אחד הנושאים החשובים הנלמדים מפרשות בראשית, קשור לתהליכי התשובה שעוברים האבות וכן בני יעקב. נושא התשובה מדגיש מאוד את הבחירה החופשית, ואת יכולת האדם להשתנות במודע, שהם מרכזיים בכל התהליך השואף והחותר למעלות הנבואה, שהוא כל כך מרכזי ומודגש אצל הרמב"ם במורה נבוכים.
התורה מעידה שהאחים חטאו חטא כבד כלפי יוסף וכלפי אביהם יעקב. מדרשי חז"ל מעלים שאלות גם לגבי התנהגותם של יעקב ושל יוסף, לכן נראה לי שכדאי לחקור את תהליכי התשובה של כל משפחת יעקב שמתרחשים בתקופה, עד לפגישה המרגשת שתהיה בפרשה הבאה. חשוב להדגיש, שכל משפחת יעקב לא היו אנשים פרטיים. הם היו דמויות היסטוריות, וההשגחה האלוהית עליהם, אינה השגחה פרטית, אלא השגחה היסטורית על כלל עם ישראל, שהם היו שורשים לו ומקימיו.
האישיות הראשונה שחז"ל ייחסו אליה תהליך תשובה זהו ראובן, לאחר שחטא כשהתערב ביחסי האישות של אביו. וכתוב במדרש רבה על ראובן: "וישב ראובן אל הבור – " אמר לו הקדוש ברוך הוא, מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחלה. חייך שבן בנך (הנביא הושע) עומד ופותח בתשובה, שאמר "שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֹנֶךָ. ג קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים, וְשׁוּבוּ אֶל-יְהוָה". (מ"ר, פרשה פד, יט). וצריך להבין את הביטוי קחו עמכם דברים, כבירור אישי פנימי לגבי האחריות על החטא. אפשר רק לשער את חילופי הדברים הקשים שהיו בין ראובן הבכור ליהודה המנהיג וגם לשמעון ולוי, במשך התקופה שאחרי מכירתו של יוסף לעבד. ואפשר אולי להוסיף לכך את ייסורי המצפון של ראובן עצמו, על כך שלא נלחם כנגד אחיו, בצורה גלויה והחלטית, שלא להזיק ליוסף. וזה הרקע לאמירתו לאחים: " וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר, אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד–וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ." נראה לי שמדובר על יותר מאשר רק אמירתו לאחים ליד הבור.
יעקב כאשר שמע שיוסף נטרף, ממאן להתנחם כל השנים, עד פגישתו המחודשת עם יוסף. וכותב הרמב"ם בהלכות אבלות, שאין זה ראוי להיות באבלות כל כך ארוכה (הלכות אבלות, פרק יג, י,יא). וכן הוא אומר, שבעבור צערו העמוק של יעקב, סרה ממנו רוח הנבואה. ונראה לכן שלא מדובר פה רק על צער אישי, מות הילד האהוב. מדובר פה על אובדן יוסף שנועד להיות מנהיג הדור הבא, מנהיגו הראשון של ציבור שיהיה כבר עם. כישלון זה לוקח יעקב על עצמו. הוא מזהה את המכות שנחתו עליו בשנים אלו כעונש, ולכן יש לראות את אבלותו (המדרש אומר שהיה גם בתענית) כתשובה. וכותב ר' אברבאנל על כך: " ויש אומרים שמצד יראת שמים לא קבל ההתנחמות מהם, יען ראה שבעוונו מת. ואם יתאפק מצערו ויסיר אותו מלבו, יוסיף השם להכותו מכה רבה. ולכן מאן להתנחם, … ולא יצטרך לחדש עליו אבל אחר בטרם ימות . וזה אינו קריאת תגר, אבל היה כוונה רצויה ומידה חשובה. והעושה בהפך זה פורע מוסר".
יהודה – אחרי מכירת יוסף לעבד, התורה פותחת חלון ומספרת את סיפורם של יהודה ותמר, ורק אז ממשיכה ברצף המסעיר של קורות יוסף. נשאלת השאלה כיצד קשור סיפור יהודה ותמר לרצף של סיפור יוסף?
נראה לי שהתורה מספרת לנו בחלון זה על תהליך התשובה אותו עובר יהודה, כאחראי על מכירת יוסף. תהליך שהבנתו חשובה להמשך המאורעות.
בעת שיעקב התאבל על יוסף ואמר “כי ארד אל בני אבל שאולה”, יהודה, מנהיג האחים, יורד מאת אחיו, מתוך תחושה כבדה של אחריות אישית למכירת יוסף, וגרימת הסבל הקשה לאביו. כמנהיג האחים, אם היה תומך בעמדת ראובן להציל את יוסף ולהחזירו לאביו, הרי ששמעון ולוי לא היו מעיזים להתנגד, ובני השפחות ממילא התנגדו פחות ליוסף.
בהמשך מסופר שנולדו לו שני בנים שנפטרו בצעירותם. הם נפטרו אחרי שהתחתנו עם הצדקת תמר, שהמדרש אומר שהייתה אישה מיוחדת מצאצאי שם. אפשר להניח שיהודה אולי חש שזהו עונש מאת האלוהים, מידה כנגד מידה, על אחריותו לאובדנו של יוסף מעם יעקב אביו. יהודה מסרב לתת את בנו השלישי שייבם את תמר כלתו, ובכך מונע את הולדת המשך השושלת האמורה להוליד את בית דוד. אפשר לומר שיהודה ממשיך בכך באופן מסוים את חטאו ליעקב ולייעוד הישראלי, וקטע בכך שתי שושלות מרכזיות שהיו אמורות לצאת מיעקב אבינו – בית יוסף ובית דוד.
הרמב”ם כותב שבימי קדם לא היה איסור להיות עם זונה ולכן לא היה גנאי במעשהו של יהודה עם תמר שחשבה לקדשה (רמב”ם, הלכות אישות, א’, ד’). הרמב”ם גם משבח את ישרותו של יהודה שלא רצה לקפח את שכרה של הקדשה (תמר), וכן את צניעותו, וודאי שגם את נכונותו להודות שטעה (מ”נ, ג’, מט).
ר’ אברהם בנו כותב בפירושו לפרשה שאביו סבר שבימי קדם הייתה חובה גם על קרובי המשפחה של הבנים שמתו, לייבם את אשת הבן שמת ללא ילדים, לכן צדקה תמר שתבעה את זכותה לייבום מיהודה.
יש מפרשים שאומרים שתמר ידעה ברוח הקודש שהיא נועדה להוליד את המשך המשפחה החשובה שנועדה למלכות ישראל, וזה משמעות הביטוי שהיא ישבה “בפתח עיניים”. יהודה ששומע שתמר הרתה, שופט אותה למוות, ובלי ידיעתו שופט כך גם את ילדיו שברחמה. יהודה שופט אותה על סמך שמועה, וללא משפט וזה תמוהה, ואולי מרמז על צד דין שהתבטא גם ביחסו ליוסף.
כאשר מתברר העניין, יהודה בעצם מבין את עומק חטאו ועושה תשובה גמורה. הוא אומר שצדקה תמר ממנו, שאסור היה לו לקטוע את שרשרת ההולדה, והיה עליו לתת גם את בנו השלישי או לייבם בעצמו את תמר. יהודה מבין גם בעמקות שחטא חטא כבד כשמכר את יוסף לעבד, וככול הידוע לו, גדע בכך את שושלת מלכות בית יוסף. שלמות שורש האומה הישראלית חייב להיות, על פי הרצון האלוהי, להיות מבוסס על שנים עשר מרכיבים, שנים עשר בני יעקב. את חטאו של יהודה שגדע שושלת אחת, ולולא יוזמתה של תמר היה פוגע גם בצאצאיו, צריך לראות כפגיעה קריטית בשלמות האומה, וזה מעבר לפגיעה האישית ביוסף וביעקב. התיקון והתשובה שעשה יהודה מאפשרים לו לחזור אל אחיו ולעמוד בעתיד, כמנהיג האחים, ולומר ליוסף בעת פגישתם במצרים כי הוא ערב לבנימין.
המפגש של יוסף עם אחיו
איך להבין את התנהלותו המוזרה של יוסף כלפי משפחתו? ברור שאין לחשוב שיוסף נטר שנאה לאחיו ולכן הוא מתנכר להם ומייסר אותם. אפשר אולי להניח, שבמשך השנים שעברו עד יציאתו מבית הסוהר, יוסף קישר את סבלו לא רק לאשמת אחיו, אלא גם לאחריות שהייתה לו ביצירת שנאה כה גדולה של אחיו אליו. הרי על מנת להכשיר עצמו לפגישתו עם אחיו, כמנהיג נעלה שאחיו יקבלו את הבחירה האלוהית בו וישתחוו לו, גם הוא חייב לעשות תשובה על אחריותו האישית להתפוררות משפחת יעקב. אולי השנים בהן שהה יוסף בבית הסוהר, הביאוהו לחשבון נפש ועשית תשובה על כך בליבו, שהגיעו לבשלות גמורה מקץ שנתיים ימים, ואז פעלה ההשגחה האלוהית להוציאו מהכלא. בכל מקרה אפשר לראות שבפרשת ויגש, יוסף מתייחס לאחיו בחום רב, הוא אינו מתנשא מעליהם, לא משפילם, וגם לא נראה שגילה לאביו על חטאם
יוסף מתרשם מאחדותה של המשפחה שלא התפרקה במשך שנות שהותו במצרים, וזאת למרות התרחבותה של משפחת יעקב והתרבות עדרי הצאן של כל אחד מהאחים (נזכור את המריבות שהיו בין רועי לוט לרועי אברהם). יוסף יודע שגם החלום השני צריך להתגשם, חלום שבו האחים מקבלים ברצון את מנהיגותו. יוסף מבין, ואולי קיבל ברוח הקודש, שלשם כך עליהם להשלים ולבטא בצורה ברורה את מהלך התשובה על חטאם במחיקתם את יוסף מתוך משפחתם. עליהם להבין את החשיבות של כל האחים כיחידה אחת, כשורש שלם לאומה הישראלית, ועליהם לבטא זאת בפועל. האחים מבטאים הבנה זאת באמרם ליוסף שהם שנים עשר אחים והאחד (יוסף) איננו. כלומר ששלמות המשפחה נפגמה בהעדרו של יוסף. עדיין, על האחים להשלים את השינוי הפנימי המאפשר להם לקבל ולהכיל את השוני באישיות ובתפישות העולם של כל אחד מהאחים שמרכיבים את השורש השלם של האומה. שאיפה זאת לשלום בין המרכיבים השונים של האומה אינה השלמה של בדיעבד. כלומר אינה השלמה מניפולטיבית הגורסת שחבל מאוד שאין אחידות גמורה בין המרכיבים השונים של האומה, אבל מה לעשות, אם לא נלמד לקבל את השונה, המצב רק יחריף. השאיפה לשלום מתאפשרת רק מתוך הכרה ביופי ובהכרחיות הבריאה שבשונות, היוצרת מתח מפרה ברוח העם. השאיפה לשלום, קודם כל בין חלקי העם, היא שאיפה יסודית בתורתנו, כפי שכותב הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה. "היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה, או נר ביתו וקדוש היום, נר ביתו קודם משום שלום ביתו. שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו. גדול השלום, שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם. שנאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (הלכות חנוכה, פרק רביעי, יד)
שבת שלום, ובשורות טובות
