התרבות המצרית, משה בבית יתרו, מעמד הסנה הבוער
מצרים הייתה מעצמה תרבותית מרכזית באזורנו. למעיין במיתולוגיה המצרית נשקפת תרבות אלילית רוויה ביחסי כוחות, אכזריות, ניאוף ויחסי עריות בין האלים לבין עצמם. מיתולוגיה אלילית זו, משקפת את הרוח של יוצריה ואת רמתם המוסרית. על פי המדרשים היו חכמי מצרים עוסקים הרבה באסטרולוגיה. גם חלק מאלילי מצרים היו קשורים לחכמה זו. מפרשי התורה מציינים, שהמצרים ראו במזל טלה מזל המבטא את התרבות המצרית, וסגדו לו. למזל טלה שהוא הראשון בגלגל המזלות, כמו לכל מזל יש צדדים חיוביים, אך גם עלולים להיות לו ביטויים שליליים. המיתולוגיה המצרית בעת הזאת, שקפה את הנטייה לצדדים השלילים שמזל טלה מבטא, כמו תחרותיות, פולחן האגו והנכונות לרמוס את הזולת, שפרעה היה המייצג הבולט שלהם. הידע של המצרים בתחומים שונים כמו ההנדסה והבנייה היה רב, והם גם האמינו ביכולתם של החרטומים ושל הקוסמים שלהם לשלוט בכוחות הטבע. המנטליות של “כוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה” הייתה שם בשיאה, והתאימה לפולחן האגו הפרעוני.
כאשר משה הנסיך הכריזמטי, שעל פי המדרש, פרעה מינה אותו להיות שר הפנים של חצרו, יוצא אל אחיו, זהו איתות סכנה לפרעה. בנוסף להיותו בולט בחצר המלכות, משה עלול גם להפוך למנהיגו של הציבור הישראלי המדוכא, שפרעה רואה בו סכנה לשלטונו. צריך לזכור שלפני השעבוד, עם ישראל פרח בארץ גושן ופיתח שם תרבות שבלטה בעולם כולו. הם היו גורם משמעותי מאוד ובעל השפעה במצרים עד כדי כך, שפרעה צריך היה להשיג תמיכה רחבה בעם לפני שעבודם.
על כך שמשה הורג את המצרי כתב הרמב"ם: "תחילת מעלות הנבואה שילווה את האדם עזר אלוהי שיעוררו… להציל חסידים מיד רשעים…ודע שכוח מעין זה לא נפרד ממשה …ולכן התעורר להרוג את המצרי…" (מ'נ, ב, מה). ודאי שמשה היה בעל דרישה מוסרית יוצאת דופן וכן היה בעל רוח גבורה. עם זאת הרמב"ם רואה במעשה הריגת המצרי משהו יוצא דופן, ולכן כתב שהייתה למשה תוספת מבחוץ. כלומר שיש אפשרות בנפש האדם, לקלוט שפע אלוהי, המעצים את גבורתו ונכונותו לפעול למען מטרות נעלות.
מסופר שכאשר משה רואה את שני העברים רבים ביניהם, הוא מתערב במריבה ומוכיח את הרשע. המהר"ל כותב ששני העברים הניצים מסמלים בעצם ציבור שלם שהתנגד להנהגתם של משה ואהרון. הם לא יכלו לקבל, שאדם שלא צמח בתוכם, ינהיג את ישראל. אחד המדרשים אומר "ורבנן אמרי, אמרו לו (למשה), והלוא בנה של יוכבד אתה, והיאך קורין לך בן בתיה, ואתה מבקש להיות שר ושופט עלינו?" (מ'ר, א, ל). כלומר שהשתדלו לבזות את משה ואת משפחתו וגם הלשינו עליו לפרעה.
כאשר נודע לפרעה שמשה הרג את המצרי, הוא מנצל זאת על מנת לנסות להיפטר ממנו, ומשה נאלץ לברוח ממצרים. המדרש מביא צד נוסף בבריחתו של משה למדיין לתקופה כה ארוכה. על הפסוק “אכן נודע הדבר”, אומר המדרש " … היה משה מהרהר בלבו ואומר. מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? כיון ששמע דבריו (של הרשע) אמר לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראוין לגאולה? לכך אמר אכן נודע הדבר עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים" (מ'ר על שמות, פרשה א, ל).
השאלה היא לאיזה לשון הרע מכוון המדרש? האם הכוונה ללשון הרע המכוון לבני ישראל? אולי מתוך כוונה לפסול אצלם את ההערכה לנסיך העברי משה שמזדהה עם סבלם. או אולי להלשנה לפרעה, מתוך שיקול פוליטי צר, אולי כדי להתחנף לפרעה ולמנוע אפשרות שיאשימו את ישראל בהריגת המצרי. אבל אולי מתכוון המדרש ללשון הרע שהיה בין בני יעקב, שגרם לאותה שנאת אחים מתלהמת, שבפועל גרמה לירידה למצרים. בבסיס התרבות שמאפשרת ומעודדת לשון הרע, עומד הזלזול הכוחני באחר, והשימוש בו לא פעם, כדי להשיג מטרות של כוחניות פוליטית על ידי השחרת האחר.
משה הבין שעם ישראל אינו שונה במצבו המוסרי מהעם המצרי, אם כך מה הטעם שיקדיש את חייו לשחרורם. הרי אפשר להניח שאחרי שיצאו לחירות ויהפכו לממלכה, יבנו תרבות לא מוסרית וגם יהיו הם השולטים וישעבדו אחרים. משה מחליט לזנוח את חזונו לשחרור עם ישראל מסבלותיו, ולעסוק בהעמקת דרכו בעבודת השם, אליה התוודע כאשר נוצר הקשר המחודש עם משפחתו.
משה גדול הנביאים, מקבל התורה וגואל האנושות, למד את כל סודות הידע המצרי וגדל להיות האנטיתזה של תרבות מצרים. במהלך הפרשות הבאות הולכת ומתפוררת תרבות מצרים באמצעות המכות, ומשה רבנו עולה ומרכז סביבו את אלו שמאסו בשלטון המצרי ותרבותו (עם ישראל והערב-רב).
משה בבית יתרו
על פי המדרש, יתרו היה חכם גדול וכוהן חשוב לע”ז שמתישהו הכיר שהע”ז בשקר יסודה, ומאס בה. שמו האחר – רעואל, מרמז שהיה קרוב לעבודת השם על דרך הייחוד. הראב”ם כותב עליו: “ממשפחת אברהם היה […] מבני קטורה, אשר מידותיו כמו מידת גמילות חסדים והכנסת האורחים של אברהם אבינו. סימן לזרע אברהם, שהם גומלי חסדים“.
משה מגיע למדיין כי ייתכן ששמע על יתרו ונמשך להכירו. אבל מה עשה משה באותם ארבעים שנה בהם ששהה בבית יתרו? האם אפשר לחשוב שכל מה שעשה משה, שהיה עז רוח, דינמי ומורגל במלכות, היה רק לרעות בפשטות את צאן יתרו?
הרמב”ם מדגיש במורה הנבוכים שאי אפשר להגיע למעלות הנבואה ללא מאמץ מסודר ועקבי. הדרך להגיע למעלות הנבואה כוללת קניית חוכמה, התבוננות בדרכי השם בעולם תוך ניסיון מתמיד להבינם, ועבודה פנימית לתיקון המידות. הוא מסכם את דבריו במורה במשל הידוע שלו על הכניסה לארמון המלך וכותב:
“וכשתבין העניינים הטבעיים (מדעי הטבע) כבר נכנסת לפרוזדור הבית, וכשתשלים הטבעיות (מעשה בראשית) ותבין האלוהיות כבר נכנסת עם המלך אל החצר הפנימית […] וזאת היא מדרגת החכמים […] אבל מי שישים כל מחשבתו אחר שלמותו באלוהיות, והוא נוטה כולו אל השם יתעלה, והוא מפנה מחשבתו מזולתו, וישים פעולות שכלו כולם בבחינת הנמצאות, ללמוד מהם ראיה על השם יתברך […] זאת היא מדרגת הנביאים" (מ’נ, ג, נא).
הרב קוק בעין איה כותב על משה: “כתוב (על משה בתיבה) ותרא אותו כי טוב הוא, ומן השכל הישר, שבוודאי משה המעולה מכל נוצר, הוכן בסגולה עליונה מטבעו (מלידתו), אלא שהוסיף רוב שלמות הרבה יותר עוד מהכנתו הטבעית (הראשונית)”. אם כן צריך להבין שמדרגת הנבואה נקנתה על ידי משה בתקופת ישיבתו במדיין, במאמץ ובעבודה פנימית קשה ומסודרת. הוא הלך בדרכי הנבואה כדרך שהלכו אבותיו אברהם, יצחק ויעקב, וכך התעלה גם הוא למדרגות הנבואה.
משה רבנו גדל והתחנך בבית פרעה להיות מושל ומנהיג. הגיוני להניח שמשה אולי הכיר את עמרם אביו ואת אהרון אחיו. אולי אפילו קיבל מהם את החזון ההיסטורי של אברהם, ואולי אף היו בידיו כתבים שכתבו האבות (כפי שמציין הרמב”ם שאברהם אבינו כתב ספרים). בנוסף לדרך הנבואה הפרטית, אפשר להניח שמשה, שביקר קשות את העוולות שבשלטון המצרי, חקר ולמד כיצד לבטא את הדרך העברית בתוך סדרי ממשל וחוקה מוסריים. תוך כדי אותו בירור ייתכן שהתוודע לחוקות חברתיות שונות שהיו ידועות בתקופתו, ולמד להכיר את הבעיות המוסריות שבחוקות אלו. כך הוכנו אצלו היסודות והשאלות הבלתי פתורות בעיצוב חוקה עברית, שיהיו כלי מוכן לקליטת הנבואה של פרטי תורת ישראל, שיהיו מענה לבעיות אלו. במחנה יתרו התאספה אולי קהילה של מבקשי דרך, שמשה ויתרו היו מנהיגיה. זו אולי כוונת המדרש שמשה מלך בכוש ארבעים שנה , כלומר שהוא היה מנהיגה של אותה קהילה של מבקשי אמת שהתקבצה במדיין.
מעמד הסנה הבוער
כאשר מת המלך פרעה שרדף את משה וקם מלך חדש במצרים שנראה כחלש, מתעוררות בעם ציפיות שלא התקיימו, לשינוי ולהקלה בדיכוי ובסבל הממושך. הציפיות להקלה היו גם קשורות לחישובי הקץ שנבעו מהמסורת שנשמרה במהלך הדורות על נבואת אברהם, שנאמר בה שאורך הגלות יהיה ארבע מאות שנה, ושלדעתם היו כבר אמורות להסתיים. אווירה זו הולידה בעם תנועת חזרה לאמונת האבות בצורה זו או אחרת, ורבים מהעם התאספו לעצרות תפילה וזעקה אל השם, שיושיעם מסבלם הרב (ראב”ם על הפסוק). השמועות על המצב החדש שנוצר במצרים, הגיעו גם למשה רבנו, שכאב מאוד את מצב העם, ומתוך כאבו זה ודאגתו לאחיו, קיבל את נבואת הסנה הבוער המבשרת לו על שליחותו.
הרמב”ם מסביר שכל ראיית מלאך או שמיעת קול אלוהים, היא תמיד במראה נבואה (מ’נ, ב, ו’), לכן מראה הסנה היה במראה נבואה ולא היה נס אלוהי. קדושת מקום הסנה הבוער נובעת מההתגלות הנבואית למשה, שהייתה התגלות מכוננת של ראשית הנבואה השליחית בישראל, וגם משום שלמרגלות הר זה תינתן התורה. כתוב שהמלאך הדובר נגלה עליו "בלבת אש מתוך הסנה". ביטוי זה אולי מרמז שהשראת השכינה נגלתה אליו, מתוך מעלת פשטותו וענוותנותו (סנה הוא שיח מדברי פשוט), וזהרה כאש אצלו. הסנה הבוער שאיננו נשרף הוא משל לכך, שעם ישראל למרות הסבל הקשה שעבר, ולמרות היגררותו לע”ז המצרית, לא נשרפה בו הזיקה הפנימית לאמונת האבות, ויש בו בשלות כלשהי להירתם לתהליכי הגאולה.
כאשר מתגלה האלוהים למשה רבנו בסנה הבוער ושולחו לגאול את ישראל, למרות כאבו של משה על מצבם, קשה היה לו לקבל את השליחות. הוא אולי אינו מקבל כמטרה מספקת עבורו את הצלת עם ישראל מסבל העבדות, במנותק לדרך השם. עבורו, שחרור עם ישראל מעבדות, מתוך אידיאולוגיה מוסרית חברתית, נעלה ככל שתהיה, אינה מספקת. שחרור עם ישראל מעבדות על מנת שיהיה עם ככול העמים, אולי אינו מצדיק לדעתו את הפגיעה בדרך הנבואה הפרטית שלו, ובעבודה אותה הוא עושה עם החבורה שבמדיין. האות שהשם יתברך אומר לו, “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוהים על ההר הזה”, משנה את הסתכלותו ומבהיר לו שגאולת ישראל מעול המצרים תלווה בחידוש היסטורי, בו עם שלם יזכה להיכנס לדרך השם, וייקח על עצמו את הייעוד לתיקון האנושות במלכות שדי.
מי ייתן ומעמד הסנה יהיה צרוב בתודעתנו הלאומית. הוא מבטא שגם בעת משבר גדול, רוח האומה הנצחית אינה מתכלה, הסנה בוער אך איננו מאכל את רוחנו הנשגבה.
שבת שלום ובשורות טובות
רוני
