הפרשה עוסקת בחילופי משמרות. שרה ואברהם, מפנים מקומם בהנהגת המהלך ההיסטורי שבו פתח אברהם, ליצחק ורבקה.
על פי הרמב”ם עקדת יצחק הייתה כאשר יצחק היה עדיין ילד צעיר, ולכן לא נפטרה שרה בזמן העקדה בגלל חרדתה מהאירוע, אלא שנים רבות אחר כך. נשמע מלשון הכתוב המציין את שנות חיי שרה, שהיא השלימה את קצבת שנות חייה, ומתה סמוך לנישואי יצחק לרבקה. כותב ר’ אברהם בן הרמב”ם: “טרחה התורה להזכיר את ימי חייה של שרה כדי להראות אמיתת ההבטחה לשומרי תורתו ומקימי מצוותיו, במאמרו את מספר ימי חייך אמלא”. אולי אפשר לומר שכל אחד מהאבות עזב את העולם אחרי שסיים את תפקידו ההיסטורי, על פי הכלל שאין מלכות אחת נוגעת במלכות הבאה אחריה, ושרה מפנה מקומה לרבקה. כל מנהיג היסטורי מתאים לתקופה מסוימת והרצון האלוהי היודע, מכוון את סדר העניינים.
יצחק ורבקה
אברהם שולח את עבדו אליעזר לחרן. יש להניח שאברהם ידע על רבקה ומעלותיה. ייתכן שכדרך הנביאים, קיבל בנבואה משהו לגבי הימצאותה של רבקה (רש”, פ’ כב, כ), ועם זאת צריך היה הדבר להתברר כפי שהתברר על פי התנהגותה ליד הבאר. אליעזר עבד אברהם ותלמידו, מבקש מהשם שתזדמן לפניו אישה המתאימה ליצחק, ונותן כידוע את הסימן להתנהגות החסד של האישה. זהו אינו סימן בעלמא, שכן ידע אליעזר מראש איזה סוג אישה רצויה ליצחק. הזוהר כותב שידע שראוי שהיא תבוא מצד החסד, כדי לרכך את מידת דינו של יצחק: “ויצחק הוא דין הקשה והיא (רבקה) הרפה (דין חלש נוטה לחסד), לכן כשושנה בין החוחים הייתה. לולא שהייתה רפה לא יכול היה העולם לסבול דין קשה של יצחק. כדמיון זה הקב”ה מזווג זיווגים בעולם, אחד קשה ואחד רפה כדי שיתוקן העולם” (הזוהר על חיי שרה).
אם כן, כאשר אליעזר מבקש מהשם סימן, אין זה סימן בעלמא, אלא הוא משקף את הבנתו באשר לטיבה של האישה הרצויה ליצחק. הראב”ם כותב על פגישתם של אליעזר ורבקה מאמר מתוק: “ויאמר בת מי את וגו’. היה יודע ברוח הקודש, בוטח באמונתו שלא תיפול בקשתו אלא במשפחת אדוניו, ואע”פ כן לא נתברר הדבר אצלו אלא כאשר שאל אותה, ואילו מצאה שהיא ממשפחה אחרת לא היה לוקח אותה”. זאת אומרת שאליעזר קיבל מאברהם שהראויה ליצחק תהיה ממשפחתו שבחרן, אך הוא גם בירר על פי הבנתו את מעלותיה, (והתגשמו הדברים כפי שביקש), אך לבסוף בכל זאת גם שאל אותה למשפחתה, ואם לא הייתה ממשפחת אברהם, היה מדייק בנבואתו ולא לוקח אותה.
“ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך” (בראשית כד, נז). צריך ללמוד ממידותיה של רבקה, הן את דרך החסד בהתנהגותה ליד הבאר והן את זריזותה לעשות את הדבר הנכון. התורה חוזרת פעם שנייה על הסיפור של הבאר, כשאליעזר מספרו ללבן ומשפחתו, ובכך מדגישה את חשיבותו וחשיבות הלימוד שלנו ממנו. מידת זריזותה של רבקה מתבטאת גם בלכתה עם אליעזר כאשר היא מבינה שזהו רצון השם, וכן בפרשה הבאה בפעולתה הזריזה עם יעקב כדי שיקבל הברכות. אפשר לראות עד כמה מדגיש הכתוב גם את המהירות בהם מתרחשים האירועים הקשורים למציאת רבקה. "ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה…" וכן "וירוץ לקראתה…ותמהר ותרד כדה" וביטויים אלו חוזרים על עצמם. ואולי זה מבטא עד כמה ממהר האלוהים לעשות, כי אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא הנימה, ומות שרה הוא חלל בהנהגה היסטורית נשית שחייב להתמלא במהירות (מדרש רבה, נח, ב).
“ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו” (בראשית, כד, סז). הזוהר שואל מה פירוש “האוהלה שרה אימו”. נראה שמדובר באוהל מיוחד, וכך גם משתמע מהמדרשים: אוהל המבטא בצורה סמלית את המסירות של שרה אימנו לדרך השם שייסד אברהם, ואת מעשיה בחינוך סביבתה לדרך זו. נראה מהפסוק וכן מהמדרש, שיצחק בוחן את רבקה, עוד לפני נישואיהם בתוך אוהל שרה אמו. השאלה מה הייתה אותה בחינה? ואולי ניתן לומר, שאוהל שרה מרמז על היעוד והחזון ההיסטורי של שרה אימנו. כלומר שליצחק לא הספיק ההכרה במעלותיה האישיות של רבקה, אלא גם ברר, האם היא מתאימה להקדיש את חייה להולדת עם שילך בדרך השם, כפי שעשתה שרה אמו.
יפה לראות שזיווג אישיויות מנוגדות, מתוך אהבה וקבלת השוני של בן הזוג, כמו אצל אבותינו ואימותינו הקדושים, הביא להולדת הבן יעקב, שלא רק המשיך את המסורת בעבודת השם שקיבל, אלא גם חידש בה הדגשות אותנטיות משלו.
בהמשך נקברים גם יצחק ורבקה וגם יעקב ולאה במערת המכפלה. אפשר אולי לפרש את השם מכפלה כרמז לזוגות שקבורים בה. על פי זה מערת המכפלה מבטאת את החיבור ההיסטורי ההכרחי בין צדדים שונים והפוכים שאפיינו את האבות והאימהות. שוני זה מביא לדו שיח הכרחי ופורה בין מנטליות שונה בזוגיות האבות, וזה למרות שאין הכתוב מבליט אותו. הביטוי שדה המכפלה מבטא גם את החיבור ההכרחי בין שלושת האבות השונים באופיים, שהוא המצמיח כשדה את היבול שהוא הולדת עם ישראל. חוכמת הקבלה מדגישה, שבמערכת החוקיות של הרצון האלוהי, היה שלב בו כל חוק פעל ככוח עצמאי כוחני, השואף לשלוט ולבטל כוחות בעלי אופי שונה. שלב זה מסתיים במה שמכונה שבירת הכלים. בהמשך מסתדרים הצדדים השונים בחוקיות של הרצון האלוהי, אחד מול השני, ימין ושמאל, פנים מול פנים ויוצרים קשרים ביניהם. ורק כך מתחיל מה שמכונה עולם התיקון.
בימים אלה כפי שחלק גדול מהציבור בעם מרגיש, חשוב שנלמד שהכוחניות והעדר דו שיח פורה בין הכוחות השונים בעם, מביאים לשבירת הכלים. חשוב שנפנה פנים מול פנים בצורה עמוקה, ונתחיל בדו שיח פורה שמאפיין את עולם התיקון.
