מקרא ביכורים ומעמד הברכות והקללות
הפרשה פותחת במצוות הבאת ביכורים ובמצווה המתלווה אליה שהיא מקרא ביכורים. מצוות הבאת הביכורים מתחילה בעצם כבר זמן מה קודם להבאתם למקדש, בתוך גנו של האדם. פירות הביכורים הינם הפירות הראשונים משבעת מיני הפירות שהתברכה בהם הארץ שהאדם מוצא בגנו או בשדהו. וכותב הרמב"ם: "יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר–קושרן בגמי, ואומר הרי אלו ביכורים" (הלכות ביכורים, ג, יז). הנטייה הטבעית של האדם היא להתקשר רגשית לכל ראשית, להתגאות בה ולראות בה את גדולתו האישית. התורה מצווה אותנו ללכת כנגד נטייה זו ולהקדיש לאלוהים את כל הראשית. להקדיש את בכורי ילדנו, את בכורי בהמותנו וצאננו, ובכורי פירות הגן והשדה, לאלוה שברך אותנו בכל אלו ואפשר לנו אותם. האדם המתהלך בגנו ומסמן את הפירות הראשונים ומקדיש אותם לביכורים, כבר מתחיל תהליך של התבוננות שכלית ורגשית שמלווה אותו עד רגע הבאתם למקדש. הוא מתהלך בגנו ומתבונן בהתפעלות ובהודיה על התופעה המדהימה של צמיחת והבשלת הפירות. בטיפול המסור שלו בצמחי הגן, הוא מרגיש שותף אחראי למעשי האלוהים, ותחושה זו מתעצמת בהקדישו לאלוהים את הפירות הראשונים שאך זה חנטו.
מעבר לתהליך האישי שאדם עובר בהבאת הביכורים, הבאת הביכורים למקדש הופכת להיות גם עניין כללי. כל כפרי המחוז נאספים ועולים לירושלים בתהלוכה חגיגית, ובהגיעם לירושלים מקבלים את פניהם אנשי ירושלים (הלכות ביכורים, ד, יג-יז). בכך מתעצם תהליך ההבלטה של הערך החשוב, שעל האדם להודות על הטובה שיש לו, להכיר בכך שהאלוהים הוא המאפשר זאת, וגם לשמוח בקהילה האנושית שהוא חלק ממנה.
שיא של תהליך הבאת הביכורים הוא שוב תהליך אישי. האדם ניכנס למקדש ולא משנה עושרו וכבודו, ואפילו מלך לוקח את סל הביכורים על כתפיו כאחד העם, ומביא אותו לכהן ואומר את מקרא הביכורים שמפורט בפרשה.
וכותב הרמב"ם במורה: "אבל מקרא ביכורים יש בו מדת ענוה גם כן, כי הוא הלוקח סל על כתפיו, ומודיע (ומתבונן) בחסדי האלוה וטובותיו, להודיע לבני אדם – שמעבודת האלוה הוא, שיזכור זמני צרתו ועניני מצוקותיו כשיטיב לו האלוה. וזאת הכוונה חיזקה אותה התורה במקומות רבים "וזכרת כי עבד היית וגו'" – מפני שפחד מן המידות הרעות הנפוצות לכל מי שגדל בעושר ונחת – רצוני לומר הבעיטה והגאווה ועזיבת הדעות האמתיות " (מ'נ. ג, לט).
בספר המצוות מתאר הרמב"ם את הטעם שבמצוות מקרא ביכורים : "היא שציוונו לספר טובותיו אשר היטיב לנו והצילנו, ומתחיל בעניין יעקב אבינו, ומסיים בעבודת המצריים וענותם אותנו. ולשבחו על כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הבכורים .והוא אמרו יתעלה וענית ואמרת לפני ה' אלוהיך ומה שבא אחר זה מהפרשה כולה. וזאת המצווה כולה נקראת מקרא בכורים..." (מצוות עשה קלב).
תהליך הבאת הביכורים מתחיל בגנו של האדם המסמן את פירות הביכורים ומקדישם, דרך תהלוכת הבאת הביכורים ברוב עם, עד לרגע בו הוא עומד לבדו מול הכהן ואומר את מקרא הביכורים שהיה משננו בעל פה ומביא לו את סלו. תהליך זה על פי הרמב"ם נועד לחנך את היהודי לענווה, להכרת תודה על מה שיש לו, ולאמונה שהאלוהים הוא המנהיג את המאורעות. מידות וערכים אלו מחנכים אותנו לאושר ולשמחה בחלקנו, דבר שהמחקרים קובעים שיש לכך גם השפעה על הבריאות הגופנית. אדם בעל מידת גאווה מוגזמת, יהיה על פי רוב גם רכושני וכוחני, לא יסתדר עם אנשים, ויקשה עליו לשמוח בחלקו.
אמרו חז"ל שמקרא ביכורים מתחיל בגנות ומסיים בשבח. תפילת מקרא ביכורים מתחילה במשפט "ארמי אובד אבי וירד מצרימה…". על פי הרב אברבנאל, משפט זה אינו מתייחס ללבן עליו כתוב במדרש הספרי שרצה לחסל את יעקב. הפסוק מתאר את מצבו של יעקב אבינו שהיה גולה בארם, בבחינת עבד ללבן. אם לא היה בורח לבסוף מלבן, היו בניו מתחנכים לרעה בבית לבן, ועם ישראל היה אולי אובד.
לבן אומר ליעקב "וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב, הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לִי-הוּא; וְלִבְנֹתַי מָה-אֶעֱשֶׂה לָאֵלֶּה, הַיּוֹם, אוֹ לִבְנֵיהֶן, אֲשֶׁר יָלָדוּ". דברי לבן אלו משקפים את ערכיו ומידותיו, שהם ההפך מאלו שהרמב"ם תאר במצוות ביכורים. לבן הוא גאותן, רכושני וכוחני, ואינו מכיר בכך, שהאלוהים ברך אותו בזכותו של הנביא יעקב אבינו. הרב אברבנאל מעיר בפרושו, שחלק מהבעיות הקשות שהתגלו ביחסים של בני יעקב, היו השפעות רעות שספגו בבית לבן, וזאת הייתה סכנת האבדון שאיימה על משפחת יעקב אם לא היו בורחים מביתו.
עורכי ההגדה של פסח הכניסו את מדרש הספרי על "מקרא ביכורים" להגדה. הטעם הפשוט הוא, שבמקרא ביכורים, מתוארים המאורעות של ראשית היווצרותו של עם ישראל. מאורעות שמתחילים בגלות יעקב בבית לבן, ממשיכים בירידתו לגלות מצריים, שיעבוד ישראל במצרים, ולבסוף גאולת האלוהים אותנו ממצרים והביאו אותנו לארץ זבת חלב ודבש. תיאור זה עם הרחבת המדרש, הוא עיקר סיפור יציאת מצרים בליל הסדר. כותב על כך הרמב"ם במורה בהמשך דבריו על מקרא ביכורים: "כי אלו הסיפורים (בהגדה, למשל במקרא ביכורים) -מאמתים את הנבואה, והשכר והעונש. נמצא שכל מצוה המביאה לזכירת הניסים, או להנצחת אמונה זאת, נודעה תועלתה של אותה מצווה". (מ'נ, ג, לט)
אפשר לצרף לכך את ההכרה שחירות אמתית מושגת כאשר האדם מצליח לקנות ענווה ותחושת הודיה לשם יתברך על כל מה שיש לו. הוא אינו רכושני, אינו משווה את יבוליו ורכושו לאחרים ומקנא בהם, ושמח בחלקו. הוא נותן, למקדש ביכורים ומעשרות, ובשמחה נותן גם לאחרים, וחי בשלום בקהילתו. הוא אינו הופך לעבד להשגת עושר וכבוד, ולא מונחה על ידי הקנאה והתאווה לניצחונות במאבקים עם אחרים.
מעמד הברכות והקללות
בפרשה זו משה מצווה על יהושע והזקנים לעשות טקס מסוים בכניסתם לארץ. ונראה לי שטוב לצייר בעיני רוחנו את המשמעות המיוחדת שהייתה עבורם לכניסתם לארץ.
לאחר חטא המרגלים, כאשר משה מבין שהעם אינו בשל להיכנס לארץ, מתחיל תהליך אינטנסיבי של חינוך העם שימשך כל תקופת המדבר. חינוך זה כולל כמובן את לימוד התורה ויישומה וכן כולל את טיפוח הגעגועים לארץ שהאלוהים הבטיח לאבות, לאברהם יצחק ויעקב.
הרמב"ם בהקדמתו למשנה מתאר את תהליך לימוד התורה היום יומי במדבר. משה היה מלמד את אהרון ובניו, ואת יהושע והזקנים, כאשר כל אחד מהם היה שומע ארבע פעמים כול מצווה ואת פירושה בעל פה. לאחר מכן הם היו מלמדים את העם, שגם הוא היה שומע ארבע פעמים את התורה ופירוש המצוות בעל פה. וכך כותב הרמב"ם בהקדמתו למשנה: ” נמצאו כל הקהל שומעים התורה ארבע פעמים: פעם מפי משה, ופעם מפי אהרן, ושלישית מפי בניו, ורביעית מפי שבעים הזקנים.
ואחרי כן היו כל העם הולכים ללמד איש לאחיו מה ששמעו מפי משה, וַיכתבו התורה במגילות. וַישוטטו השׂרים במחנה ישראל כדי ללמד ולהורות, עד שיֵדעו ישראל התורה וְיַרְגִּילוּ לקרותהּ. ואחר כך לִמדום גם פירוש התורה הנתונה מאת השם. והפירוש ההוא היה כְּלָלֵי עניָינים. והיו כותבים התורה, ולומדים על פה הקבלה". נראה מכאן שרבים בעם הנכנס לארץ, ידעו ושיננו את התורה בעל פה. להבדיל מאבותיהם יוצאי מצרים, המסר של ההבטחה האלוהית את הארץ לאבות פיעם חזק בליבם. עבורם חציית הירדן בהנהגת יהושע הייתה מאורע בעל משמעות רוחנית כבירה, ולכן היה חשוב להנציחו בטקס רב רושם. טקס שיהיה כריתת ברית מחודשת בין העם לאלוהים ולתורתו. הייתה זו גם הזדמנות קריטית לעורר את העם לדבוק בדרך השם, לפני הסכנות הקשורות למלחמות הכיבוש, ההתנחלות, והמגע עם עמי האזור, שעלולות להסיתם לעברות ולהרחיקם מדרכי התורה.
בפרשה כתוב שהקמת המזבח בהר עיבל ואחר כך טקס הברכות והקללות יהיו "בעוברכם את הירדן", ולא כפי שמסופר בספר יהושע (פרק ח, פסוקים ל-לח), שהאירועים התקיימו רק אחרי הניצחון על העיר העי. אך לפי מה שכתבתי, לא הגיוני היה לדחות זאת. לכן נראה לי כפי שכתב המפרש רד"ק, שאכן התקיים הטקס סמוך לחציית הירדן לפני תחילת המלחמות, וכדבריו אין מוקדם ומאוחר בתנ"ך.
ישנה אי בהירות ומחלוקות לגבי סדר האירועים בכניסה לארץ. במשנה סוטה (פרק ז, ה) ישנה התייחסות לאירועים אלו. המאירי על הגמרא (סוטה, לב, א) כותב את סדר האירועים לאחר הנס של חצית הירדן. לדבריו, אחרי שכל העם חצה את הירדן שיבש, הקימו לציון הנס, גלעד משנים עשר אבנים גדולות ליד הירדן. לאחר מכן כל שבט סחב אבן גדולה מהירדן להר עיבל, ושם הוקם מזבח גדול ששובצו בו גם אותם אבני הירדן. על אבני המזבח נכתבה התורה ונחלקו המפרשים מה היה כתוב על האבנים. בפרשה כתוב שצריך שתהייה כתובה "באר היטב", ובספר יהושע כתוב שכתבו שם "את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל". נראית הגיונית אחת הדעות שכתב הרב אברבנאל, שכתבו על האבנים את עשרת הדיברות ואולי גם ביארו בקצרה כל דיברה. בגמרא בסוטה מוזכר שהתורה נכתבה על אבני המזבח בשבעים לשון. ואולי כוונת חז"ל שם הייתה לומר, שחשוב היה שגם הגרים שהיו במעמד, כפי הכתוב בספר יהושע, יבינו את הכתוב. ואולי רצו חז"ל גם לבטא שכיבוש הארץ וההתנחלות בה אינה רק לצורך גשמי פרטי – בית לעם היהודי, אלא היא לצורך הקמת עם שחזונו הוא כלל אנושי.
לאחר הקמת המזבח וזביחת הזבחים עליו, התקיים הטקס רב הרושם של הברכות והקללות. מאות הלויים ששמשו בקודש והכוהנים, עמדו סביב ארון הקודש באמצע בין הר עיבל והר גריזים. אותם לויים אמרו כול ברכה לחוד וכנגדה את העונש על העברה הרלוונטית (בכתוב מוזכרות במפורט רק העברות). יש להניח שהלויים התכוננו לקראת הטקס ולמדו בעל פה את כל הנאמר במעמד זה. הרי הם היו צריכים לצעוק את הברכות ועונשיהם במדויק ובמתואם, אחרת קריאותיהם לא היו נשמעות בבירור על ידי מיליוני בני ישראל והגרים שעמדו על מורדות שני ההרים. המצוות והקללות המזכרות במפורש בפרשה, הן מצוות מוסריות בין אדם לחברו ולקדושת המשפחה (עריות) ולא מצוות הקשורות לפולחן.
המאירי כותב שלאחר הטקס פירקו את המזבח (בגמרא שם) והביאו את האבנים והכתב עליהם לגלגל, מקום בו חנו לפני הכניסה ליריחו. כתוב ביהושע (ד, כ) שבגלגל בנו מזבח קבוע, להזכיר לדורות את נס חציית הירדן ונסי יציאת מצרים (וכאמור, אין מוקדם ומאוחר).
