ההשגחה האלוהית במאורעות
כאשר עולה מלך חדש במצרים אשר לא ידע את יוסף, ואופי שלטונו נוגד את אופי השלטון בתקופת יוסף, אז הוא מרגיש מאוים מהאוטונומיה העוצמתית שבארץ גושן. כפי שכבר ציינתי, סביר להניח שבמשך עשרות השנים, העם היושב באוטונומיה שבארץ גושן גדל מאוד והתפתח. העם גדל מאוד, הן בגלל שיעורי הילודה הגבוהים, אבל גם בגלל שהצטרפו אליו רבים שאינם צאצאי המשפחה הגרעינית, כתוצאה מקשרי נישואים וגם מתוך הזדהות עם דרכם האמונית של משפחת יעקב. האוטונומיה שבגושן הייתה ברמה גבהה בהרבה בכל תחומי החיים מאשר סביבתה המצרית וערכיה היו מנוגדים לאלו שבמצרים. אין להתפלא לכן שפרעה חשש שהעברים ינצלו שעת כושר, ויתפסו את השלטון במצרים. במצב זה הוא מתחיל להכביד עולו עליהם, הופכם לעבדים וגוזר עליהם גזרות שונות.
לא כתוב כלל מה הייתה תגובת עם ישראל על תחילת השעבוד. האם היו ניסיונות מרד, האם חלק מהעם אולי ברח ממצרים, אפילו לא כתוב שהתאספו לצומות ולתפילות, כפי שעשו כאשר מת אותו פרעה המשעבד וקם אחר תחתיו. אור החיים הקדוש כותב בפירושו שהדור של בני יעקב ובניהם שהגיעו למצרים, לא היו מקבלים שעבוד כזה, כי היו חכמים ועזי נפש. נשמע מפירושו שהדור שחי אחרי מות יוסף היה אולי דור חלש יותר, וגם שהעם התפזר בכל ארץ מצרים, ולכן הושפע משכניו המצרים ואיבד את ייחודו. אולי חיי הרווחה בארץ גושן וההתדרדרות לעבודה זרה הרחיקו אותם מהמנטליות של אותם שבעים נפש שירדו למצרים עם יעקב והגשימו את חזון האבות, באומה שקמה בארץ גושן.
בהמשך פרשת שמות אנו מתוודעים לדמותו המופלאה של משה, הצומחת ומבהיקה כמטאור בחצר המלך פרעה. משה רבנו מתגלה כאדם בעל רגישות מוסרית יוצאת דופן ואמיץ לב, שאינו מהסס לסכן את מעמדו המלכותי תוך מאבק על עקרונותיו המוסריים. הוא גם מתגלה לנו כאיש אמת, שלא מהסס לבטא את הקשר שלו לעם ישראל לאחר שגילה כי הם אחיו, וודאי גם שאף להתוודע לדרך השם הייחודית לאבותיו, שסתרה את התרבות האלילית הכוחנית המצרית. אם נצרף לתכונותיו אלו את כישרונותיו השכליים יוצאי הדופן, הרי ודאי שהנסיך המאומץ משה בלט למדי בחצרו של פרעה וניתן להבין את חששותיו של פרעה ממנו.
למה גרמה ההשגחה שמשה יגדל בחצר פרעה?
מסופר שיוכבד שמה את משה בתיבת גומא קטנה על מי היאור בין הסוף. אך האם לא היה בכך סכנה לשלומו, האם לא היה יכול להיסחף בזרם, להינזק על ידי חיה או להיתפס בידי מצרי רע לב שהיה שמח להורגו? על פי המדרש ידעו עמרם ויוכבד מנבואת בתם מרים, שבנם עתיד לגאול את ישראל, על כן ידעו שלא ימות כתינוק ביאור. הם וודאי לא היו מסכנים אותו ואת עתיד כלל ישראל, אלמלא קיבל עמרם ברוח קדשו שכך עליהם לעשות. יתכן שהכירו את בת פרעה ואת צדיקותה ותכננו שהיא זאת שתמצאהו. אחותו מרים עומדת “מרחוק לדעה מה יעשה לו”, כלומר איך יפעל השם יתברך במאורעות, להוציא לפועל את נבואתה.
תפישת הרמב"ם בהשגחה (על פי הבנתי)
זה המקום אולי לומר שהשקפת הרמב"ם לגבי התערבות האלוה במציאות נשארה כפי הנראה קצת מעורפלת ולכן רבו המחלוקות לגבי תפישתו. בכל מקרה, בולטת אצלו המגמה שלא לפגוע בעקרון של עולם כמנהגו נוהג וכן של הבחירה החופשית של האדם. עניין נוסף שהרמב"ם מבליט, הוא שהאלוה הוא בעל רצון חפשי ולכן יכול לפעול במאורעות כרצונו, וזה בשונה מתפיסת אריסטו. לגבי שאלת שינוי הרצון אצל האלוה, הרי הרמב"ם אומר שאין ידיעתו כידיעתנו, וכן שאין אצל האלוה ממד הזמן, הכפוף לרצף זמנים של מוקדם ומאוחר.
הרמב"ם מחדש שהשגחת האלוהים היא בהתאם לרמת הקשר של האדם אתו. הרעות המתרחשות על האדם הם בדרך כלל תוצאה שהאלוה ברצונו מסיר את השגחתו המיטיבה עליו (או על העם) כאשר האדם או העם חוטאים. הרמב"ם מתייחס למקריות כתחום שהאלוה קבע ברצונו הקדום (מ'נ, חלק ב, מח). המאורעות המקריים, פועלים כמובן על פי החוקיות הטבעית. אם מעורבים ברצף המאורעות גם בחירות אישיות של בני אדם, הרי אין לדעת באופן מדויק מראש, מבחינה הסתברותית, מה יקרה . הגישה העקרונית של התערבות אלוהית ישירה בתוך המאורעות המקריים, אינה סותרת את העיקרון של עולם כמנהגו נוהג ולא את הבחירה החופשית. צריך להבדיל בין הקביעה העקרונית שיש התערבות אלוהית במאורעות, וכן שהאלוה ברצונו מחולל ניסים, לבין השאלה הכמותית כמה הוא מתערב וכמה ניסים. כידוע הרמב"ם מעדיף להמעיט בלייחס ניסים למאורעות וכן מעדיף שעיקר ההשגחה היא דרך השפע האלוהי הנקלט בתודעת האדם.
נראה לי שהרמב"ם מספיק יוצא דופן ומחדש בנושא ההשגחה בפרקים בהם הוא מביע דעתו בצורה ברורה, ואין זה מתקבל שיבטל עקרונית כל פעולה מקומית של האלוה במאורעות עצמן. הוא גם כותב בהקדמה למורה במפורש:" ואני משביע באלוהים יתברך שכל מי שיקרא מאמרי זה, שלא יפרש ממנו אפילו דבר אחד, ולא יבאר ממנו לזולתו, אלא מה שהוא מבואר מפורש בדברי מי שקדם לי מחכמי תורתנו הידועים. אמנם מה שיבין ממנו, רעיונות יסוד שלא אמרו זולתי מחכמינו, לא יבארהו לזולתו ולא יהרוס ויקפוץ (עצמו) להשיב על דברי, שאפשר שיהיה מה שהבינו מדברי, אחר לגמרי ממה שרציתיו, ויזיקני גמול תחת מה שרציתי להועילו, ויהיה משלם רעה תחת טובה."
ההשגחה האלוהית גלגלה את הדברים כך שבת פרעה הצילה את משה מהיאור. אותה צדקת שמאסה באכזריותו של אביה ומאסה בדרכי הע”ז המצרית, היא המגדלת את משה באהבה ובמסירות, וצריך להבין את חוכמת השם במהלכים אלו.
המהר”ל בספרו “גבורות השם” מתייחס לכך בהרחבה ומביא את המדרש: “בת פרעה מגדלת את מי שעתיד להיפרע מאביה, ואף מלך המשיח שעתיד להיפרע מאדום יושב עמהם במדינה” (נמצא במדרש רבה ותנחומא על הפרשה). המהר”ל מסביר בעמקות את החוקיות שבהתפתחות ההיסטורית, המבטאת את עורמת אלוהים והשגחתו בהיסטוריה. השגחתו פועלת בדרכים נסתרות במאורעות הנראים כמקריים, ולעיתים נראים כמובילים לכוונים מנוגדים שאין להבינם. הוא מסביר שהופעת משה רבנו, ולעתיד לבוא גם הופעתו של משיח בן דוד על במת ההיסטוריה, אינם מאורעות ישראליים פנימיים. מדובר בשני המקרים על לידתה של תקופה חדשה, בעלת מסרים רוחניים ונורמות מוסריות חדשות לכלל האנושות.
לידתה של תקופה חדשה ומשמעותית בהיסטוריה, נולדת מתוך כישלון והתפוררות של תרבות התקופה הקודמת, היוצרת ביקוש ובשלות לחידוש שיבוא. החידוש המנטלי והתרבותי צץ ועולה על ידי בעלי החזון החדש, שגדלו באותה תרבות דועכת, אותה הם מכירים בעמקות, והם גם אלו שמסייעים לחורבנה (ספר גבורות ה’ למהר”ל, פרק יח).
זוהי כוונת המדרש שמשווה את משה שגדל והתחנך במרכז התרבות המצרית אותה יחריב, למשיח שיושב עמהם במדינת אדום שאת תרבותה ימוטט. כלומר גם המשיח יכיר מבפנים את תרבות אדום, את העיוותים שבה והקלקולים שבה. הוא אינו בא מאיזו תרבות פרובינציאלית, אלא ממרכז התרבות אותה הוא בא להחריב, אם כי אינו מזדהה אתה ולכן נאמר שהוא יושב בשערי רומא ולא בתוכה ממש. שערי העיר הם גבול סוף העיר, ומרמזים על סופה של תרבות רומי המסואבת, שמתוך חרבנה לעתיד לבוא, תצמח מלכות המשיח (נצח ישראל פ’ כח).
בפרק כ’ו “בנצח ישראל” מביא המהר”ל מדרש אחר, המדבר על כך שהמשיח יגדל וישב דווקא בארצות ערב, שתרבותם תהיה התרבות המרכזית לפני הופעתו ולא אדום. הוא כותב: “ולכך אמר במדרש זה, כי המשיח דירתו היא בבירת ערב כמו שהיה מרע”ה גדל בפלטין של פרעה, כי המשיח דבק בהיעדרה של אותה אומה”. בהמשך הוא מציין את המחלוקת לגבי איזו אומה תהיה מרכזית לפני הופעת המשיח, האם אדום שהיא תרבות המערב שצמחה מהאומות הנוצריות, או פרס שאותה מזהה המהר”ל עם העמים הערביים שצמחו מישמעאל.
קושי העם לקבל את משה כמנהיג גואל
כאשר משה מגיע לעם אחרי מעמד הסנה ומבשר להם את דבר האלוהים לגבי הגאולה הקרובה, קשה היה לעם לקבל את אותה בשורה מכמה פנים: קודם כול קשה היה לרבים לקבל את משה הבא מבחוץ ולא ישירות מתוך העם. ראינו זאת כבר כאשר אותם שני ניצים יהודים, ברשעותם אינם מקבלים את סמכותו של משה, למרות היותו נסיך מצרי, ורואים בו זר המתערב בענייניהם. אפשר לראות סיפור זה כמבטא את הלך רוחם של רבים בעם, והמהר”ל אומר “בגבורות השם” שאותם ניצים, שעל פי המדרש היו דתן ואבירם, מייצגים מתנגדים ארכיטיפים מצד הרשעות, לזוג הקדוש משה ואהרון. ייתכן שהתורה הביאה לנו סיפור זה כדוגמא לבעיה שאפיינה חלק גדול מעם ישראל, שלא היה מוכן לקבל את הגואל כי היה לבוש בבגדים מצריים, כלומר צמח מחוץ למחנה ישראל, בתרבות מצרים, ואינו מתאים לצפיותיהם. המהר”ל מביא את המדרש המתאר את המציאות של הדור בו יופיע המשיח (סנהדרין, צו, ע’ב). הוא מסביר שגם המשיח לעתיד לבוא, ייתקל בבעיה דומה, כאשר יופיע בתקופה בה תהיה האמת נעדרת. לדבריו כוונת המדרש, שתהיה האמת נעדרת לגמרי ולא מצויה באף אחד מהעדרים – באף אחת מהקבוצות המוגדרות בעם. במצב זה אף קבוצה לא תוכל לזהות את המשיח כקרוב אליה, כיון שהוא לא צמח מתוכה ולא מזדהה אתה, ולכן כל העדרים יתנגדו לו (נצח ישראל פ’ ל”ה).
קושי נוסף שיקשה על קבלת המשיח לעתיד לבוא יהיה שהופעתו תהיה קשורה לחידוש הנבואה השליחית. חידוש זה יאפשר למתנגדיו להתנגד לעצם הופעתה המחודשת של שליחות נבואית בטענות שונות, דבר שיחריף את ההתנגדות למשיח. הלוואי שיקומו אז דמויות כאהרון בשעתו, שיוותרו כמוהו על היותם מנהיגי העם ויעודדו את העם לתמוך בהנהגת המשיח.
שבת שלום
רוני
