברכת חנוכה שמח ובשורות טובות
רוני
