“ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים” (בראשית כה, כח). כותב הזוהר: “צד של אברהם עזר להם להתגדל, וזכותו עזרה להם, והיה מחנכם במצוות”. למרות השפעתו הברוכה של אברהם עליהם, שכדרכו הייתה ללא כפייה, כל אחד התפתח לכיוון שונה. יעקב בחר ללכת בדרכי הנבואה שכללו לימוד והתבודדויות (ראב”ם על הפרשה), ועשו בחר ללכת לכיוון העיסוקים החומריים, ואולי ניהל את עסקי אביו יצחק.
את הפסוק: “ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב” (שם), אנו נוטים להבין בדרך כלל כעימות מוסווה בין יצחק לרבקה, או לפחות כנתק מסוים ביחס ובחינוך הבנים. אבל אפשר, ואולי עדיף, לחשוב שהיה שיתוף פעולה בין יצחק לרבקה בחינוך ילדיהם יעקב ועשו, שאמורים יחדיו (כל עוד לא נאמר אחרת) לייסד אומה שתגשים את חזונו של אברהם אבינו. להבדיל מהרחקתו של ישמעאל מבית אברהם, לא כתוב כי יצחק ורבקה הרחיקו את עשו מביתם. ישנם גם מדרשים המספרים שלאה הייתה מיועדת להינשא לעשו, ושני הזוגות היו אמורים להיות שורש לעם ישראל. עשו היה בבית אביו עד גיל ארבעים, עד שהתחתן, וגם אחרי זה נשאר בקרבת אביו יצחק, לפחות עד גיל שישים שבו יצחק התעורר לברך אותו. נראה לי שזהו זמן ארוך מאוד, שאם עשו באמת היה רשע מחלט, קשה לחשוב שרבקה ויצחק לא היו מודעים לכך. כתוב שרבקה, אחרי הברכות דאגה שמא תאבד אולי גם את עשו, כלומר שגם הוא היה חשוב לה.
ישנם מדרשים שמזכירים שאכן עשו ויעקב היו אמורים לפעול כזוג, כאשר יעקב יהיה אחראי על החזון והתוויית הדרך, ועשו יהיה אחראי על היישום המעשי. כל אחד מההורים ניסה לקדם את הבן שיותר קרוב במנטליות אליו, תוך שיתוף פעולה ביניהם לקידום זוג הנערים בדרך השם. הם אבחנו שלעשו יש נטייה יצרית חזקה המקשה עליו ללכת בדרך השם, ולכן מתאים שיצחק עם נטיית הדין שלו, המדקדק ונזהר מאוד בכל הליכותיו, הוא יתמקד בלווי עשו בהתפתחותו. יתכן גם שיצחק סבר כי השלב הבא, בדור שאחריו, יהיה כבר ביסוס לאומי איזשהו שיצריך כיבושים ואחיזה בחבלי ארץ שיתאימו להתרחבות המשפחה. למהלכים כאלה אולי סבר יצחק מתאימה יותר הנהגתו המעשית ועוז רוחו של עשו. רואים שהברכה שנתן יצחק ליעקב מתייחסת לתחומים אלו.
יעקב שהיה קרוב יותר לסבו אברהם, יוכל להתפתח אולי טוב יותר בהשפעת אמו רבקה, ומאוחר יותר יצטרך למצוא את המנטליות המאוזנת המתאימה לו, שתושפע גם כן מצד הדין של יצחק. על יעקב כתוב שהיה איש תם יושב אוהלים, וייתכן שהשקיע את זמנו ומרצו ללמוד מתלמידיו הראשיים של אברהם אבינו, שהיו עדיין בחיים אחרי מותו.
במשך הפרשות הבאות מתגלה יעקב כאדם דינמי, רגיש, אמיץ לב, אחראי, חרוץ, בוטח באלוהים, שהגיע למעלות הנבואה. באישיותו זו הוא דומה יותר לאישיות סבו אברהם מאשר לאביו יצחק. בהמשך דרכו של יעקב, חייו הם מלאי סיבוכים, קושי וסבל, שיאפיינו בעתיד, במשך הדורות, את חיי האומה הישראלית שיעקב הוא השורש השלם שלה.
אישיותו של עשו
מקובל עלינו שעשו היה רשע גמור, אך בתורה מסופר מעט על רוע לִבו של עשו. נראה שעשו העדיף את עיסוקי הציד וההתנהלות החומרית, על התשוקה והעיסוק בהשגת המעלות של קדושה רוחנית. מסופר שעשו בז לבכורה, כלומר בז לאחריות ההיסטורית להיות ממשיכם של אברהם ויצחק בקריאה לדרך השם. כמו כן מסופר שרצה להרוג את יעקב אבינו הנביא הקדוש, ברור שעובדות אלו מעידות שעשו לא היה בעל מזג טוב. חז”ל במדרשיהם מגדילים ומתארים את רשעותו ואת תכונותיו האחרות של עשו. הראב”ם כותב על מדרשים אלו: “והמדרשים על כך שעשו בא על אישה מאורסה או הרג את הנפש, הם מאמרים שבהם יופי של שיר ומליצה והם נעימים או מחוורים לעסוקים במדרשים כאלה, אבל אינם מוכרחים, ולא קרובים לבעלי המופת על האמת”. כלומר שהוא אינו סבור שפשט הכתוב מעיד על אמיתות העובדות הכתובות במדרשים אלו.
בספרו “המספיק לעובדי השם” הוא כותב על עשו: “והגם שלא הגיע למעלת שלמותו של יעקב, הייתה גם בו מידת שלמות, אף כי פחותה מזו של יעקב. די לנו בעובדה שיצחק טעה בו וחשבו לכליל השלמות (שנים רבות) וחשב להקדימו ליעקב בברכות, וכן רצונו העז של עשו לזכות בברכות אביו, וצערו על שהזניח את בכורתו” (המספיק, שער הפרישות, עמ’ קלא).
חלקם של המדרשים הללו על רשעותו של עשו נובעים מזיהוי העם הרומאי עם אדום, שנחשבים לצאצאיו של עשו. תכונות הכוחניות והרשעות כפי שהתבטאו בהיסטוריה בעמים אלו, נמצאות לפי השקפת חז”ל כבר בשורשם – בעשו.
עשו כיבד והעריך מאוד את אביו, אפשר לראות זאת גם מתוך העובדה שלמרות כעסו על יעקב, לא העלה בדעתו לפגוע בו כל עוד אביו חי (כולל בפרשת וישלח). כמו כן אפשר לראות עד כמה העריך והשתוקק לברכתו של אביו, וכיצד לא התחתן עד גיל ארבעים כמו אביו, היה לו חשוב לשמוע את דעתו של יצחק על נשותיו. כל אלו מראים על דמיון למנטליות של יצחק, ומכאן לקרבה ביניהם.
היחסים בין יעקב לעשו
הכתוב אינו מוסר לנו פרטים על היחסים בין יעקב לעשו, חוץ מעניין מכירת הבכורה ליעקב עבור נזיד עדשים. חוץ מאירוע זה, התורה אינה מספרת לנו על שום דו שיח בין יעקב לעשו או אירועים כל שהם ביניהם, שהתרחשו בתקופה של שישים השנה, עד מועד הברכות. אם מקבלים שהייתה אפשרות תאורטית שיעקב ועשו יפעלו כצוות להקמת האומה הרי זו שאלה חשובה, איך התפתחה מערכת היחסים ביניהם, והאם באמת היה תמיד נתק מחלט ביניהם. מכיוון שחז"ל ראו ביחסים בין יעקב לעשו שורש ליחסים הקשים בין אומות אדום הנוצריות לישראל, מתחזק הרצון שלי להבין את טיב היחסים שהיו ביניהם, והאם הייתה אפשרות כלשהי למיתון המתחים הקשים.
כדרכי בקודש אני אוהב להדגיש שתמיד יש מאה אחוזים של אחריות בכל קשר חשוב בין זוג אנשים. אם כך, חשוב לי להבין מה הייתה האחריות של יצחק, רבקה ויעקב, על הסטייה שהתפתחה בביתם. האם הייתה דרך כלשהי שיעקב היה יכול מגיל צעיר לפעול לריכוך אופיו הקשה של עשו? ואולי אם רבקה הייתה מתאמצת יותר לקרב את עשו אליה, וגם לחבר בין שני הילדים בצעירותם, אולי עשו לא היה גדל ומתרחק כל כך מדרך השם, שאברהם סבו חינכו אליה בילדותו המוקדמת? הרי יצחק פעל אחרת ביחסיו עם ישמעאל. על פי פירושו של הרב אברבאנל, בזכות זה הפכו יצחק וישמעאל לרעים קרובים, וישמעאל העריך את יצחק ונתן לו קדימות על פניו.
מעניין שהמדרש מספר שעוד בבטן רבקה, היה מאבק אלים בין יעקב לעשו. וכתוב: " ויתרוצצו הבנים בקרבה. ר' יוחנן אמר: זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה. " כלומר שהיה מאבק הדדי, שגם יעקב היה פעיל בו. מאבק המבטא מבחינה סמלית, חוסר קבלה מחלט של יעקב את דרכו ואישיותו של עשו. מדרש אחר בהמשך מציג אפשרות אופטימית אחרת ואומר: " שני גוים בבטנך. אמר רב יהודה אמר רב: אל תקרי גוים אלא גאים, זה אנטונינוס ורבי". (מדרש רבה וילקוט שמעוני). וידוע שלמרות הניגוד בין רבי יהודה הנשיא לבין הקיסר הרומאי אנטונינוס, הייתה הערכה וכבוד ביניהם. כלומר שאפשר היה לראות ולצפות ליחסים של יותר כבוד והערכה בין התאומים יעקב ועשו.
אולי אם יעקב היה יוצא יותר מתוך אוהלה של תורה, ומנסה קצת יותר להתחבר לעשו, להעריך אולי כמה צדדים שלא היו רעים באופיו, וליצור אתו קשר אחים אוהב, אולי לא הייתה הסטייה של עשו קשה כל כך?
המפגש היחידי בין יעקב לעשו שמתואר יחסית בהרחבה, הוא מפגשם האחרון, כאשר יעקב חוזר לארץ אחרי שהותו הארוכה בבית לבן. נראה שבמפגש יחדי זה, יעקב עושה מאמץ כלשהו לריכוך המתח בין שניהם. הוא יוזם מפגש מפייס מוצלח עם אחיו עשו, כפי שגם משקף המפגש הנבואי עם המלאך שקדם למפגשו עם עשו. מראה הנבואה של המאבק עם המלאך שעל פי המדרש היה שרו של עשו, מתואר יותר כמעין מפגש הכרות, מאשר קרב אלים לחיים או למות. המפגש עם המלאך מסתיים בכך שיעקב שואל בסקרנות את המלאך מה שמו, והמלאך מבטא הערכה ליעקב, ומשנה את שמו לישראל.
בצורה מפתיעה קצת, בחר המדרש לבקר את יעקב דווקא במפגש זה, על יחסו לעשו ועל האפשרות לתקנו. המדרש אומר שיעקב הסתיר את דינה בתו מפני עשו, כי חשש שירצה לקחתה לאשה. כותב המדרש שמביא רש"י : כתוב "ואת אחד עשר ילדיו – ודינה היכן הייתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא ייתן בה עשו עיניו. ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם".
דינה שונה מיעקב בצעירותו, שכן היא לא הייתה יושבת אהלים. נאמר עליה שהייתה יוצאת מתחום מושבה, כפי הנראה כדי לקרב את הנשים הכנעניות לדרך השם, כלומר היה לה כישרון, שהיה אולי מסוגל לפעול ולרכך אפילו את עשו. על פי המדרש, אולי בגלל תכונה זו של דינה, יעקב חשש לה והסתירה מעשו. אם כך, אם בגילו המופלג של עשו, עדיין הייתה איזו אפשרות לפעול לתיקונו, האם לא הייתה אפשרות לעשות יותר ואחרת בצעירותו? ואם היה יעקב פועל אחרת ביחסו אל עשו מצעירותו, האם יתכן שהיה זה משנה את היחסים ביניהם, ובהמשך, את כל ההיסטוריה של השנאה רווית הדם של אומות אדום אלינו?
