רובו של ספר ויקרא עוסק בקרבנות, וכך גם פרשת ויקרא ופרשת צו. את עמדתו של הרמב"ם בנושא הקרבנות פירטתי כבר. בכל מקרה הוא נותן טעם כללי לקרבנות וצמצומם למשכן בלבד ואחר כך רק למקדש, וכן שרק הכוהנים הם העוסקים בכך. כל זה הוא כאמור על מנת לפתח בעם קשר בוגר עם האלוהים. קשר שעיקרו יהיה מבוסס על תפילה, לימוד, התבוננות במציאות, והליכה בדרכי הנבואה. הרמב"ם נותן גם טעמים כללים לחלק מסוגי הקרבנות, שעיקרם הרחקה מדעות ומנהגי העבודה הזרה.
אבל הרמב"ם כותב שאין לנסות ולתת משמעות עליונה לכול הפרטים שבהלכות הקרבנות כמו מספרם וסוגיהם. הוא כותב: " כי המצווה בהקרבת הקרבן יש לה תועלת גדולה מבוארת, אבל היות הקרבן האחד 'כבש' והאחד 'איל' והיות מספרם מספר מיוחד – זה אי אפשר לתת לו עילה כלל. וכל מי שמטריד עצמו לתת סיבה לדבר מאלו החלקים, הוא בעיני משתגע שגעון ארוך…" (מ'נ, חלק ג, מו).
אבל איך נסביר את העובדה שהאלוהים נתן לנו פרקים רבים מאוד העוסקים בפרטי הקרבנות על פי גישתו של הרמב"ם? ועוד, הרי גם בתקופת העבודה במקדש, כל הלכות קרבנות היו רלוונטיות הלכה למעשה, רק לקומץ כוהנים? הרמב"ם מונה כ- 140 מצוות בנושאי הקרבנות ועוד כמה עשרות של מצוות העוסקות במקדש, בכוהנים, ומצוות הטומאה והטהרה הקשורות לכניסה למקדש. אפשר לראות שמספר המצוות העוסקות במקדש, בעבודת הקרבנות ובכוהנים, גדול בהרבה ממספר המצוות שבכל תחום אחר בחיי היהודי, (כשליש מתרי"ג המצוות). אז מה פשר ההרחבה העצומה שהתורה נותנת לפרטי הלכות קרבנות ומצוות אחרות הקשורות לעבודה במקדש, הרחבה שאין לאף תחום אחר? ולא מצאתי בדברי הרמב"ם הסבר להרחבה זו. אולי הכוונה בכל הפירוט הזה להגדיל בעיני העם את המקדש והעבודה בו, ולהגדיל את תחושת היראה מהמקדש, כפי שהוא כותב במספר מקומות. למשל בחלק ג, מז, פרק העוסק בטעמי מצוות הטומאה וטהרה, הוא כותב:" כבר בארנו שהכוונה כולה הייתה במקדש – להתחדש בו התפעלות לבא אליו ושיירא ויפחד – כאמרו "ומקדשי תיראו". וכל דבר נכבד כשיתמיד האדם לראותו, יחסר מה בנפש ממנו וימעט מה שהיה מגיע בגללו מן ההתפעלות. כבר העירו החכמים ז"ל על זה העניין ואמרו שאין טוב להיכנס למקדש בכל עת שירצה – וסמכו זה לאמרו הוקר רגליך מבית רעך פן ישבעך ושנאך". ומפני שהייתה זאת הכוונה, הזהיר האלוה יתברך את הטמאים מהכנס למקדש" . כלומר הכוונה הייתה ליצור באדם המגיע למקדש, התרגשות ותחושה של קדושה ונשגבות עצומה, שיגדילו את היראה אל האלוהים ואל מצוותיו.
וכך הוא גם כותב בספר המצוות: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. ושם נאמר גם כן לא מן המקדש אתה ירא, אלא ממי ששכן שכינתו במקום הזה" (מצוות עשה כג, וכן בהלכות בית הבחירה, פרק שביעי , א). המרכבות של מצוות הקרבנות והצורך בכהן מומחה לנושא זה, גם הוא מוסיף לתחושת העמקות והנשגבות של העבודה במקדש..
משיחתו של אהרון לכהן הגדול
בתחילת פרק ח כתוב: "וידבר ה' אל משה לאמר קח את אהרון ובניו אתו, ואת הבגדים ואת שמן המשחה…ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד". כאשר משה מקים את המשכן הוא מכנס את העם (או את שבעים הזקנים) מלביש את אהרון בבגדי הכהונה ומושח אותו להיות הכוהן הגדול. יתכן שהיו מהעם אנשים או סיעות ששאלו, כיצד אהרון שהיה שותף ביצירת העגל, ימשח לכהן גדול? על כך עונה מדרש הספראעל פסוק זה: "וידבר ה' אל משה קח את אהרן ואת בניו אִתו" — מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר: 'וַיִּגֹּף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן ', היה במשמע שנתרחק אהרן. כשהוא אומר: 'קח את אהרן ואת בניו אתו ', היה במשמע שנתקרב אהרן. מנין שידע משה שנתרחק אהרן? שנאמר 'ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההִוא', ולא נאמר וישמע ה' אלי גם בפעם ההוא. כשהוא אומר 'קח את אהרן ואת בניו אתו' ידע משה שנתקרב אהרן.
מנין שהיה בלבו של אהרן שנתרחק? נאמר בסוף העניין קְרַב אל המזבח – והלא כבר הסדיר משה לפניו כל העבודות?! – אלא שלא יהיה לבו לדבר אחר. כשהוא אומר "קח את אהרן ואת בניו אתו" – ידע אהרן שנתקרב."
אהרון הנביא, בנו של עמרם, ושניהם היו ממנהיגי העם עוד במצרים, והיה בעל מעמד מנהיגותי בעם במשך שנים רבות. הוא היה המנהיג הראשי שנשאר במחנה ישראל בעת שמשה היה על הר סיני, ועליו הייתה מוטלת האחריות לטפל בנעשה במחנה ישראל. נראה שאהרון עשה חשבון נפש עמוק ונוקב על מעורבותו ואחריותו בחטא העגל, וזה למרות שבוודאי לא התכוון לחטוא ולהחטיא את העם. אהרון היה שרוי בתהליך תשובה כל אותם חודשים, מחטא העגל עד הקמת המשכן. לפי דברי מדרש הספרא, משה וגם אהרון לא היו בטוחים שאלוהים סלח לאהרון. רק כאשר מוקם המשכן, ואלוהים אומר למשה שימשח את אהרון, הוא מבין שנסלח לאהרון. אהרון מבין שנסלח לו, מכך שמאמר האלוהים, מקדים אותו לפני בניו, וזה למרות שבניו לא חטאו. בזכות גדולתו זו של אהרון, והיותו משכין שלום בין הבריות, שזו התרופה לפירוד שנוצר בעם בחטא העגל, היה אהרון נערץ ואהוב על כל חלקי העם. ביום פטירתו בכה עליו כל העם, כפי שכתוב " וַיִּרְאוּ֙ כׇּל־ הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־ אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ ".
שבת שלום ובשורות טובות רוני
