על פי פשט הכתובים הוקם המשכן בראשון בניסן, והיום השמיני בו מתו בני אהרון בהקריבם אש זרה במשכן, הוא שמיני בניסן, כדברי הפרשן ר’ אברהם ב”ע. כל שבעת הימים של חנוכת המשכן הקודמים למותם, היו לאחר סיום המשכן וכניסת משה אליו. אלא שאמרו חז”ל שהיה היום השמיני בראשון בניסן, וכל שבעת הימים שלפני כן, בהם הקריבו נשיאי השבטים קורבנות, היה משה בונה ומפרק את המשכן, ורק ביום השמיני הקימו באופן קבוע.
נשאלת השאלה למה דרשו חז"ל, שבמשך שבעה ימים היה משה מקים את המשכן ומפרקו, ורק ביום השמיני הקימו על מנת שתתחיל בו עבודת אהרון ובניו.
לאחר חטא העגל, כאשר יורד משה מהר סיני עם הלוחות השניים כתוב: " וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד. וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ יְהוָה יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". משה בנה ארון עץ ללוחות, ומרחיק את אוהלו עם הלוחות השניים ממחנה ישראל, ממחרת יום כיפור, עד להקמת המשכן בתחילת ניסן. מצב זה ממחיש לעם שעליהם לעשות תשובה לאחר חטא העגל. כולם היו מעורבים בו בצורה כלשהי, ואפילו רק בשתיקת הסכמה , ועל כך שלא מנעו את הקמתו ולא התגייסו לטובת אהרון וחור, כפי שכתוב "קול ענות אני שומע".
מבקשי השם היו צריכים לעלות לרגל אל אוהלו של משה שמחוץ למחנה, ולהתאמץ לשמוע את דברו. מאמץ זה לשמוע את התורה מפי משה גרם לעם להתחרט על התנהגותם בחטא העגל. אולי דעת חז"ל, שלאחר סיום המשכן וכליו, היה משה מקים ומפרק את המשכן במשך שבעת ימים, כדי להמריץ את תהליך התשובה של העם. במשך שבעת ימים, כל פעם שפורק המשכן, היה הדבר מרעיד את לב העם. אולי הקב"ה לא סלח להם, אולי לא יבנה המשכן, וכל תרומתם הנלהבת לא הספיקה לכפר על חטאם. היה זה אולי מעין סיום אינטנסיבי של תהליך התשובה של העם אחרי חטא העגל.
בהקשר לכתוב שמשה הוציא את אוהלו מחוץ למחנה ישראל יש דיון מעניין במסכת ברכות, וכתוב: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, כשם שאני הסברתי לך פנים, כך אתה הסבר פנים לישראל והחזר האהל למקומו, ושוב אל המחנה וגו' אמר רבי אבהו אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, עכשיו יאמרו הרב (אלוהים) בכעס ותלמיד (משה) בכעס ,ישראל מה תהא עליהם? אם אתה מחזיר האהל למקומו מוטב, ואם לאו יהושע בן נון תלמידך משרת תחתיך.
כותב על כך הרב קוק בעין אי"ה: "מעלת דור המדבר לפני החטא הייתה ראויה להיותם מונהגים על פי משה. אבל בנפלם בחטא העגל, חשב משה, כי ראוי ללחוץ עליהם כדי להעלותם למדרגה שעמדו עליה בתחילה, ועל כן הרחיק מהם את האהל. מכיוון שהיה גלוי וידוע לפני השם יתברך, כי לא יתכן להעלותם בבת אחת, ע"כ הי' הדבר מוכרח שישפיל משה את הנהגתו עד לרמתם. מ"מ כיוון שההנהגה יצאה ממשה, שהיה ערכו להנהיגם בערך שלמותם, ע"כ יש בכוחה של הנהגה זו להשיבם בהמשך הזמן לשלמות מעלתם הקודמת. ואם לא היה משה מסכים לתקן לפניהם דרך הדרכה מתאימה לרמתם שיהיו יכולים לקבלה, אז היה ראוי שתהיה הדרכתם על ידי יהושע".
איך פירש הרב קוק את דברי הגמרא הזו? נראה לי שכוונת הרב קוק היא, שמשה שמדרגתו נבדלת ומרוממת בהרבה מעל מדרגת העם, חשבשהרחקת אוהלו, שמדגישה את נבדלותו, היא הדרך הטובה לעורר את העם לתשובה.על פי המדרש בגמרא, אמר הקב"ה למשה שזו לא דרך טובה. נהפוך הוא עדיף לו להתקרב אל העם ולסגל לעצמו דיבור שיהיה מתאים לרמת העם ודווקא כך יעורר את העם לתשובה.ואמר לו הקב"ה, שאם לא יעשה כך, עדיף שיהושוע ינהיג את העם, כי הוא צמח בתוכם ויותר קרוב אליהם.
אחר סיום הקמת המשכן כתוב " ויכס הענן את אהל מועד, וכבוד ה' מלא את המשכן". וכותב הרמב"ם במורה " מזה העניין: "מלא כל הארץ כבודו )" ישעיהו ו ג( עניינו: כל הארץ תעיד על שלימותו, כלומר: תורה עליו; וכן אמרו: "וכבוד ה' מלא את המשכן וכל לשון מליאה שתמצאה מיוחסת לאלוה היא מזה העניין, לא שיש לו גוף ימלא מקום. אלא אם תרצה שתשים 'כבוד ה׳' האור הנברא, אשר יקרא 'כבוד' בכל מקום, והוא אשר "מלא את המשכן", אין הזק בזה." ( מ'נ, א, יט). " וכבוד ה' מלא את המשכן" – נראה מדברי הרמב"ם, שהוא מעדיף את הפירוש שהמשכן הבנוי בכל פארו, כליו, והלוחות שבתוך הארון, העידו על שלמותו של האלוהים, בדומה לשלמות הטבע שמעידה כך. כלומר לדעתו הביטוי כבוד ה' מדבר על השגה שכלית ( ואולי גם התלהבות רגשית) שהגדילה את אמונת העם באלוהים. אולי גם מחשבת חז"ל, שכל שלושים ותשעה המלאכות של בנית המשכן מרמזות על הבריאה , קשורות לפירושו זה של הרמב"ם.
" וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת המשכן וְלֹא- יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד–כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. " פשט הפסוק מתאר את המאורע הניסי הנשגב של סיום הקמת המשכן. הפסוק מדבר על כך, שכן היה נס של אור נברא שמלא את המשכן, ושהענן כיסה את כל האוהל ולא היה משה יכול להיכנס. המפרשים אומרים שאותו אור נברא מכונה כבוד ה', והיה אותו אור מכוסה בענן, ולא נראה לעיני משה והעם. רק כאשר קרא האלוה למשה להיכנס ביום השביעי, סר הענן ונשאר רק מעל המשכן. אז נראה כבוד ה' לעיני העם ומשה נכנס אל האוהל (מתוך פירושו הארוך של ר' אברבאנל). לא ברור עם אותו אור נברא מלא את המשכן כל תקופת המדבר. לפי פירושו של המלבי"ם אותו אור נברא, כבוד ה', הצטמצם ושכן מתחת כנפי הכרובים שעל הארון. יתכן שהרמב"ם העדיף לראות בפשט זה, רק משהו "שאין הזק בזה" כי כפי שהזכיר יש חשש שיזהו את אותו אור גשמי הנראה לעיני העם, כאלוהות עצמה. יש בתיאור זה חשש להגשמת האל. אולי יש בדעתו זו גם מסר, שאין לצפות שהקמת מקדש לעתיד לבא תלווה בניסים. יש לקוות שהמנטליות של האדם התפתחה במשך ההיסטוריה, ושפתחנו יכולת הפשטה מספקת שתאפשר לנו אמונה חזקה באלוה יתברך, מתוך הסתכלות בשלמות המרכבות הנפלאה שבטבע כפי שכתב הרמב"ם: " 'מלא כל הארץ כבודו' עניינו: כל הארץ תעיד על שלימותו". וכך הוא גם כותב במצות אהבת ה' : "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: 'צמאה נפשי לאלוהים לאל חי' " . (הלכות יסודי התורה, פרק ב, א)
שבת שלום ובשורות טובות
