כאשר העם, שזכה לחוויה הרוחנית האדירה בהר סיני, אינו מסתפק במן, ודורש גיוון בטעמי האוכל ומתאווה לבשר, רואה זאת משה ככישלון אישי שלו. אם בעת ההיא נגרר העם לתאוות גשמיות, מורד באלוהים שמאכילו מן, ושוכח את ייעודו, מה יהיה בעת שיכנסו לארץ? הרי אז יהיו כבר רחוקים ממעמד סיני וגם יהיו עסוקים בעניינים מעשיים וחומריים, כמו כיבוש והתנחלות.
במדרש הספרי על הפרשה כתוב: “וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמים?…אלא שמבקשים היו עלילה האיך לפרוש מהמקום”. המדרש רואה בתלונות אלו של העם, רק כיסוי למרד ברצון השם ובהנהגת משה לכל מהלך היציאה ממצרים. נראה שגם אחרי חווית מתן תורה, עדיין היו רבים מהעם שלא היו שלמים עם היציאה ממצרים, וגם לא היו שלמים עם ההליכה לקראת מלחמות כיבוש הארץ, ועם חוקי התורה שהוטלו עליהם.
משה מזהה אולי בעיה בהנהגתו את העם הקשורה למדרגתו כמנהיג על דורי, שבא להנהיג את ההיסטוריה כולה. משה כל כך נבדל מהעם, שלרבים בישראל קשה היה אולי להתחנך על ידו ולהיות מושפעים ממנו. יש צורך אולי בהנהגה מקשרת שתקלוט מרוחו של משה, אך תהיה מספיק קרובה לעם כדי להנהיגו ולחנכו. אולי לכן בא הציווי האלוקי למשה לאסוף שבעים מזקני העם ושוטריו ולהאציל מרוחו עליהם.
רש”י מסביר שהנהגה חדשה זו, החליפה את אותם שבעים זקנים שעלו עם משה להר סיני בפרשת משפטים. על הנהגה זו אומר המדרש: "ויחזו את האלוהים בלב גס מתוך אכילה ושתיה (רש”י, מדרש תנחומא). גם הרמב"ם כתב במורה: “ואומנם דקדק עליהם (על הזקנים ועל נדב ואביהו) תוכן השגתם, אשר כללה מן הגשמות מה שכללה. והביאם לזה התפרצותם (בחוצפה) אל החזון שראו, טרם שהגיעו לשלמות מספקת (מתוך עזות פנים ולא כמו משה, שהסתיר פניו כי ירא להביט בסנה). הם התחייבו כליה על כך. והאריך להם השם, עד שנשרפו הזקנים בתבערה, ונשרפו נדב ואביהו באהל מועד, לפי מה שבאה בו הקבלה האמתית.
ונגזר דינם, ומתו בתבערה כפירושו של ר’ שמעון בן מנסיא במדרש הספרי על הפרשה – “ותאכל בקצה המחנה” – בגדולים שבהם שהם קציני מחנה ישראל – אותם שבעים מאצילי בני ישראל שחטאו.
מדרש זה מבטא את ההבנה, שלראשי העם יש אחריות לליקויים ברוח העם. הבנה זו מופיע גם אחרי המלחמה עם מדיין בפרשת מטות. אחרי המלחמה במדיינים, נוזף משה בקציני הצבא לעיני כל נשיאי השבטים היוצאים אתו לקראת הצבא, וכתוב: “ויקצוף משה על פיקודי החיל […] ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה”. הספרי בפירושו למשפט זה כותב: “מגיד שאין הסירחון תלוי אלא בגדולים”. גם רש”י בפירושו למשפט זה כותב: “ויקצוף משה על פיקודי החיל, הממונים על החיל, ללמדך שכל סירחון הדור תלוי בגדולים, שיש כוח בידם למחות”. בהמשך הפרשה כתוב שראשי הצבא עושים תשובה על חטאם, ומבקשים לתת קורבן כפרה לקב”ה את כל שלל תכשיטי הזהב שלקחו במלחמה (במדבר לא, מח-נד). מסר זה המדגיש את אחריות ראשי העם בכל הדרגים למצב העם מהבחינה המוסרית ומבחינת עבודת השם שלו, חשוב מאוד תמיד.
מדרש רבה מתייחס לשבעים הזקנים שמשה אוסף כדי שיהיו ההנהגה החדשה. וכתוב שם שהאלוהים אומר למשה שיאסוף את אותם שהיו שוטרי ישראל במצרים עליהם כתוב: " ויכו שוטרי בני ישראל'. אמר משה רבש"ע איני יודע מי ראוי ומי אינו ראוי. אמר לו, אלה אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. אותן הזקנים והשוטרים שהיו מוסרין עצמן ללקות עליהם במצרים במתכנת הלבנים, יבאו ויטלו בגדולה הזו…. ולפי שמסרו עצמן ללקות על הצבור, לפיכך ונשאו אתך במשא העם….מכאן את למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל, זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקדש." (מדרש רבה, ט).
על פי המדרש הייתה ההנהגה החדשה מאותם שוטרים מבני ישראל, שהיו מרחמים על העם במצרים וסירבו ללחוץ עליהם כאשר נגזר שלא יינתן להם תבן, ולכן הוכו על ידי המצרים. הנהגה זו קרובה אל העם ויכולה לחנכו לטוב. המדרש מבטא כאן את תכונות ההנהגה הרצויה. הנהגה השמה את טובת העם לפני טובתם האישית, ומוכנה לסבול, אפילו סבל גופני, על מנת להקל על העם.
כתוב:”. "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם ולא תשא אתה לבדך בהמשך, על המעמד בו זוכים אותם שבעים הזקנים להארה, כתוב: “ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו”. הרמב”ם במורה אומר על כך שזכו במעמד הזה למדרגה חד פעמית של רוח הקודש (מ’נ, ב, מה). אומנם מדרגה זו לא נשארה קבועה בהם, אך נראה כי מכוחה זכו לדבוק במשה ולשמוע לכל הדרכותיו גם בהמשך. מדרגת רוח הקודש עפ”י הרמב”ם, נמוכה וקודמת למדרגת הנבואה, והיא חלה על האדם גם כאשר הוא ער והוא מרגיש כוח מיוחד שמתעורר בו, כפי שכותב הרמב”ם בתארו את מדרגת רוח הקודש: “שכוח אחד התחדש בו וישימהו לדבר בחכמות או בתשבחות או בדברי אזהרה מועילים או בעניינים הנהגיים או אלוהיים” (שם). יש להניח שמה שהתחדש בזקנים הייתה רוח חדשה והבנה חדשה, הקשורה להכוונת העם והנהגתו לדרך הישר המתאימה לרוחו של משה רבנו, וההבנה שזהו רצון האלוהים וזוהי דרך השם.
על פי תפיסת הרמב”ם אין לחשוב שאותם זקנים זכו למדרגה זו כדרך תיאורים חסידיים, בהם הצדיק הוא צינור להעברת שפע אלוהי לחסיד הנדבק בו. אלא שהיו אותם זקנים בעלי מידות טובות, ראויים להנהגת העם ודואגים לטובתו. כאשר כנסם משה בחצר אוהל מועד וחזו בירידת הענן, ומשה התנבא בחברתם, אז נחה עליהם רוח הקודש וחוו חזון הקשור להנהגת העם. האווירה בנוכחות נבואת משה בחצר אוהל מועד, השפיעה עליהם כדרך בני הנביאים שהיו מנסים להיכנס למצבי תודעה רמים יותר, והיו מנגנים בכלי זמר, כמו קבוצת בני הנביאים שפגש שאול (יסודי התורה, ז, ד).
אלדד ומידד מתנבאים במחנה
המדרש מספר שבזכות ענוותנותם של אלדד ומידד זכו להתנבא (גם הם אומר הרמב”ם, שזכו רק למדרגת רוח הקודש) למרות שלא היו בין שבעים הזקנים, ובספרי מובא: “בשבעים זקנים הוא אומר ויתנבאו ולא יספו – נתנבאו לפי שעה. באלדד ומידד הוא אומר- ויתנבאו במחנה, שהיו מתנבאים עד יום מותם”. מכאן שמדרגתם הייתה גבוהה משל השבעים. המדרש גם אומר עליהם שזכו להיכנס לארץ ולהאריך ימים, ואלו הם הזקנים עליהם כתוב בספר יהושע שהאריכו ימים גם אחרי מותו. בנבואתם של אלדד ומידד יש חידוש, שכן לא כתוב עליהם שהיו ממשפחת עמרם וזו הפעם הראשונה שמוזכרים נביאים בשמם, שאינם ממשפחת משה או מאבותינו אברהם יצחק יעקב ובניו. יהושע מזהה את תופעת הנבואה כקשורה להנהגת העם ולכן העובדה שאלדד ומידד הם חלק מהמחנה ולא מההנהגה, מהווה אולי לדעתו מרד במשה והוא דורש לכלאם. על כך משה עונה לו “המקנא אתה לי ומי יתן כל העם נביאים כי יתן ה’ רוחו עליהם”. יש פה חזון אותו מציב משה, בו תהיה הנבואה נפוצה בישראל, ורוב העם ישאל וישמע לדברי הנביאים, וכך תהיה רוח השם עליהם.
גם המאורעות סביב אלדד ומידד והמדרשים על הכתוב מדגישים את הערכים החשובים הקשורים לבחירת הנהגה חדשה לעם. ערכים של צניעות, ושל ויתור על התמודדות על הנהגה, שיכול ליצור מתח או פגיעה במועמדים האחרים, כפי שהדגישו בעלי המדרשים, הם ערכים חשובים. גם עמדתו של משה כלפי קריאתו של יהושע שרואה בהם איום על מנהיגותו של משה – "אדוני משה כלאם", משקפת מנטליות של מנהיג שאינו רואה את מנהיגותו האישית כערך עליון, ומדגיש את ערך הנבואה כערך נצחי.
למרות שהנבואה היא פוטנציאל טבעי באדם, הרמב”ם מסייג את האפשרות להגיע אליה. היא דורשת כישרון מולד והליכה מאומצת בדרך מסודרת ואין האדם זוכה למדרגות הנבואה פתאום בלי אותה הכנה. עם זאת, למרות ידיעתנו שבאופן מציאותי לא כל אחד יכול לזכות להגיע למדרגות הנבואה, הרי חשוב שהחזון הזה של “מי ייתן כל העם נביאים” אותו מציב משה, יעמוד מול עיננו כל העת כחזון על לעמנו. החינוך לעבודת השם על פי חזון זה, יכלול לעתיד לבוא קבוצות גדולות של בני נביאים, שיתחנכו על ידי יחידי סגולה, על פי דרכו של הרמב"ם, להשתלם בדרך יציבה, ולעלות במדרגתם לקראת מדרגת רוח הקודש והנבואה. הרב קוק מבטא את געגועיו להתרחבות תופעת הנבואה ואומר: “אל מעין הנבואה אנו נקראים […] מרוחו של משיח זורמים ונושבים רוחות, והנה באים עד עדנו. חיינו מתנערים ומבקשים חיים חדשים, חידוש ימנו כקדם“ (אורות התחיה סו).
רוני
