הפרשה פותחת בנושא נדרים של נשים, וכתוב שלאב או לבעל יש אפשרות לבטל את נדרם. אולי סמיכות נושא זה לנקמת ישראל במדיינים באה לבטא, שעל אף שהנשים הם אלו שפיתו את ישראל לעבודה הזרה, הרי לגברים אחריות מלאה על מעשיהם. הרי גם אם נדרו בנות מדיין לפתות את ישראל, היו הבעלים והאבות יכולים לבטל את נדרם.
כאשר הצבא אותו שלח משה לנקום במדיינים חוזר מניצחונו במלחמה, מתברר למשה שהם השאירו בחיים נשים וילדים והוא מצווה אליהם: “ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אישה יודעת איש למשכב זכר הרגו” (במדבר לא, יד-יח). קשה לנו היום להבין ולקבל את גזרות ההריגה על נשים וילדים הכתובות בתורה. הדבר נראה לנו כאכזריות העומדת בניגוד לרוח החסד של התורה, ואולי טוב שזוהי תגובתנו. קושי זה מתעצם לאור האכזריות האיומה על רקע דתי של קנאי הדתות השונות, שהייתה מנת חלקו של העם היהודי במשך דורות.
כתוב בפרשה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ"
(במדבר, לא, א).
אפשר היה לחשוב שהמלחמה במדיין הייתה נקמה מתוך הרצון הרגשי להתנקם בהם על מה שגרמו לישראל. הרמב"ם כותב בפרק שמתאר את ההתגלות למשה ואת שלוש עשרה מידות האלוהים, שלא טוב שמנהיג יפעל מתוך כעס או רצון לנקמה. וכך הוא כותב:" וצריך למנהיג המדינה…ויבואו מאתו אלו הפעולות בשיקול דעת וכפי הדין …..ולא ישלח רסן הכעס ולא מתוך היפעלות בלבד (כי כל היפעלות – רע) אבל ישמר מכך כפי כוח האדם. ויהיה לפעמים ולקצת האנשים 'רחום וחנון' ולא בגלל הרחמנות והחמלה לבד, אלא כפי מה שיהיה ראוי. ויהיה לפעמים 'נוטר ונוקם ובעל חמה' לאנשים מסוימים כפי המגיע להם, ולא בגלל כעס ונקמה בלבד.:
הלא תסתכל בכתובי ה'תורה' כאשר צוה לאבד 'שבעה עממים' ואמר "לא תחיה כל נשמה" סמך לו מיד "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלוקיהם וחטאתם ליי אלוקיכם" כלומר אל תחשוב שזו אכזריות או בקשת גאולת דם, אלא הוא דבר שהסברה האנושית מחייבת, שיוסר כל מי שהתרחק מדרך האמת, ויורחקו המונעים כולם אשר ימנעו מן השלמות אשר הוא השגתו יתעלה. (מ'נ, א, נד). אם כך, צריך להדגיש שיחס קשה זה כלפי המדיינים היה על פי צו אלוהי, שקיבל משה רבנו העניו והרחמן מכל אדם, שאין לחשוד בו באכזריות, בייצר נקמה או בקנאות דתית. גזרות הריגת המון רב מוגדרות לשבעת העמים שאכלסו את הארץ, וגם למדיינים, לעמלקים, ובמקרים יוצאי דופן לעיר ישראלית שחטאה (עיר הנידחת). הציווי להרוג עמים אלו התקבל במשך הדורות בנבואה, על ידי הנביאים – משה, שמואל ואליהו, ובשום אופן אין ללמוד מכך הדרכה כללית ליחס אל אויבים אחרים במהלך הדורות. הרמב”ם מתייחס למשל למצוות הריגת זרע עמלק (שהיה נכדו של עשו), וכותב במורה על הפירוט של שושלת צאצאי עשו בסוף פרשת וישלח, שנראה לכאורה פירוט חסר טעם. הוא כותב: “תיאור שבטי בני שעיר (צאצאי עשו) והיוחסין האישיים שלהם הוא בגלל מצווה אחת, כי השם יתברך צווה למחות את זכר עמלק בלבד […] ואילו לא התבארו בפירוט ייחוסים אלו, היו נהרגים כולם בשוגג […] כי נתייחסו לעמלק כי אימם הייתה מעמלק, זה כולו יושר מהשם יתברך כדי שלא תיהרג בטעות משפחה בתוך משפחה” (מ’נ, ג, נ). דבריו אלו מראים עד כמה מדקדק הרמב”ם במצווה זו, שלא להשמיד עם שלם שאינו מזרע עמלק למרות שהוא אולי אויב וקרוב משפחתית לעמלק.
על הפסוק “ויצבאו על מדיין כאשר צווה השם” כתוב במדרש הספרי: “הקיפוה מד’ רוחותיה, ור’ נתן אומר נתן להם רוח רביעית (פתוחה) כדי שיברחו”. כלומר שחז”ל (ר’ נתן) לומדים דווקא מהמלחמה עם מדיין את המצווה הכללית, העושה חסד עם האויב. מצוות החסד היא שבמלחמת רשות לא מקיפים את האויב מכל הצדדים, אלא משאירים צד פתוח על מנת לאפשר לו לברוח. הרמב”ם פוסק כר’ נתן: “כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה. ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר ויצבאו על מדין כאשר צוה ה’ את משה. מפי השמועה למדו שבכך צוהו” (הלכות מלכים ו, הלכה ז).
הרמב”ם פוסק בנושא קריאה לשלום גם במלחמת מצוה (הלכות מלכים, פרק ו, הלכה א): “אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום. אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה (כנגד שבעת העמים בכנען). שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום (דברים כ, י) אם השלימו וקיבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס”. צריך רק לשים לב לכך שהשלום שמדובר בו, משמעותו כניעה לישראל, קבלת מרותה, וקבלת שבע מצוות בני נוח.
כאשר מדובר במלחמה הנחשבת בעינינו כמלחמת הגנה על הנפש של עמנו ויקירנו, או על שטחי ארצנו ורכושנו, אז יותר קל לנו לקבל ולהשלים עם פגיעה במי שנחשב כחף מפשע מקרב אויבנו. צריך לקחת בחשבון שהסכנות לכישלון הייעוד הישראלי מצד השפעות הע”ז של עמי האזור היו גדולות. אם היה עם ישראל נסחף אחר העבודה הזרה של עמי הארץ ושוכח את ייעודו היה זה כישלון חמור, וכישלון זה פירושו כישלון האנושות כולה. כישלון זה אינו חמור פחות מאיום של כיבוש שטחי מולדת. אין אנו יודעים איך האנושות הייתה נראית היום, אם ישראל היו נכשלים לחלוטין בייעודם, ותורת השם הייתה נשכחת ונעלמת מעל במת ההיסטוריה. אין ספק שסיכון זה לאובדן האנושות יכול להצדיק החלטות אלוהיות יוצאות דופן כמו הכחדת כל גורם המאיים בצורה רצינית על ייעוד זה.
תפקיד מנהיגי השבטים
פרשות בלק, פנחס ומטות עוסקים כאמור בסוף מנהיגותו של משה לקראת הכניסה הקרובה לארץ. כפי שכבר ציינתי, בתקופת ההתנחלות וההתיישבות בארץ, קטן מאוד כוחה של ההנהגה המרכזית, ויש חשיבות רבה להבהרת אחריותם של מנהיגי השבטים ויש לכך התייחסות בפרשות אלו.
בפרשת בלק, אחרי שחוטא העם בע”ז לאלוהי עמי האזור ונצמד לבעל פעור, מצווה אלוהים למשה – “קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה’ נגד השמש” (במדבר, כה, ד). במדרש תנחומא וכן במדרש רבה כתובה מחלוקת תנאים לפירוש משפט זה. “ר’ יודן אמר, את ראשי העם תלה, על שלא מיחו בבני האדם. ר’ נחמיה אומר, לא תלה אלא אמר לו הקב”ה, הושב להם ראשי סנהדראות ויהיו דנים כל מי שהלך לפעור”. שני התנאים מדגישים פה את אחריות ראשי השבטים. אלא שר’ יודן מחמיר ואומר שיש אחריות על ראשי העם שהיו צריכים לעמוד בפרץ, למחות ואפילו לסכן עצמם (כפי שעשה על פי המדרש חור בחטא העגל). כיון שלא עשו כן, אחריות חטא העם היא עליהם ולכן ציווה אלוהים להורגם. אונקלוס והמפרשים אחריו מקבלים את דעת ר’ נחמיה במדרש זה.
בפרשת מטות, אחרי המלחמה במדיינים, נוזף משה בקציני הצבא לעיני כל נשיאי השבטים היוצאים אתו לקראת הצבא וכתוב: “ויקצוף משה על פיקודי החיל […] ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה”. הספרי בפירושו למשפט זה כותב: “מגיד שאין הסירחון תלוי אלא בגדולים”. גם רש”י בפירושו למשפט זה כותב: “ויקצוף משה על פיקודי החיל, הממונים על החיל, ללמדך שכל סירחון הדור תלוי בגדולים, שיש כוח בידם למחות”. בהמשך הפרשה כתוב שראשי הצבא עושים תשובה על חטאם ומבקשים לתת קורבן כפרה לקב”ה את כל שלל תכשיטי הזהב שלקחו במלחמה (במדבר לא, מח-נד). מסר זה המדגיש את אחריות ראשי העם בכל הדרגים למצב העם מהבחינה המוסרית ומבחינת עבודת השם שלו, חשוב מאוד תמיד. מסר זה חשוב במיוחד לעם ולמנהיגי השבטים בשטח, לקראת הכניסה לארץ וצמצום השפעת ההנהגה המרכזית שהייתה בתקופת המדבר.
שבת שלום
