בעשור האחרון עולה השאלה למה לחיות בזוגיות משפחתית בכל עוזה. גם בחברה הישראלית רבים המחליטים לא להתחתן או לפרק קשרי נישואים בקלות, אולי רבה מידי, ומבלי להסתייע בשלבים מוקדמים ביעוץ מקצועי.
ובאמת מה הבעיה בכך? אדם החי לבדו מבלי עול הזוגיות ועול המשפחה על כתפיו, יכול אולי להשיג יותר בחייו המקצועיים, יותר להתעשר, ולהשיג אולי יותר יעדים אישיים אחרים. למה להעמיס את כל קשיי ההתמודדות עם זוגיות בינונית ועם ניהול מסובך של משפחה וגידול ילדים?
אקדים ואומר שאני מבטא כאן דעה אישית בלבד והרוצה ליטול ממנה, ייטול ומי שלא נראים לו דברי הקצרים, הרי הוא נמצא בחברת מרובים. עוד אוסיף ואומר, שברור שישנם זוגות שטוב יהיה עבורם להיפרד וככול שיוסיפו לחיות ביחד רק יוסיפו לגרום כאב לעצמם ולילדיהם אך מדובר ביחסים שיש בהם כבר שנאה ואלימות מילולית או גופנית.
הרמב"ם מתאר את חשיבות המרקם המשפחתי בברור טעמי המצוות הקשורים לספר נשים. הוא כותב: " …מן הידוע שצריך אדם לאוהבים כל ימיו…אם בעת בריאותו והצלחתו ייהנה מחברתם, ובעת צרתו יצטרך להם, ובזקנותו וחולשת גופו ייעזר בהם. זאת האהבה תמצא במיוחד בבנים ובקרובים…עד שהמשפחה הקשורה לבית אב אחד, יהיה ביניהם בעבור כך אהבה, חמלה ועזר קצתם לקצתם, אשר הם אחת מכוונות התורה הגדולות" ( מורה נבוכים,ג',מ'ט). הצורך של האדם באהבה וביציבות משפחתית, הם חלק מחוכמת האל אותה נטע בטבע האנושי.
יציבות זו נותנת את מנוחת הנפש, לאדם החפץ להתעלות במעלות הרוחניות, אך מעבר לכך, המשפחה היא גם שדה פעולה לתיקון מידותיו הנפשיות של האדם, תיקון שהוא תנאי לכל התעלות ממשית.
מרקם החיים המשפחתי הכולל זוגיות, חינוך ילדים, הקשרים איתם כבוגרים, וכן הקשר עם קרובי משפחה אחרים, נוגע בנקודות עמוקות שבנפש, מעורר אותם לביטוי, ובכך מאפשר את שיפורם. דפוסים בעיתיים של האדם, כמו ביקורתיות, כוחניות, מוסריות לקויה, מתבטאים לא פעם בחריפות בתוך המרקם המשפחתי. אותם דפוסים בעיתיים אפשר שיבוטאו באופן חלש יותר, בחוגים חוץ משפחתיים, כמו מעגל חברים, צבא, או מקום עבודה . חלק מדפוסים אלו עוברים לנו בירושה ממשפחת המוצא שלנו, ומכל מיני "שריטות" ילדות שחווינו. לפעמים מעניין יהיה לשרטת לעצמנו עץ משפחה, ולעקוב אחרי דפוסי התנהגות שונים שעברו והועתקו מדור לדור.
אני מעיד על עצמי שלפני נישואי והולדת חמשת ילדי חשבתי לעצמי שאני כבר כמעט שלם בהתנהגותי. ההתמודדות עם ניהול משפחתי במשך השנים חשפה לי נקודות רבות ודפוסים רבים שצריכים היו שיפור רב, ועסקתי בשיפורם כל חיי.
לכל האמור צריך להוסיף את החוויה הפשוטה של שייכות, חום וכייף כאשר נמצאים בחייק משפחה, שהיחסים בין בני הזוג והיחסים עם הילדים הם טובים או אפילו סבירים. צריך רק לשים לב שלצד התענוג והסיפוק שיש במרקם המשפחתי הכולל זוגיות , ילדים ונכדים, עלולה לא פעם להתפתח מידה חריגה של תלות רגשית. בכל מקרה, חשוב לפתח אפיקי יצירה וסיפוק עצמאיים כדי שבאמת השותפות המשפחתית, תהיה מתוך נתינה, יצירה, ולקיחת אחריות, ודבר זה גם בריא לזוגיות ולמכלול היחסים במשפחה.
במשך השנים יצא לי לדבר עם הרבה גברים, ששאלו אותי בפתיעה – מה זה גם לגברים? אז כן זה גם לגברים. גם לגברים, ובטח שלאלה העוסקים בעבודת התעלות רוחנית חשוב לפתח את האינטליגנציה הרגשית שלעיתים מוזנחת יותר במגזר הגברי. בהערת אגב חשוב להגיד, שדרכו של הרמב"ם בהתעלות האדם, המצטיירת בעיקר כשכלית, חייבת לכלול בתוכה את איזון הנפש האחדותית בכל גווניה, וזה כולל גם את האינטליגנציה הרגשית של האדם. הרמב"ם עצמו מצטייר מכלל כתביו והאגרות שלו הידועות לנו, ,כאדם רגיש מאוד. די להזכיר איך נפל למשכב אחרי טביעת אחיו, וכן את פעולתו כרופא המונים אחרי שהגיע כל יום מותש מחצר המלוכה. גם בכתבי הרפואה שלו מוזכר לא פעם הערך הרפואי של התעוררות רגש חיובי.
אחד הנושאים הראשונים שעולים ביעוץ זוגי הוא מי אשם במצב, או מי אחראי. תמיד בכל נושא, לכל בן זוג יש מאה אחוז אחריות במצב. אקדים הקדמה לא ארוכה בנושא התורני ואז אגע בנושא הזוגיות וכלים לשיפורה. כוונת ההקדמה הזו היא להראות עד כמה חשוב לעסוק בשיפור הזוגיות וכשאני אומר לעסוק בשיפור הזוגיות, אני מתכוון לכול זוג, ולא רק לזוגות הנמצאים במשבר כלשהו. אני רוצה להראות שיש התאמה בין דפוסי הזוגיות של בני האדם לבין הקשר המופשט שלהם עם אלוהים.
אנו מסיימים כמה פרשיות שעוסקות בזוגות הקדושים – אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ויעקוב ושתי נשותיו – רחל ולאה. לא מובן מאליו שתורה תתחיל בסיפור על זוגות. לא כל כתבי דת מתחילים כך, וגם בהמשך התנ"ך אין הדגשה רבה על עניין הזוגות – אצל משה, יהושע, השופטים, שמואל ושאול, וכן הנביאים השונים, אין הדגשה כלל על סיפור הזוגיות שלהם. נראה לי שיש בעובדה שהקב"ה החליט להתחיל כך את תורתו חשיבות רבה.
שיר השירים, וחז"ל וכן המקובלים מציגים את הקשר ביננו לבינו יתברך, ממש כקשר זוגי. אך מה הביטוי של האדם בקשר זוגי זה? האם הוא קשר של התבטלות כלפי בן הזוג האלוהי? דרכו של אברהם אבינו, של משה רבנו ושל הרמב"ם, רוצה להעמיד אדם העומד עם שתי רגלים על הקרקע, מציאותי, יציב, בעל בחירה חופשית בעל יוזמה ולא אדם תלותי. אדם כזה, הוא סקרן, וכאשר יש לו שאלות הוא שואל. אנשים אלה, בהתנהלות האישית שלהם, אינם מצפים לניסים והם לוקחים אחריות. זהו מעין קשר של דושיח עם האלוהים, שהם עוסקים כל העת בשיפורו ועילויו.
נשאלת השאלה, אם אנו רוצים לשפר את "הזוגיות" שלנו עם השם ולהתקרב אליו, כיצד ניתן לעשות זאת? יש פה בעיה גדולה, כי בדרך כלל שיפור זוגיות קשור גם לדו שיח ממשי, ולמשוב שמקבלים מבן הזוג או ממצב הזוגיות לגבי שינויים שאני עושה. בקשר עם האלוהים זה לא פשוט כלל לזהות את הדו שיח ואת מצב הזוגיות אתו. נכון שהתורה, חז"ל וחכמים לדורותיהם מנחים אותנו, אך עדיין נראה לי שיש פה קושי.
נראה לי ששדה הפעולה בו ניתן לפתח את המידות הקשורות לאהבת האלוהים הוא השדה המשפחתי בעיקר אבל גם מכלול היחסים הביו אישיים שאנו מנהלים בחיינו. אם כך אולי ניתן לומר שהשדה של הזוגיות בין האיש לאשתו הוא גם שדה השיפור בין האדם לאלוהים. האם בן זוג שהוא כוחני בזוגיות לא יבטא זאת גם בקשר אתו יתברך? האם בן זוג הנוטה לבקר , להאשים ולקטר ולא לפרגן ולהודות, לא יבטא זאת באופן סמוי או גלוי בקשר עם האל?
התורה מתחלה את סיפור האנושות בזוג אדם וחוה. וידוע המדרש שאדם וחוה נבראו כזוג והיו מחוברים גב אל גב. מה רוצה מדרש זה להביע?
כתוב בזוהר פרשת תזריע מ"ד: "פָּתַח רַבִּי אָחָא וְאָמַר, (בראשית ב) וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ וְגוֹ'. לָמָּה פָּתַח הַפָּסוּק כָּךְ? אֶלָּא הִנֵּה נִתְבָּאֵר, שֶׁעַל זֶה לֹא כָתוּב כִּי טוֹב בַּשֵּׁנִי, מִשּׁוּם שֶׁעָתִיד אָדָם לְהִפָּרֵד, וְכָתוּב לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ. וְכִי לְבַדּוֹ הָיָה? וַהֲרֵי כָּתוּב (שם ה) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם. וְשָׁנִינוּ, אָדָם דּוּ פַרְצוּפִים נִבְרָא, וְאַתָּה אוֹמֵר לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ?! אֶלָּא שֶׁלֹּא הִשְׁתַּדֵּל עִם נְקֵבָתוֹ, וְלֹא הָיְתָה לוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁהָיְתָה בְּצִדּוֹ, וְהָיוּ יַחַד מֵאָחוֹר, וְאָז הָיָה הָאָדָם לְבַדּוֹ. אֶעָשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. מַה זֶּה כְּנֶגְדּוֹ? כְּנֶגֶד פָּנָיו, לְהִדָּבֵק זֶה עִם זֶה פָּנִים בְּפָנִים. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? נִסֵּר אוֹתוֹ וְנָטַל הַנְּקֵבָה מִמֶּנּוּ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו. מַה זֶּה אַחַת? זוֹ הַנְּקֵבָה שֶׁלּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי. וַיְבִיאֶהָ אֶל הָאָדָם, הִתְקִינָהּ כְּכַלָּה, וְהֵבִיא אוֹתָהּ לִהְיוֹת כְּנֶגֶד פָּנָיו הַמְּאִירוֹת פָּנִים בְּפָנִים. וּבְעוֹד שֶׁהָיְתָה דְבוּקָה הַנְּקֵבָה בְּצִדּוֹ, הָיָה הָאָדָם לְבַדּוֹ."
הרב קוק כותב בספר לנבוכי הדור דבר מקסים על הפסוק ולא מצא לו עזר כנגדו: "בהיות האדם שקוע בשרעפיו, נפלה עליו תרדמה וראה במחזה כי האישה אשר עמדו, מצלעותיו לוקחה. יסוד חיי המשפחה הוא להכיר כי רק על ידי שניהם ישתלם הבניין. ולא רק להיות לתועלת היחיד, כי אם להשלמת שניהם – כנגדו. מאז התחיל אותו היחיד להכיר בערך חיי המשפחה בטהרתה". כלומר הרב קוק רואה את כל המסופר על יצירת חוה כחלום נבואי המבהיר לו את ערך הזוגיות בטהרתה שמאפשרת דו שיח לא כוחני בין שני בני הזוג, המאפשר לשניהם להשתלם במעלות הקדושה.
המצב גב אל גב ומבטא חוסר תקשורת לעומת המצב פנים אל פנים. אם נחבר את דברי הרב קוק למדרש זה, הרי המדרש מספר לנו, שהיה רגע של קפיצה בהתפתחות האדם, שבו הוא מגלה את בת זוגו כזולת ולא רק ככלי המשמש אותו להולדה. בתובנה נבואית זו, בפעם הראשונה האדם מזהה את הנקבה שלצדו כאשה בעלת זהות אישית, נפרדת ממנו שגם היא נבראה בצלם אלוהים. מצב חדש זה אפשר לראות את הזוגיות כשדה לתקשורת, שהיא יסוד להתקדשות היחיד והזוג, והיא חלק מהצלם האלוהי שבאדם. כמו שהאלוהים יודע הכול, ובוחן כליות ולב, כך האדם שנברא בצלמו יכול לפתח את האינטליגנציה הרגשית שלו, ולפעול טוב יותר במרקם המשפחתי.
ביעוץ זוגי עושים לפעמים עם הזוג תרגיל, ונותנים להם לנהל דו שיח קצר, כאשר הם יושבים גב אל גב. אחר כך מבקשים מהם להסתובב אחד אל השני ולנהל דו שיח קצר, כאשר הם מביטים אחד לשני בעיניים ולאחוז ידיים. וזה לפעמים חוויה מיוחדת לזוג, שאולי שנים שאינם מנהלים תקשורת ממשית.
התורה מספרת לנו שהיה קלקול אצל אדם וחוה. במקום להודות לשם יתברך על מצבם הטוב בגן עדן, הם מקטרים ומרגישים מקופחים, כי נאסר עליהם לאכול מעץ הדעת. זה פגם בקשר שלהם עם האלוהים. אם האיסור לא היה מובן להם, למה לא שאלו את השם, כמו שאברהם שאל. התורה מספרת לנו בהמשך, איך אדם מתחמק מאחריות, ומאשים את אשתו וגם את האלוהים על כך שנתן לו אותה. גם חוה מתחמקת מאחריות ומאשימה את הנחש. אי לקיחת אחריות לא יכולה להיות בסיס לשיפור. בהמשך אנו פוגשים דפוס בעיתי זה גם אצל קין. כוחניות, קנאה, מגיע לי יותר, ופסילת הזולת. את הדפוסים הבעיתיים הללו, אנו מוצאים גם בקשר שלו עם האלוהים. אפשר להניח שקין לא המציא יש מאין את הדפוסים הללו, ואנו רואים התאמה בין הקשר עם בת הזוג, או עם האח, לבין הקשר עם האלוהים. הבעיות שמתגלות בכל מערכות הקשרים דומות. הרמב"ם מביא במורה נבוכים מדרש: "מאה ושלושים שנה היה אדם הראשון נזוף והיה מוליד רוחות, כלומר שדים”. והוא מסביר שכונת חז"ל במילה רוחות ושדים, היא צאצאים שלא פנו אל הקדושה, והיו חייתיים בטבעם. חז"ל מספרים לנו שאדם וחוה עשו תשובה, כלומר השתפרו במשך השנים, עד שיכלו להוליד את שת, ולחנכו שיהיה כבר בדרגה אחרת. אין ספק ששיפור זה קשור גם למערכת היחסים ביניהם, שכן צרכים היו שניהם לקחת אחריות על המעשים שזה מפתח הכרחי להתפתחות והתקדשות. על אברהם ושרה, וכן על יעקב, נאמר שתיקנו את הפגמים של אדם וחוה. אם כן אני רוצה להבהיר שאנו חושבים תמיד שאפשר ללמוד ולהשתפר כל הזמן, וכל מי שמנסה ומשתדל לשפר את הזוגיות שלו, בסופו של עניין עוסק ממש בשיפור דפוסים הקשורים גם לקשר עם שמו יתברך.
מאחל לכולם המשך התמודדות ושיפור בשנה הבאה אלינו לטובה.
