בפרשה זו מפורטים הדינים לגבי טיהור אדם שחלה בצרעת והתרפא וכן הטיפול בצרעת הבית. בנוסף מזכרים הדינים לגבי מיני טומאה נוספים כמו נידה, והנגוע בזבה. הרמב"ם מתייחס לדיני הטומאה והטהרה במורה נבוכים בחלק ג, פרק מז. ואולי כדאי להביא מדבריו באותו הפרק.
הרמב"ם מונה בפרק זה ארבעה תחומים הנלמדים מדיני הטומאה והטהרה.
א) התרחקות מטינופת. דיני הטומאה והטהרה מביאים את האדם להתרחק מדברים מאוסים כמו שרצים, נבלות, זבים ומצורעים.
ב) הגבלת הכניסה למקדש רק לטהורים, כדי ליצור אוירה של כבוד ויראה אל האלוהים שהמקדש הוא משכנו. עיקר אזהרת הטומאה היא על הכוהנים שעבדו במקדש. מכיוון שהיה העם מועד להיכשל במצוות הטהרה במקדש, הצטווינו במצוות הקרבת שעירים ברגל, בראשי חודשים ובכיפור, ככפרה לעברות שבכניסה טמא למקדש.
ג) התחשבות בדעות שהיו נחלת התרבויות הקדומות לגבי מצבים שנקראו טומאה וטהרה. ואולי כוונתו שהתורה משתמשת במנהגים קדומים, שלפחות ביסודם אינם שלילים, ונותנת להם טעמים מקודשים ברוח תורת ישראל.
ד) הדגשת השוני בין אותם מנהגים קדומים, לבין דיני טומאה וטהרה על פי התורה. אצלנו דיני הטומאה קשורים רק למקדש, ולא מפריעים לאדם בחיי היום יום. הרמב"ם מביא כדוגמא נוספת, את המנהגים הקדומים לגבי האישה הנידה, שהיו חמורים מאוד בתרבות הקדומה. הם לא התירו אפילו להיות לידה או לגעת בדברים שנגעה בהם. בדיני נידה אצלנו מותר לאכול ממה שהכינה ולהיות בקרבתה ונאסר רק המגע הגופני. צריך להדגיש שאיסור המגע הגופני עם אישה נידה אינו קשור לטומאה, כי טומאה קשורה רק למקדש. האיסור קשור לצמצום התאווה המינית.
ככל שאופי הטומאה גדול ומאוס יותר, צריך לעשות יותר כדי להיטהר.
המושג של קדושים תהיו הוא קדושת המצוות, ואינו מתייחס לטומאה וטהרה. בהקשר לכך התורה משתמשת בהשאלה בביטוי טומאה, לגבי עברות חמורות של ע"ז, עריות, ושפיכות דמים.
כותב הרמב"ם בפרק זה, שטומאת הצרעת מקובל באומה שהיא כנגד לשון הרע. צרעת זו, היא נס וסימן לעברה, בדומה לנס מי הסוטה. הופעת הצרעת היא סימן לאדם שעליו לעשות תשובה. הצרעת מתחילה בכתלים, ואם לא עשה תשובה מתפשטת לבגדים, ואחר כך לגוף. הרמב"ם מציין שאינו יודע טעם הארז, האזוב ,השני, ושתי ציפורים, שמשתמשים בהם לטהרה מהצרעת. עד כאן ההתייחסות לפרק במורה נבוכים.
אחד מהסימנים של הצרעת זה ההתפשטות שלה. כלומר גם אם הכהן מזהה סימני צרעת, הוא מחכה שבוע ימים כדי לראות האם היא מתפשטת, ורק אז הוא קובע שזו צרעת. דבר זה מתאים גם לתכונת חטא לשון הרע, שמרגע החטא, אין שליטה על התפשטות המידע על אותו אדם פלוני, שעליו נאמר לשון הרע.
לגבי אמירתו של הרמב"ם שאינו יודע טעם השימוש בארז, אזוב, שני ושתי ציפורים בתהליך הטהרה של המצורע, צריך להבדיל בין טעם מעשי כלשהו שהמצווה מכוונת אליה לבין טעמים מדרשיים שבאים לבטא רעיון. במדרש כתוב: ' "וידבר [שלמה] על העצים': וכי אפשר לאדם לדבר על העצים?! – אלא אמר שלמה: מפני מה מצורע נטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים – בעץ ארז ובאזוב? על ידי שהגביה עצמו כארז – לקה בצרעת. כיון שהשפיל עצמו כאזוב – נתרפא על ידי אזוב". (במדבר רבה, יט, יג) מדרש זה מתייחס לעוזיהו מלך יהודה שחלה בצרעת כי גבה ליבו, והתעקש להקטיר קטורת במקדש, ורב על כך עם עזריהו הכוהן הגדול. בדברי הימים ב, פרק כו, טז כתוב:
"וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּיהוָה אֱלֹהָיו; וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל יְהוָה, לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיָּבֹא אַחֲרָיו, עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן; וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַיהוָה, שְׁמוֹנִים–בְּנֵי-חָיִל. וַיַּעַמְדוּ עַל-עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא-לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיהוָה–כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי-אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים, לְהַקְטִיר: צֵא מִן-הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ, וְלֹא-לְךָ לְכָבוֹד מֵיְהוָה אֱלֹהִים. וַיִּזְעַף, עֻזִּיָּהוּ, וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת, לְהַקְטִיר; וּבְזַעְפּוֹ עִם-הַכֹּהֲנִים, וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְהוָה, מֵעַל, לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת".
הרמב"ם אינו מציין את גבהות הלב כסיבה לצרעת, ואולי לכן לא מזכיר מדרש זה. אבל בהיבט אחר, הרמב"ם קשר את חטא לשון הרע למחלוקות ופירוד בעם שהביא לשנאת חינם שעל פי חז"ל גרמה לחורבן הבית השני. מעשהו של עוזיהו מלך יהודה שערער על מעמד הכוהנים, היה יכול לגרום למחלוקת קשה ופגיעה במעמד הכהונה והמקדש. עונש הצרעת, שאבחנתו וכל הטיפול בו מסור לכוהנים, היה חשוב כי הדגיש את תפקידם של הכוהנים כשומרי הסף במקדש.
