“שמעו אלי רודפי צדק, הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם. הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו” (ישעיהו נא, א).
כך קורא ישעיהו הנביא בנבואתו לסיום הגלות. הרמב”ם במורה נבוכים מביא את אותו פסוק ומוסיף: “על כן לכו בדרכיו והאמינו בתורתו (של אברהם אבינו) והתנהגו במידותיו, כי טבע המקור ראוי שיהיה במה שייחצב ממנו” (מ”נ, א, טז). מדבריו אלה של הרמב”ם אנו למדים שיש עניין מיוחד, ממש מצווה, לעסוק בדמותו ומעשיו של אברהם אבינו. יש להבין את המיוחדות של עבודת האלוהים שלו, להעריך את גדולתו וגדולת פעולתו המהפכנית בהיסטוריה, להתגעגע להיות מתלמידיו, ולהידבק באותו מקור – במנטליות המיוחדת של אברהם אבינו.
אבל מהי אותה מנטליות מיוחדת שעליה אומר הרמב”ם "הידבקו בתורתו"? התורה ומדרשי חז”ל מלמדים אותנו שאברהם לא רק חידש את האמונה באל אחד, אלא חידש גם את אופי הקשר המיוחד עם אלוהים, שאליו יש לחתור. אופי קשר זה עם האלוהים, כולל בתוכו גם את תפיסתו של אברהם באשר לאופי האדם הנדרש להשגתו, וכולל גם את אופי הקשרים של האדם עם הזולת והחברה.
אברהם אבינו היה הראשון בהיסטוריה שהעלה על נס את הערך של חירות האדם, ושל יחסי דו שיח לא כוחניים עם הזולת. הוא הציב במשנתו החינוכית טיפוס של אדם יציב, בעל בחירה חופשית, הבוחן את המציאות, לא בורח לדמיונות, ונאבק כדי לכוון את חייו על פי אמות מידה מוסריות. רק אדם כזה יכול להגיע לקשר הראוי עם האלוהים. זוהי חתירה לקשר של אהבה בוגרת לאלוהים, קשר שאינו תלותי, לא מבוסס על פחדים, ולא מטשטש זהות אישית. זוהי חתירה לקשר של אהבה, המבוסס על בירור האמת והתפעלות מחכמת האלוהים בורא העולם.
אברהם אבינו לא היה רק איש מאמין הוגה ומחנך, אברהם היה גם מנהיג אחראי, אמיץ לב ורב יוזמה לציבור גדול, שעל פי הרמב”ם מנה אלפי אנשים. חלק מציבור גדול זה עסק בניהול רכושו הרב של אברהם, כפי שכתוב “ואברהם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”, וחלק אחר היו תלמידיו, שחלקם אולי לא היו תושבי קבע במחנהו.
דרך השם של אברהם אבינו
אברהם אבינו צץ ככוכב שביט על במת ההיסטוריה עם נבואתו הראשונה, שהינה בעלת אופי היסטורי. “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך […] ואעשך לגוי גדול” (בראשית יב, א). זהו מעבר מדרך השם הפרטית, שבה מלמד הנביא מספר מצומצם של תלמידים, לדרך המיועדת להמון גויים. זהו מהלך שיתחיל ביצירת עם חדש ההולך בדרך זו, ומחנך אליה את האנושות כולה.
אברהם אבינו הינו הנביא הראשון שניסח שיטה מחשבתית שלמה של עקרונות הדרך המונותאיסטית, שחלקן התקבלו בנבואה כפי שכותב הרמב"ם: "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע, התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם, ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה" (הע'ז, א). הוא גם הבין את הצורך בתוכנית חינוכית מקיפה, שתקדם את האנושות במהלך ההיסטוריה, להכרה באל יחיד שברא את העולם בחוכמה הרמונית, הנשקפת מתוך עולם הטבע, ובאמת המוסרית המשקפת את רצונו. כותב הרמב"ם: "עד שהגיע לארץ כנען, והוא קורא, שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו, עד שיחזירהו לדרך האמת. עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם, ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים…" (שם).
אפשר להדגיש גם שאברהם היה מדבר עם כל אדם כפי דעתו של אותו אדם. היה לו הכישרון והערך, שיש להקשיב לאדם שממולו, להכירו, לא להשתלט עליו, אלא לדבר ולתקשר אתו בהתאם לאישיותו. אברהם למשל גם לא הסכים לגייר את אנשי סדום אותם הציל, ולכן היו נתיניו, כי גיור כפוי היה מנוגד לערכיו. הוא החזיר אותם למלך סדום שביקש זאת, ויש מדרש חז"ל שראה בכך חטא.
אברהם אבינו היה בן שבעים וחמש שנים כאשר יצא מחרן לארץ כנען. התורה אינה מספרת לנו הרבה על קורותיו עד גיל זה. חז”ל מתארים את התפתחותו של אברהם מילדות במדרשים שונים, שחשיבותם הגדולה היא בכך שהם מתארים את היסודות הראשוניים, שלדעת חז”ל דרך השם היהודית נשענת עליהם. במדרשים אלו מתואר אברהם כחוקר טבע המסתכל בגרמי השמיים, ומתוך הסתכלותו זו הוא מגיע להכרה במציאות אלוהים אחד, המנהיג את הטבע כולו בהרמוניה מושלמת. הרמב”ם מתאר זאת בצורה נפלאה בתחילת מסכת עבודה זרה, בהתבססו על המדרשים. הוא כותב: “וכיוון שנגמל איתן זה (אברהם) התחיל לשוטט בדעתו ולהסתכל בעולם, עד שהשיג דרך האמת מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד”.
מדרשים שונים מתארים את אברהם אבינו גם כמהפכן אמיץ לב, הנלחם בעבודה הזרה, ומְסכן בטענותיו ההגיוניות, את התרבות האלילית שבה גדל. מדרשים אחרים מתארים את מאבקו כנגד נמרוד המלך הרשע, שיזם את בניית מגדל בבל וחשב לשבת בראשו. מדרשים אלו באים להדגיש את ייחודה של דרך השם – דרכו של אברהם אבינו – כניגוד לדרך האלילית. הם מדגישים את ייחודו וגבורתו של אברהם העברי, שהעז לעמוד מהעבר האחר כנגד החברה האלילית כולה. כותב הרמב”ם: ”ואין ספק אצלי שהוא כאשר חלק על כולם, היו הם מקללים אותו ומבזים אותו, וכאשר סבל כך בעבור פרסום השם יתברך, וכך ראוי לעשות לכבודו, נאמר לו (בנבואה) ואברכה מברכך ומקללך אאור“ (מ”נ, ג, כט). ועניין הברכה הזו והשפעתו של אברהם אבינו גלויים היום, כאשר רוב העולם זנח את עבודת הצלמים וגרמי השמיים.
לשם הבנת החידוש וההשלכות השונות שבדרכו של אברהם אבינו, צריך להבין את המאפיינים של העבודה הזרה ואת הבעיות שהיא יוצרת. צריך להבין שהבעיה אינה מספרית, כלומר של ריבוי אלים לעומת אל אחד, אלא בהשלכות העקרוניות של ריבוי כוחות נפרדים, ובמאפיינים של המיתולוגיה והתרבות האלילית, וזה בנוסף לבעיית הגשמת האלוה. ואפרט כמה מאפיינים ובעיות.
- תכונותיו של האליל הן הקרנת האדם את עצמו על אותו כוח בטבע שאותו האליל מייצג. כאשר אדם סוגד לאליל כזה, האופק שאליו הוא שואף הינו הוא עצמו. מצב זה חוסם כל חיפוש ממשי של אמת. האדם מקרין עצמו על המציאות ובסופו של דבר משקפת המיתולוגיה האלילית אך ורק את אופייה הכוחני של האנושות.
- ריבוי האלים מבטא כוחות שונים בטבע, כוחות שאינם נמצאים באחדות אלא מתנגשים ורבים זה עם זה. הסתכלות זו על הטבע אינה מאפשרת חוקיות אחת, ולכן סותרת את הנחת האחדות שהיא היסוד של המדע המודרני. האלילות אינה מאפשרת גם את לימוד מציאות האלוהים מתוך חקירת עולם הטבע.
- באופן דומה, התרבות האלילית אינה מצמיחה רוח מוסרית היונקת מתפיסה מוסרית אחדותית. לכל אל יש דרך משלו בהשפעה על המציאות, והבנה משלו איך לנהל את החיים האנושיים על פני האדמה. דרכם של האלים נשענת לא פעם על הפוליטיקה הכוחנית במשכן האלים, שאיפותיהם לא פעם נוגדות ומתנגשות זו עם זו, ואינן שואפות לחוקיות מוסרית.
- המיתולוגיה האלילית מבליטה את יחסי הכוחות, שחלקם מלאי שחיתות ורשע, כאשר כל אל מנסה לקדם את שאיפותיו הפרטיות, ולא פעם בשימוש באמצעים לא מוסריים. מיתולוגיה זו משקפת את הרוח האנושית הנמוכה שיצרה אותה. אנושות שחיה את המיתולוגיה האלילית, המשקפת את היחסים הכוחניים השוררים בין בני האדם בצורה הגרועה ביותר, אינה יכולה לשאוף לתיקון מוסרי ולעלות מדרגה.
- במנטליות העבודה הזרה, כל אל, כל כוח מכוחות הטבע, וכן מערך שלם של שדים מאיים על האדם. מנטליות זו כללה גם אמונה בכוחות כישוף, קסם, פנטזיות שונות הרחוקות מהמציאות, והרבה אמונות טפלות. מנטליות כזו, שהייתה קיימת גם בדתות שונות, מייצרת אדם חרד המתקשה לפתח אישיות עצמאית ייחודית, מתקשה לעמוד על זכויותיו ונוח לשליטה על ידי רודנים ודתות.
אברהם אבינו היה הראשון שהבין בצורה עמוקה בעיות אלה של תרבות העבודה הזרה, והבין כיצד היא מביאה לדיכוי האדם וצמצום צלם האלוהים שבו. מתוך אהבת האלוהים שלו, הוא הציב חזון של רוממות הרוח האנושית וחירות האדם. יחסיו של אברהם עם אותו אל יחיד ונשגב, כפי שמשתקף מהכתוב בתורה ומהמדרשים, הינם של אהבה ללא גבול. זו היא אהבה בוגרת של אדם אוטונומי העומד זקוף מול האלוהים. זוהי אהבה שאין בה מקום ליחסי כוחות, ותיתכן על דרך האמת, רק אם האדם תופס עצמו כבעל חירות. תפיסתו את עבודת השם כללה גם את תיקון המידות, כדי לפתח אישיות מאוזנת ויציבה הנובעת מהידבקות במידותיו של השם יתברך. הרמב”ם כותב בהלכות דעות: “ולפי שהמידות האלו שנקרא בהם היוצר הן הדרך הבינונית שאנו חייבים ללכת בה, נקראת דרך זו דרך השם, והיא הדרך שלימדה אברהם לבניו” (א, יג). כאמור יחסו אל אלוהים אינו יחס של ניצול ורצון לתבוע הגשמת רצונותיו האישיים. אנו לא מוצאים את אברהם מתפלל ומתחנן לאלוהים שיזכהו באיזשהו עניין, אפילו לא בבן (בבראשית ט’ו, ב’-ג’ אברהם לא מתחנן, אלא שואל לגבי זרעו שכבר הובטח לו). כאשר מבשרים לו בנבואה על הולדת יצחק, הוא מופתע וצוחק, שכן אינו מעלה כלל בדעתו שיעשה נס בשבילו.
כבר מתחילת דרכי בקריאת התנ”ך, אישיותו ופועלו של אברהם אבינו ריתקו והקסימו אותי, והלוואי שהיתי זוכה ללכת בדרכיו.
