מצוות שלדעת הרמב"ם מדגישות את חשיבות הקשר המשפחתי
בפרשה זו כתובות כמה מצוות שהרמב"ם קושר את טעמם לחינוך למידות בתחום הזוגיות והמשפחה, וגם חינוך לחסד במסגרת הרחבה יותר של העם.
תחום זה של שיפור המידות בתחום היחסים עם הזולת, הוא תחום מרכזי ומוחשי בעבודת השם, שהקשר אתו מופשט לחלוטין. אם דפוסי ההתנהגות בקשרים עם הקרובים ביותר לקויים, הרי דפוסים אלו יהיו ודאי קיימים בקשר המופשט עם השם יתברך.
הצורך והקושי בשפור דפוסי התנהגות הקשורים למידות, מתחיל ובולט במרחב הקשרים המשפחתיים ומסתעף למסגרות הרחבות יותר של מקום העבודה, הקהילה, העם והאנושות. הרמב"ם מתייחס לתחום המידות הנפשיות בהלכות תשובה וכותב: "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה כגון זנות וגזל וגניבה אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו, כך הוא צריך לחפש בדעות רעות (מידות שיש לשפרן) שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההיתול ומרדיפת הממון והכבוד ומרדיפת המאכלות וכיוצא בהן. מן הכול צריך לחזור בתשובה ואלו העונות קשים מאותן שיש בהן מעשה שבזמן שאדם נשקע באלו קשה הוא לפרוש מהם" (הלכות תשובה, ז, ג). בהלכה זו מתייחס הרמב"ם לדפוסי התנהגות שליליים, שתשובה לגביהן אין פירושה עזיבה מחלטת של אותו דפוס כמו בתשובה על עברות על מצוות מעשיות. תשובה לגבי תחום המידות פירושה, החלטה לשפרן בהדרגה ובחכמה. השיפור יתבטא ביותר מודעות לדפוס השלילי, בהחלטה לשיפור, ובלקיחת דרך מעשית לשיפור. כפי שכותב הרמב"ם דפוסי התנהגות קבועים בהתנהגותנו, לא קל לשפרם. בהקדמתו לפירוש פרקי אבות הוא ממליץ להיעזר בחכם נפשות, או בשפת ימנו ביעוץ מבעלי מקצוע מתאימים בתחום הפסיכולוגיה או תרפיה נפשית(שמונה פרקים, ג).
אתייחס לכמה מצוות המופיעות בפרשה בהקשר זה.
אשת יפת תואר
הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מא) כותב על מצוות יפת תואר: "מצווה זו כוללת מידות נעלות שראוי שאנשי מעלה יסגלו לעצמם…". מכיוון שבבעילה הראשונה (שצריכה להיות בהסתר, בביתו), כאשר עדיין הייתה גוייה הוא יצר אתה יחסי אישות כלשהן, הרי חייבה אותו התורה להתנהג אתה בחסד ובכבוד. לא להתעמר בה, לתת לה להתאבל על הוריה כדרך האבלים (כולל גילוח שער וגידול ציפורניים), ואפילו לתת לה לעסוק בעבודה הזרה שלה כל שלושים ימי האבל. עליו לראות את חודש האבלות שלה על הוריה, כהכנה לגיור ולקדושת הנישואין עימה (גם הרב אברבנאל מביא בפירושו כך). אסור לו לבעול אותה פעם נוספת ללא קידושים וגיור, ואם לא הסכימה להתגייר אין הוא מותר לשאת אותה לאשה. אם קבלה על עצמה לפחות לזנוח ע"ז, ולקיים שבע מצוות בני נוח, אין לשעבד אותה או למכור אותה. "נמצא שהתורה שמרה על קדושת יחסי המין, אפילו שהיו באופן מסוים של חטא…".
אם צוותה אותנו התורה לשמור על כבודה של אשת יפת תואר, שאולי אפילו לא תסכים להתגייר, ולכן לא יוכל לקחת אותה לו לאשה, הרי קל וחומר שחייבים אנו בכל עת בכבוד נשותינו.
אור החיים הקדוש בפירושו על הפרשה מביא פן קבלי ביחסו לנושא, שאפשר לקשרו לרוח הדברים שהבאתי, ובעצם מלמד זכות על ישראל. הוא רואה באשת יפת תואר לו רק יופי חיצוני אלא גם נטייה פנימית לקדושה. הוא כותב: " היה לו לומר אשת איש, לא אשת (של) יפת תואר. אלא באה להעיר שבאמצעות היותו עוסק במצוות המלחמה, יגלה ה' את עיניו להכיר בגויה שיש בה יפת תואר, שהיא נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר….. ודקדק לומר 'בה' ולא אמר אותה, להעיר כי לא באשה אתה חושק, אלא במה שבה שהיא יפת תואר, שהוא חלק הטוב הדומה לנפש הטהורה ". הוא מסביר שגם בקרב הגויים ישנם נשמות שיש בהן שאיפה לקדושה טהורה, שלא באה לביטוי כי הן שבויות בתרבות העבודה הזרה. הלוחם היהודי העסוק בקדושת מצוות המלחמה, מצליח לזהות נשמות שבויות אלו, ומציל אותן משביין.
"לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה"
וכתב הרמב"ם במורה על פסוק זה: "ויבכר הגדול שבבניו מפני שאהבתו קודמת ולא ימשך אחר תאוותו "לא יוכל לבכר את בן האהובה וגו.….התורה הצדקת הזאת דואגת למידה הזאת, כוונתי לדאגה לקרובים ולתמיכה בהם". (מ'נ, ג, מב, סעיף 5). כלומר גם אם יחסיו עם אם הבכור היו רעים, ואולי גם עם הבן עצמו, שלא תהיה עינו צרה בירושתו, ולא ילך אחרי רגשותיו, אלא אחרי הערך הכללי של הדאגה לקרובי משפחתו. הרמב"ם לא מסתפק בקביעה שיש לקיים את המצווה לתת פי שניים לבכור. הוא מדגיש כאן את העיקרון הכללי, שלא להרחיק אחד מבניו, ולקפח את זכויותיו בירושה, בגלל תאוות השנאה לאמו ואולי העדר קשר חם בגלל זה לאותו הבן.
באותו הפרק במורה, הרמב"ם מתייחס למצווה נוספת המופיעה בפרשה, וגם אותה הוא מקשר לחשיבות הדאגה לקרובי המשפחה.
"לא תתעב אדומי כי אחיך הוא. לא תתעב מצרי כי גר היית בארץ מצרים"
הרמב"ם קושר גם מצוות אלו להדגשת חשיבותו של הקשר המשפחתי. הוא כותב: "…ראוי לאדם לדאוג לקרוביו, ולהעדיף את קרובי המשפחה. ואפילו חטא לו קרובו ועשק אותו, ואפילו היה אותו קרוב מקולקל ביותר, צריך הוא להביט בעין דואגת על קרובו. אמר יתעלה, לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (מצאצאי עשו, אח יעקב)" (מ'נ, ג, מב). ניתן ללמוד משתי הפסקאות שהבאתי עיקרון כללי. הרמב"ם אומר, שהדפוס האישי להיסחף אחרי הרגש ולהזניח ערך שהתורה ציינה והדגישה, זוהי מידה רעה וככל דפוס התנהגות לא טוב יש לשפרו בתהליך התשובה.
כואב הלב לשמוע לפעמים סיפורים על הריבים והשנאות שיש לפעמים במשפחות סביב עניינים כספיים, ענייני כבוד, וריבים על ירושות. ריבים אלו מקורם במידות רעות, שלא רצו בני המשפחה לטפל בהם ולשפרם, ובלשון הרמב"ם לעסוק בתהליך תשובה לגביהן.
בן סורר ומורה
בן שנחשב לבן סורר ומורה הוא ילד שבגר והגיע לגיל מצוות, גנב מאביו כסף, קנה בשר ויין, וסעד עם חבורה מרעים. הוא נענש בסקילה, לאחר התראה ולאחר שהובא כבר פעם אחת לפני בית דין של שלושה והולקה (רמב"ם, הלכות ממרים). כלומר מדובר על בן שאינו מכבד את הוריו אינו שומע לאזהרותיהם, וגם מורה לאחרים לעשות כך ולעבור על מצוות כבוד ההורים (פירוש אברבנאל). בכך שהוא מסית אחרים להיות סוררים, הרי הוא פוגע בצורה גסה במרקם המשפחתי בקהילה כולה. הוא פוגע בערך של חשיבות הקשר ההורי, וכן מי שאינו מכבד את הוריו, איך יכבד וישמע לאביו שבשמים ולדברי תורתו.
על מצווה זו נאמר שמעולם לא היה בן סורר ומורה שהומת, אלא דרוש פרשה זו וקבל שכר. ויש לומר שבאמת דינים אלו של בן סורר ומורה מעוררים שאלות. האם אין להוריו שום אחריות על מצב בנם? וכן לגבי מדרש הספרי שמביא רש"י "בן סורר ומורה נהרג על שם סופו", כלום מצאנו שאדם נהרג שלא על מעשיו בהווה אלא בגלל הנחה שרק רשעות תצא ממנו בעתיד?
ואולי לכן צריך להדגיש שאם מורה הוא גם לאחרים לעשות כך, הרי הוא מסית לדבר עברה, ולכן עונשו חמור. והחמירה התורה בציווי, שהוריו הם שיביאוהו לדין, דבר שהוא נוגד את טבע ההורים, אולי כדי להעמידם על אחריותם החינוכית להתדרדרותו של בנם. מדרש הספרי מתייחס לאחריות ההורים ופותר את הבן אם "לא הייתה אמו ראויה לאביו", או אם לא גדל הילד במשפחה נורמטיבית – אם אחד מהוריו נכה או נפטר.
על אף אחריות ההורים בעצוב אופיו של הבן, אדם שיצא מגיל חינוך, אחראי באופן אישי על התנהגותו, ואל לו לפתור עצמו בהאשמת הוריו. מהרגע שאדם הגיע לגיל בגרות, הרי יש לו אחריות בעיצוב אופיו. בנושא זה, על כל אחד להיות מודע עד כמה הוא מכבד את הוריו, ולא נגרר להתנהגויות לא אחראיות שגם מסיתות אחרים. במידה ויש לבוגר מידות ודפוסים שאינם מוצלחים דיים, או בעיות שמקשות על כיבוד ההורים, אז יש לבררם ולטפל בהם ולא רק להאשים את ההורים. מידות לקויות אלו נחוץ לשפרם כל העת בתהליך התשובה.
"כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה, ושם לה עלילת דברים והוצא עליה שם רע"
וכותב הרמב"ם במורה, שאותו אדם רשע, שנא את אשתו ורצה לגרשה, אך לא רצה לשלם לה כתובתה, ולכן העליל עליה שזנתה. דינו של אדם זה מלקות ותשלום קנס כפול מסכום כתובתה. ומסכם הרמב"ם: "כך מתרפאות המידות הרעות, כאשר רופאן הוא הציווי האלוהי. דרכי הצדק בכל דיני התורה הזאת יהיו לך תמיד גלויות וברורות אם תתבונן היטב". (מ'נ, ג, מט, 12,13).היום מצוי לא פעם שבמשפטי גרושים הצדדים מביאים טענות שווא, כדי לזכות בכסף רב יותר. מעבר למקרה זה או אחר, מנטליות זו הזוכה לעיתים לעידוד מצד עורכי הדין, מזיקה לתפישה הכללית בחברה של הקשר הזוגי. הדבר מעיד על מידה רעה של כוחניות יתר וחוסר יושר בקשר הזוגי, שאולי מצוי במידת מה בהרבה משפחות. כמו שאמר הרמב"ם, כאשר לומדים ומפנימים את דרכי הצדק שמודגשים בפסוק, אזי מתעוררים להבחין במידה הרעה שעלולה להביא לאותה הוצאת שם רע, בגלל יצר נקמנות ותאוות ממון. כדאי להיות מודעים לדפוס כוחני ונצלני זה, ולכלול אותו בשיפור המידות שבתהליך התשובה.
מצוות שילוח הקן
ישנה מחלוקת חכמים האם מצוות הקפדה על צער בעלי חיים היא דאורייתא או דרבנן ( סוגיית פריקה וטעינת בהמות, בבא מציעא, לב, ב), ונראה שהרמב"ם פוסק שהיא מדאורייתא. הרמב"ם כותב בפירוש המשנה (ביצה ג, ד): "…כלל הוא אצלנו צער בעלי חיים דאוריתא". וכן כותב במורה נבוכים (ג,יז): "אבל אֹמרם צער בעלי חיים דאורייתא ממה שנאמר על מה הכית את אתנך".
הכסף משנהעל הלכות רוצח (פרק יג) מסביר לגבי מצוות פריקת בעלי חיים ממשאם, שהרמב"ם פוסק שצער בעלי חיים דאורייתא. הוא פוסק כמו רבנן ורשב"י ולא כר' יוסי שהוא יחיד.לגבי מצוות שילוח הקן כותב הרמב"ם במורה: "וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, כדי להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים, כי אהבת האם ורחמיה על הוולד, אינו נמשך אחר השכל, אלא רק אחר פועל הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם. ….וזה הטעם גם כן בשילוח הקן. כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם, על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה, לא תצטער בראות לקיחת הבנים".(מ'נ, ג, מח, 8).
הרמב"ם מסביר שעיקר הטעם במצוות צער בעלי חיים היא חינוך האדם להיות רחום, ולא עצם הפגיעה בבעל החי. הקב"ה התיר לנו לעשות שימוש סביר בבעלי חיים, למשל לצורך אכילה, עבודה וקרבנות. לגבי מחלוקת חכמים לגבי טעם מצוות שילוח הקן, הוא מסביר שהוא פוסק על דעת החכם שסובר שיש טעמים מועילים למצוות, ושהמצוות אינן רק גזרות אלוהיות. הוא כותב: "ואם התורה מתחשבת בייסורים הנפשיים האלה בבהמות ובעופות, כל שכן בבני האדם כולם. ולא תקשה עלי באמרם ז"ל "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגומר" – כי הוא לפי אחת משני הדעות שהזכרנו – רצוני לומר דעת מי שחושב שאין טעם מועיל למצוות התורה, אלא הרצון האלוהי לבד. ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני" (מ'נ, ג, מח, 8).
נראה שהרמב"ם רומז שצריך לקשר מצווה זו גם להמחשת הקשר החזק בין האם לבנה במין האנושי. לכן בעת לימוד המצווה או קיומה יש להתבונן בצער הציפור האם כאשר לוקחים את גוזליה לעיניה, ולדמיין מה אם אנושית תרגיש כאשר לוקחים את ילדיה (אפילו לא לעיניה). עוצמת הקשר בין האם לבנה, שהטביע הבורא בעולם החי, הוא יתרון הישרדותי. אצל האדם קשר זה מתעצם גם בגלל אורך השנים בהם הילד זקוק לאמו, וגם בגלל הרצון לחנך ולהעביר מסורת וערכים לדור הבא. אצל האם האנושית גידול הילדים והקשר איתם, נתפש כייעוד בעל משמעות ערכית שנותן טעם לחיים.
איסור זה צריך להילקח בחשבון כאשר גם במין האנושי מרחיקים בימנו, ילדים מאימם בגלל סיבות שונות.
מצוות הייבום
מדגישה מאוד את הקשר בין אחים ומביאה אותו לשיא. האח המייבם לוקח את אשת אחיו שמת ללא ילדים לאישה, במטרה שהבן "הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו (שמת)". וכתב בעל ספר החינוך בטעמי המצווה "היה מחסדי האל עליו (על האח המת) להקים לו זרע ממנה על ידי אחיו שהוא גם כן כחצי בשרו, כדי שיהיה אותו הזרע ממלא מקומו, ועובד בוראו תחתיו". ואולי ניתן להבין שכוונת המצווה היא, שהאח המייבם יחנך את אותו הבן ברוח האח שמת, כאילו האח המת הוא המחנכו על פי דרכו ועל פי הבנתו. האח המייבם יספר לאותו בן על האח המת כאילו היה הוא אביו, והמייבם הוא רק מאמצו ואינו אביו מולידו. רק כך יגדל האח המייבם את הבן, שבאמת ימלא את מקום האח המת, ויעבוד את בוראו תחתיו. דבר זה אינו קל והוא מתנגד לטבע האב המוליד, שרואה את בנו כממשיכו ויורש הבנותיו ותכונותיו, ולמרות זאת נדרש ממנו שיגדל את בנו ברוחו של אחיו המת. מבחינה זו קיום מצוות הייבום מחנכת לקשר נעלה בין האחים.
