פרשת חטא המרגלים מעלה ומבררת עניינים חשובים בדרכי ההשגחה האלוהית. כבר בפרשת בשלח, בעת יציאת מצרים, נשאלת השאלה למה לא הוביל אלוהים את עם ישראל בדרך החוף, שהייתה הדרך הקצרה לארץ כנען, וכתוב שם: “ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה“. הרמב”ם במורה נבוכים, מתייחס לאותו הפסוק ומביא אותו כדוגמא לכך שאלוהים ציווה על הקרבת קרבנות. ואצטט רק את הסברו לפסוק. הוא כותב: “…שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת העבדות בחמר ולבנים […] ואחר כך ירחץ ידיו […] וילחם עם ילידי הענק פתאום,…והיה מחוכמת השם להסב אותם במדבר עד שילמדו מלחמה, כמו שנדע שההליכה במדבר ומיעוט הנאות הגוף […] יולידו גבורה […] ונולדו גם כן אנשים שלא הורגלו בשפלות והעבדות וכל זה במצוות אלוהיות על ידי משה רבנו, על פי השם יחנו ועל פי השם ייסעו”.
על פי דברי הרמב”ם האלו (שייולדו אנשים) נראה שמלכתחילה היה עם ישראל צריך לשהייה ארוכה במדבר, על מנת לשנות את המנטליות של עם עבדים נכנע, למנטליות של עם גאה ועז נפש, שאינו חושש ממלחמה ומורגל להיענות לרצון השם בפי נביאו. לפיכך האם באמת אפשר היה להיכנס לארץ ולכבשה סמוך לפרשת המרגלים אחרי כשנתיים?
השאלה מתחזקת כאשר מוסיפים את דברי המכילתא על הפסוק המדובר: “לא הביאן הקב”ה דרך פשוטה לארץ ישראל אלא דרך המדבר, אמר הקב”ה אם מביא אני עכשיו את ישראל אל הארץ, מיד מחזיקים אדם בשדהו ואדם בכרמו והם בטלים מהתורה, אלא אקיפן במדבר (ארבעים שנה) שיהיו אוכלין מן ושותים מי באר והתורה נכללת בגופם”. הרי בדרך הטבע, באמת עדיף שהעם ישב במדבר, כאשר יחסית אינו טרוד במלחמות כיבוש ובהתנחלות, מרוכז יחסית במרחב קטן ויכול על כן ללמוד ולהתרגל לתורת החיים החדשה. תורת חיים שהייתה מהפכה וקפיצת מדרגה בעולם הקדום, וכל זאת בליווי גדול הנביאים משה רבנו.
בנוסף לשיקולים אלו נשאלת גם השאלה, עד כמה חזק היה בהם החזון של התיישבות בארץ כנען שהובטחה על ידי האלוהים לאבות, שהרי רואים גם בכתוב בפרשה, שהעם מתלונן ומוכן לחזור למצרים. צריך גם לזכור את דברי הרמב"ם בהקדמתו להלכות ע"ז, שתורת האבות כמעט ונשכחה בגלות מצרים, ויש להניח שרוב העם לא חי את היעוד האלוהי שניתן לאבות בדבר ירושת הארץ.
במשך ארבעים שנות הנדודים במדבר שנגזרו על ישראל, נולד וגדל דור חדש. דור זה התחנך על ברכי החזון של כיבוש ארץ כנען שהובטחה לאבות. דור זה למד תורה במשך שהותו במדבר מפי הזקנים, אהרון ובניו, יהושע וגם מפי משה. אם כך אולי צריך לחשוב, שעל פי התהליך ההתפתחותי הרגיל, נכון היה לעכב מלכתחילה את הכניסה לארץ. לעכב לתקופה מספיק ארוכה כדי לאפשר לתהליכים שציינתי לקרות, וזה ללא קשר לחטא המרגלים.
מצד שני התורה מעידה במפורש שהייתה אפשרות להיכנס לארץ אילולי חטאו המרגלים והעם בעקבותיהם. צריך אולי לסבור, שלמרות שמבחינת דרך ההתפתחות הטבעית יש היגיון בדחיית הכניסה לארץ, אין זה אומר שאי אפשר להתגייס למאמצים מיוחדים, המתחילים בשינויי מנטליות אצל מנהיגי העם, ובזכות מאמצי על אלו, לזכות בסייעתא דשמיא ולזרז ולהקדים את הבשלות להיכנס לארץ.
במה חטאו המרגלים?
הביטוי חטא המרגלים נראה לי מורכב ומעלה אצלי דילמה. האם עשרת המרגלים תכננו במשותף למרוד בהנהגת משה או האם פשוט נתקפו בחרדה על המחשבה שיצטרכו להנהיג עם של עבדים, פועלי בניין, למלחמת כיבוש נגד יושבי הארץ?
כפי שתיאר זאת הרמב”ם הרי מדרך הטבע עם ישראל לא היה מוכן עדיין למלחמת כיבוש כזאת. מלחמת כיבוש שמטרתה חיסול תושבי הארץ, או אפילו סילוקם מהיישובים שלהם בהם חיו כמה דורות, היא מלחמה קשה. זו תהיה מלחמה מול הגנה עקשנית של התושבים המבוצרים היטב, ומכירים טוב את האזור, הנלחמים על חיי משפחותיהם ואין להם מה להפסיד.
האם נכון במצב זה לסמוך רק על ניסים אלוהיים? ואם היה חטא המרגלים שבאמת נתקפו פחד, האם מוצדק היה להורגם? מאידך אם החלטת האלוהים הייתה להורגם, הרי ודאי שחטאו. חז”ל אמרו שחטאו בכך שהוציאו את דיבת הארץ, כלומר שבניגוד לדיווחם הראשוני שהארץ טובה, הם שיקרו על מנת לשכנע את העם שלא כדאי בכלל להתנחל בארץ הרעה הזאת. את חששותיהם מקשיי המלחמה, היו יכולים לברר בצורה דיסקרטית עם משה, אך הם פרסמו זאת בעם כולו. במעשה זה, הם ניצלו את מעמדם כדי להמריד את העם כנגד המהלך של יציאת מצרים בהנהגת משה, לכיוון מימושה של ההבטחה האלוהית לאבות לתת את ארץ כנען לישראל.
הנהגת העם במדבר לעומת הנהגתו בעת ההתנחלות
כתוב בזוהר:" כולם אנשים צדיקים היו וראשי העם היו (המרגלים). אבל הם לקחו להם עצה רעה לטובתם…. אמרו , אם יכנסו ישראל לארץ, יעבירו אותנו מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים. הרי אנחנו זכינו להיות ראשים במדבר אבל בארץ לא נזכה". על פי מדרש זה, חטא המרגלים שהיו ממנהיגי השבטים במצרים, קשור לאי-קבלתם את הצורך להחליפם בהנהגה אחרת. הנהגה שיותר תתאים במנטליות שלה לרוח הגבורה, העצמאות והיוזמה הדרושה לתקופה החדשה של הכיבוש וההתנחלות. כל תחילתה של תקופה בעלת אופי חדש דורשת מנטליות הנהגה אחרת.
המדרש מספר שכאשר הגיעה שעתו של דוד להיפטר מהעולם, הוא התחנן לפני השם שיותן לו עוד שבת אחת, בה יוכל להלל ולברך את השם. ונאמר במדרש שהדבר לא צלח, כי אין מלכות אחת נוגעת בחברתה וכבר הגיע מועד מלכותו של שלמה. כלומר כל תקופה היסטורית חדשה מזמינה הנהגה חדשה, בעלת מנטליות הקשורה לייעוד של אותה תקופה ולאופי הדור שיחייה בה. כל עיכוב בהסתלקות המנהיגות הקודמת גורר בעיות שיש להן השלכות ארוכות טווח.
המרגלים שלא היה בכוחם לעבור שינוי מנטלי מהיר, היו צריכים לפחות להתחזק ולהתלכד סביב מנהיגותו של יהושע בן נון – ההנהגה אותה סימן משה כאשר הדגיש את שינוי שמו של הושע בן נון ליהושע. כך עשה כלב בן יפונה, וזה למרות שהיה משבט יהודה שנועד להנהגה. כמו שהזכרתי כבר, כיבוש הארץ וההתנחלות בה מתאימים למנהיגות שהיא מצאצאי רחל. אם היו המרגלים מתלכדים סביב יהושע ולא חוטאים, היו אותם ארבעים יום בהם תרו את הארץ, נחשבים להם כארבעים שנה והיו נכנסים ישר לארץ כנען.
