“שמעו אלי רודפי צדק, הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו” (ישעיהו נא, א).
כך קורא ישעיהו הנביא בנבואתו לסיום הגלות. הרמב”ם במורה נבוכים מביא את אותו פסוק ומוסיף: “על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו (של אברהם אבינו) והתנהגו במידותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה במה שייחצב ממנו” (מ”נ, א, טז). מדבריו אלה של הרמב”ם אנו למדים שיש עניין מיוחד, ממש מצווה, לעסוק בדמותו ומעשיו של אברהם אבינו. יש להבין את המיוחדות של עבודת האלוהים שלו, להעריך את גדולתו וגדולת פעולתו המהפכנית בהיסטוריה, להתגעגע להיות מתלמידיו, ולהידבק באותו מקור – במנטליות המיוחדת של אברהם אבינו.
אברהם אבינו נמצא בהליכה מתמדת ושינוי בלתי פוסק של צמיחה, מתוך התמודדות עם המציאות ועם חזונו ההיסטורי. אברהם אבינו מתואר בחז”ל וברמב”ם כמי שהתחיל דרכו כחוקר טבע ופילוסוף בעל גוון פנתיאיסטי (שהאלוהות כלולה במציאות הטבעית), וכן כמורד חברתי בעריצות שאפיינה את תרבותו. אך אברהם אינו נשאר כזה, אברהם ממשיך את התפתחותו ונפתח לסוד הנבואה. צריך להדגיש שלשיטת הרמב”ם, התנבאותו של אברהם אבינו לא מביאה אותו לזלזל בדרכי החקירה המדעית וההבנה שאפיינו אותו מילדותו ועד התנבאותו (כפי שאפשר אולי להבין מספר הכוזרי (מאמר ד, יז). על פי הרמב”ם, דרכו זו של אברהם היא הדרך להגיע למדרגות הנבואה, והיא הכרחית להמשך הקשר וההידבקות באלוהים מתוך בגרות ועצמאות ולא מתוך פחד ותלות. לכן הדגישו חז”ל במדרשיהם את דרכו של אברהם אל הנבואה, ואת ההבדל בינה לבין הדתות האליליות.
הרמב”ם במורה נבוכים אומר שאברהם הגיע למדרגת הנבואה העליונה האפשרית, להוציא את נבואת משה. נבואתו של אברהם לא הייתה נבואה שליחית כפי שכתב הרמב”ם: “אברהם עליו השלום קיבץ האנשים וקראם על צד הלימוד והישרה אל האמת […] ומבאר להם במופתים עיוניים שיש לעולם אלוה אחד לבדו […] ומושכם בסיפורים נאים, והיטיב להם, לא שאמר אליהם כלל שהשם שלחני אליכם” (מ’נ, ב, ל). על פי דברי הרמב”ם התקבצו אליו אלפי תלמידים. הראב”ם מוסיף ומתאר את מידת חסדו של אברהם ב"מספיק לעובדי השם", במידת הנדיבות: “ועליך להתבונן בתולדות אבינו האציל אברהם אשר ייסד את מנהג הנדיבות הידוע גם לאומות העולם עד ימינו […] ולא רק במתן מאכל ואכסניה בלבד […] אלא דע כי נדיבותו ע”ה הייתה גם בחוכמתו ודתו והשפעתו וממונו […] ומנדיבותו של אברהם אבינו למדים אנו על גדולת נדיבותו […] מידת הסתפקותו במועט ואמונתו וביטחונו באלוהים וזלזולו בקניני העולם הזה”.
הרמב”ם מתאר את מדרגתו של אברהם ושל כל האבות שהלכו בדרכו:
“שכּן תכלית מאמציהם במשך קיומם הייתה להביא לידי מציאות אומה היודעת את האל ועובדת אותו: כי ידעתיו למען אשר יצווה (את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה’ לעשֹות צדקה ומשפט) (בראשית יח, יט). התברר לך אפוא שתכלית כל מעשׂיהם הייתה מופנית להפיץ את ייחוד השֵם בעולם ולהדריך את בני-אדם לאהוב אותו יתעלה.” (מורה נבוכים, ג, נא).
מכל הכתוב בתורה ובמדרשי חז”ל נשקפת לנו דמותו של אברהם כמהפכן בעל חזון, שכל חייו סובבים סביב הציר המרכזי של הגשמת חזונו כפי שתואר. גם ממשיכיו – יצחק, יעקב, ואחר כך משה רבנו, הקדישו את חייהם למשימה המהפכנית של שינוי פני האנושות. תהיה זו טעות לראותם כאנשים שחיו את חייהם כאנשים פרטיים, ולא להבין שהם היו מודעים לשליחותם ההיסטורית בכל רגע מחייהם, ברמה ששום מנהיג היסטורי אחר לא זכה לה.
הרב קוק בספרו עין אי”ה על הגמרא בברכות (סעיף קע”ד) מתייחס לדיון בגמרא לגבי שינוי שמותיהם של אברם ושרי לאברהם ושרה. הוא כותב:
“(אברם ושרי) מעצם טבעם היו דואגים לקיום הלאומי של אומתם ולהצלחתם […] אבל בהיות שנתעלו על ידי הרוח הנבואי ודבר השם, נגלה להם כי לא זה הוא עדיין גמר תכלית האושר. האדם השלם אינו די שיצמצם עצמו באושר אומתו, אלא צריך הוא להשתדל להביא תשואה כללית לכל בני האדם אשר על פני האדמה. על כן נעשה אברהם לאב המון גויים ושרה נעשתה אם לכל העולם כולו, שהוא דבר נעלה ונשגב יותר מהצמצום הלאומי”.
בהמשך הוא כותב:“(גמרא ברכות יג) אמר בר קפרא כול הקורא לאברהם אברם עובר בעשה – צריך להשריש שתכלית המטרה הלאומית של ישראל אינה חוזקנו לעצמנו וכבישת עמים, דברים שכל העמים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם, כי אם להביא ברכה ושלמות לעולם כולו. ומכיוון שסוף מעשה במחשבה תחילה, צריך (להבהיר לעצמנו) בתחילת בניין האומה, שתקומתנו הלאומית היא לשם תקנת ואהבת המין האנושי כולו“ (סעיף קעה). מבחינה זו מי שקורא לאברהם אברם כאילו מבטל עיקרון נעלה זה ועובר על מצוות עשה.
לאור כל הנאמר נראה לי שצריך להבין את כל האירועים המסופרים בפרשה מתוך השקפתו הרחבה של אברהם אבינו ומודעותו לכך שהנהגותיו יהיו מופת לכול הדורות לאנושות כולה ולעם ישראל בפרט.
למשל הירידה למצרים בתקופת הרעב. אברהם אינו מצפה להשגחה אלוהית חריגה שתכלכל את משפחתו ואת קהילתו הגדולה. הוא מגלה מנהיגות ויוזמה, ויורד עם כל קהילתו למצרים.
יש להניח שאברהם קיבל נבואה שאין לו לחשוש מיצירת הקשר בין שרה לפרעה, אחרת לא היה מסכן כך את שרה אשתו. לאברהם ברור שאין האלוהים חפץ במותו בטרם עת, ושיהיה בכך כישלון דרכו בהיסטוריה. על פי המדרש מצאה שם שרה את הגר בת פרעה, שדבקה בה, הייתה לתלמידתה, ולימים ילדה לאברהם את ישמעאל בנו. ואולי רצו חז”ל להדגיש במדרש זה, שלא ייתכן שמאורעות קריטיים כמו הולדת ישמעאל שממנו השתלשלו עמים בעלי השפעה היסטורית כבירה, הייתה במקרה. אולי זה אחת המתנות שציפה אברהם לקבל מירידתו למצרים.
מלחמת אברהם אבינו בארבעת המלכים
לגבי מלחמתו של אברהם אבינו בארבעת המלכים, מדגישים חז"ל שאברהם לא היסס להוציא את תלמידיו למלחמה. הוא רודף בגבורה אחרי המלכים עם צבאו הקטן, אך גם פועל ביוזמה ובתחבולות יצירתיות. חז"ל רואים במלחמה זו יותר מרק רצון להציל את לוט ומשפחתו, השבויים בידי האויב. המדרש מציין שמנהיג האויב היה נמרוד הרשע (אמרפל מלך שנער), שרצה לשלוט כרודן בכל האזור. נמרוד על פי המדרש היה יוזם בנית מגדל בבל, והיה אמור לשבת כאלוהים במרומי המגדל, ולשלוט כרודן אכזר בכל האזור. על פי המדרש, בראשית דרכו של אברהם באור כשדים, אברהם מרד והתריע כנגד מגמותיו אלו של נמרוד. מנטליות העבודה הזרה שאינה מאפשרת תפיסה מוסרית כוללת וגם מחנכת לפחד, וחולשה אל מול הזיות כוחות האלים, השדים, והמכשפות, תמכה וסיעה לתוכנית הרודנות שלו. אם כך, ניתן לומר על פי המדרשים, שאברהם אבינו ביציאתו למלחמה, רואה זאת גם כמלחמה עולמית בעיקרון הרוע והרודנות, וכתיקון הכרחי לאנושות כולה, ולא רק הצלת לוט.
יחסיו של אברהם אבינו עם הזולת, דומים באופיָם ליחסו עם השם יתברך.
אברהם אבינו מתייחס לכל העובדים בניהול נכסיו הרבים, החל מרועי צאנו ועד בני משק ביתו, כאל תלמידיו. על פי המדרשים מגלים בני ביתו עליונות מוסרית על פני רועי לוט, וכן יש בהם רוח גבורה ואמונה ברודפם אחרי ארבעת המלכים. יחסו של אברהם אליהם הינו יחס של כבוד ולא של ניצול. לדוגמא: אחרי הניצחון על ארבעת המלכים אברהם דואג שנעריו יקבלו חלק בשלל, למרות שהוא עצמו נמנע מלקחת מחוט ועד שרוך נעל. אברהם אבינו בולט גם בענוותנותו, והוא אינו מתגאה כלל בניצחונו מעטים מול רבים.
גם יחסו לאנשי סדום שהציל מהשבי אינו יחס כוחני, והוא אינו מנצל את נצחונו כדי להשיג כוח פוליטי ושליטה באזור. המדרש מספר שתושבי האזור רצו להמליכו למלך עליהם אחרי נצחונו (בראשית רבא, מג, ה). על פי חז"ל אברהם אינו חפץ לגייר את אנשי סדום בכפיה, למרות שבכך שהצילם מהשבי הם הפכו לנתיניו. במסע הארוך מדן ועד אזור הדרום זכו אנשי סדום להכיר את אברהם ואת דרך השם שמנחה אותו. מי שחפץ ברצונו החופשי להצטרף אליו הצטרף, ומי שבחר להמשיך לגור בסדום, אברהם לא רצה לצרפו אליו בכפיה.
על הברכה בתחילת פרשת לך לך – “והיה ברכה”, מביא רש”י את המדרש ואומר, שאומרים בברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה – אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב, וחותמים באברהם – “ברוך אתה ה’ מגן אברהם.” אישיותו, ודרכו האמונית של אברהם אבינו עליו השלום, כוללות את הדגשת האוטונומיה והבחירה החופשית האמיצה של האדם, את חיפוש האמת ואת המלחמה בשקר, בכוחניות, ברודנות ובכל עיוות מוסרי, מתוך מגמה רחבה לתיקון האנושות כולה. היא כוללת גם התנהלות מעשית וחומרית של הנהגת קהילה באחריות, ביוזמה ובאומץ. מאפיינים אלו של אברהם אבינו הינם רלוונטיים במיוחד לתקופתנו, שבה כל הנהגה תורנית, צריכה את כל המאפיינים של דרכו המיוחדת והנעלה של אברהם אבינו.
שבת שלום ובשורות טובות.
שנלמד מאברהם אבינו, אמונה, תשובה, יוזמה, אחריות, אומץ, גבורה, חשיבה יצירתית. שנלמד ממנו צניעות ושנאת המלכות הכוחנית. שנראה במלחמה שנכפתה עלינו, תיקון עולם במלכות שדי.
