כתוב בפרשה: "ויאמר יהוה אל משה הן קרבו ימיך למות. קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצונו. וילך משה ויהושע ויתיצבו באהל מועד" (לא, יד). הרבה מהמדרשים על הפרשה מוקדשים לביטוי "הן קרבו ימיך למות". על דרך הפשט נראה מפסוק זה, שאלוהים פשוט מבטא משהו שמשה כבר יודע, לגבי הזמן בו יסתיימו חייו. הרי משה יודע שארבעים השנה שגזר האלוהים על ישראל לנדוד במדבר עומדות להסתיים, והעם עומד להתחיל בכיבוש הארץ בלעדיו.
ישנם מדרשים שמספרים כיצד משה מתחנן שהאלוהים ייתן לו עוד זמן חיים, ומבריח את מלאך המוות (מדרש ספרי). אי אפשר לחשוב כמובן על משה רבנו, שהוא התחנן על הארכת חייו, כי קשה היה לו להיפרד מחייו הגשמיים. משה אולי חשב שעדיין יוכל להואיל בתיקון העם והכנתו בצורה טובה יותר לכניסה לארץ. מדרשים אלו מזכירים מדרש דומה לגבי זמן פטירתו של דוד המלך. "אמר לו (הקב"ה לדוד המלך) בשבת תמות. אמות באחד בשבת? אמר לו כבר הגיע מלכות שלמה בנך ואין מלכות נוגעת בחברתה אפי' כמלא נימא. אמות בערב שבת? אמר לו, כי טוב יום בחצריך מאלף – טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח" (מסכת שבת , דף ל, א).
מדרשים אלו מבטאים, שבכל תקופה ישנם אתגרים אחרים, ואופי שונה של מנהיג שצריך להנהיגתקופה חדשה זו.כל עיכוב בפינוי השלטון של התקופה שמסתיימת, יכול לגרום לבעיות היסטוריות קשות. הדור שצריך להתמודד עם האתגרים של התקופה החדשה, צריך להיות בעל מנטליות מתאימה לכך. הבשלת המנטליות המתאימה תלויה במידה רבה באופי ההנהגה אבל יש גם סוג של התאמה בין המנהיג לעם. לעיתים יכול להיות מצב שישנם ליקויים חמורים בעם, שמזמינים את עלייתם של מנהיגים, שמעכבים את ההתפתחות הנדרשת, ואז נגרמים נזקים היסטוריים.
כתוב בזוהר: “אמר ר’ חייא, בוא וראה משה היה בבחינת שמש וביקש להיכנס לארץ. אמר לו הקב”ה כאשר בא (זורח) אור השמש, נכלל אור הלבנה בתוכו. עכשיו שאתה (משה) השמש, איך יעמדו ביחד השמש והלבנה (יהושע), הלא אין הלבנה מאירה אלא בשעת שקיעת השמש. אבל עכשיו אין אתה יכול להיכנס”. נראה שר’ חייא סובר שיש הבדל במנטליות ההנהגה של משה ושל יהושע, ושהנהגתו של משה אינה מתאימה למנטליות הקשורה לכיבוש הארץ וההתנחלות בה.
בצורה סמלית, מייצגת הנהגתו של משה כשמש, מנטליות בה השפעתו הכריזמאטית היא מרכזית. הוא המאיר את הכול, הוא המשפיע ונותן חיות לכל העם, וחלק מהשפעתו קשורה גם לריבוי הניסים שעשה . אופי הנהגה זה מפריע לפיתוח יוזמה אישית ולצמיחת מנהיגות שבטית חזקה, שצריך לפתחה לקראת ההתנחלות והפיזור בארץ. הנהגתו של יהושע המשולה ללבנה, המאפשרת לכוכבים לזרוח ולהאיר לצידה, היא המנהיגות הנדרשת לתקופת הכבוש וההתנחלות בארץ.
במדרש רבה (ט, ט) מסופר שמשה חשב שאם יעסוק בכתיבת ספרי התורה, יאריך הדבר את משך חייו. על כתיבת שלושה עשר ספרי התורה וחלוקתם לשבטים כתוב במדרש רבה: " רבנן אמרי: כיון שידע משה שהיה לו למות באותו היום, מה עשה? א"ר ינאי: כתב י"ג תורות. י"ב לי"ב שבטים, ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר, שיהיו מוצאים אותה שבארון. אמר משה: מתוך שאני עסוק בתורה שכלה חיים, היום שוקע והגזירה בטלה." (מדרש רבה על הפרשה). גם פה צריך לומר שאין שום אפשרות לחשוב, שמשה רבנו עסק בכתיבת ספרי התורה כי קשה היה לו לעזוב את חייו הגשמיים. בשביל משה רבנו, לעזוב את העולם הזה, זה כמו לפתוח דלת ולעבור בצורה מפוקחת ומודעת לממד הרוחני הנצחי. רצונו לעכב את מיתתו היה רק כי חשב שעדיין יוכל להועיל מאוד לעם. אם הוא כתב את ספרי התורה כדי לחלקם לשבטים הרי עשה כך כי ראה בכך חשיבות רבה. יתכן והמדרש מתכוון לומר שאין לאף אחד מונופול על התורה, כפי שיכול היה להתפרש מלשון הפסוק: "ויכתוב משה את התורה ויתנה אל הכהנים בני לוי"(לא, ט). במדרש העם מתלונן למשה שכביכול נתן ספר תורה רק לשבטו, שבט לוי. יש חשיבות שלכל שבט תהיה הנהגה רוחנית המוכרת וזוכה להערכה מצד בני השבט. חשוב היה מאוד שלכל מנהיגות רוחנית שבטית יהיה ספר תורה שכתב משה, ושמירתו של אותו ספר השרתה קדושה על אותה הנהגה. גם חשוב שיהיה להם ספר תורה, בו יכלו להגות ואותו יכלו ללמד לבני שבטם, במציאות הקדומה בה לא קל היה לכתוב.
ישנם מדרשים נוספים המתארים את ימיו האחרונים של משה שיש בהם מסרים חשובים על האופן בו ראוי שהמנהיג המסיים, יעביר את ההנהגה לבא אחריו. על פי המדרש, משה לא רק סומך את יהושע אלא גם דואג להנהגה השבטית, שבמציאות שתהיה אחרי ההתנחלות בארץ, תהיה להנהגה זו תפקיד מרכזי בהנהגה ובמשפט. על הפסוק הראשון " וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל": הרב אברבנאל כותב. לאן הלך משה? הוא כותב שמשה הלך לבקר באוהלי ישראל לפני מותו " כדי לכבדם הלך ממחנה לויה אשר היה יושב שמה, אל מחנה ישראל כדברי הרמב"ן. כאדם הרוצה ללכת מן העיר אל מקום אחר, והולך לבית חבירו להפטר ממנו בביתו, כי הוא אוהבו. והלך בפרט אצל כל שבט ושבט להודיעם שהוא מת, ולהפטר מהם לאהבתו אותם". רואים כיצד המדרש והמפרשים רואים כחשוב להגיד, שמשה רבנו, למרות היותו עסוק באירועים שמשנים את פני האנושות ומנהיג עם שלם, חשוב לו מאוד גם המגע החם והאוהב עם הפרטים והמשפחות הפרטות שבעם. אך לא רק זה, על פי המדרש, בהליכתו לכל שבט, הוא גם סמך את מוסד המנהיגות השבטית.
מדרש נוסף מתאר כיצד משה הולך לאוהלו של יהושע ויושב לרגליו, ושומע ממנו תורה יחד עם כלל העם, ללא שום התנשאות. כלומר שעוד בחייו, משה נותן מקום ליהושע מעליו. במקומות שונים התורה מציינת שמשה גידל את יהושע כתלמידו וגם כמנהיג העתידי. אותו מדרש בא לבטא איך המנהיג צריך עוד בימיו ובעיקר בימיו האחרונים, למנות את מחליפו, וללא שום התנשאות לגדלו ולכבדו לפני העם. משה גם מעודד את יהושע, וכמה פעמים מופיע הביטוי "חזק ואמץ". התפקיד לכבוש את הארץ ולהיות מנהיג תחילת ההתנחלות בה הוא תפקיד קשה ומאתגר. תקופה זו תהיה מלאה באירועים בלתי צפויים, ואתגרים בעלי השפעה היסטורית, שיהושע יצטרך להחליט ולטפל בהם. להתמודדויות אלו יהושע יצטרך להיות חזק ואמיץ, אך גם קשוב לרצון האלוהי שיקלוט בנבואה וברוח הקודש.
נושא נוסף המודגש בפרשה עוסק בנבואה על חטאי עם ישראל לעתיד לבוא והצרות שיבואו על ישראל כעונש על כך. תיאור השגחת האלוהים הקשורה לעונש מתוארת כעזיבת האלוהים את העם. כתוב: "… וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:" (דברים, לא, יז) הרמב"ם מזכיר פסוקים אלו וכותב: “ומבואר הוא שהסתרת הפנים הזאת, אנחנו סיבתה. אנחנו עושים את המסך המבדיל בינינו ובינו, והוא אמרו 'ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה', ואין ספק כי דין היחיד כדין הציבור. הנה התבאר לך כי הסיבה בהיות איש מבני האדם מופקר למקרה ויהיה מזומן להיאכל כבהמות, הוא היותו נבדל מהשם, אבל מי שאלוהיו בקרבו לא יגע בו רע..” (מ'נ, ג, נא)
נראה לי שמכלל דבריו במורה נראה שיש צרות הבאות על ישראל כעונש, הקשורות על פי הרמב”ם לצמצום השגחתו המטיבה של אלוהים על ישראל, וכך הם נופלים תחת המאורעות הכפופים לחוקי העולם הטבעי והפוליטי חברתי. לדוגמא, בספר שופטים כתוב על סבלם של ישראל לפני עלייתו של יפתח הגלעדי כשופט: “ויעזבו את ה’ ולא עבדוהו. ויחר אף ה’ בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון וירעצו וירצצו את בני ישראל” (שופטים י, ז). מלשון הפסוק ניתן להבין שאלוהים התערב במאורעות בצורה כלשהי, ובכעסו הביא בהשגחתו לכך, שעמי האזור ישתלטו על ישראל. אך דברי הרמב”ם על המשך הפסוקים נותנים תמונה שונה. הוא כותב על הביטוי “נפש ה’“ המופיע בהמשך, שהכוונה היא רצונו של השם. הוא מפרש את הביטוי “ותקצר נפשו” המופיע בפסוק: “ויסירו את אלהי הנכר מקרבם ויעבדו את ה’ ותקצר נפשו בעמל ישראל” (י, טז), וכותב במורה: “לפי שכבר קדמו הדברים כי השגחתו יתעלה התרוקנה מהם, עד שאבדו וצעקו לבקש תשועה ולא הושיעם, וכשהפליגו בתשובה […] רחמם וחדל רצונו מלהמשיך בעינויים, דע זה כי הוא נפלא” (מ’נ, א,מא).
מה החידוש אותו מביא הרמב”ם בדבריו, שעליו הוא אומר “כי הוא נפלא”? נראה שהוא מחדש שבניגוד להשקפה הפשטנית שאלוהים מביא ישירות פגעים על ישראל, ומסירם כאשר הוא חפץ, הרי הוא מביא בדבריו תפיסה אחרת. לדעתו סבלם של ישראל התאפשר כי האל צמצם את השגחתו המיטיבה והמגינה עליהם, וכך נכנסו תחת החוקים של הפוליטיקה הכוחנית של עמי האזור. כאשר התחרטו ישראל על מעשיהם ושבו אל ה’, חידש האל יתברך את השגחתו המיטיבה עליהם. הוא השפיע על המאורעות כך, שיפתח הגלעדי יבחר לשופט, נתן עליו שפע אלוהי של גבורה ותבונה מעשית כפי שכתוב “ותהי על יפתח רוח ה’“, וגם עזר לו בניצחונותיו בשדה הקרב כמו שכתוב “ויתנם ה’ בידו”.
הרמב”ם מדגיש שאלוהים יודע את כל אירועי המציאות בידיעה שלמה שאינה כידיעתנו, לכן אם העם אינו מושגח ונמסר לידי המקרה בעת כלשהי, הרי זה עונש. הוא כותב על הביטוי 'אשוב' המיוחס לאלוהים, למשל בפסוק “אלך אשובה אל מקומי” (הושע, ה, טו): “העניין הוא סילוק השכינה אשר הייתה בתוכנו מעלינו, אשר נמשך אחריה העדר ההשגחה בנו, כמו שאמר באיומיו – 'והסתרתי פני מהם והיה לאכול'. כי כשנעדרה ההשגחה האלוהית מאתנו, הופקרנו והינו מטרה לכל מה שאפשר שיבא ויקרה, ויהיה הטוב או הרע שיבא עלינו, כפי המקרה. וכמה קשה איום זה, אותו כינה ב'אלך ואשובה למקומי'”. (מ'נ, א, כג)
עם זאת, הרמב"ם כותב בכמה מקומות שיש השגחה ניסית ישירה על ישראל גם על צד השכר והעונש (למשל באיגרת תימן). השגחה כללית זו על ישראל קשורה למדרגתו של העם ולייעודו בהיסטוריה. הרמב"ם מביא את דברי הנביא חבקוק בעניין ההרוגים הרבים שהרגו חילות נבוכדנצר, והאם אפשר להשוות את יחסו של האלוהים לעם ישראל, ליחסו לדגים ורמשים, ואומר: "ואחר כך באר הנביא (חבקוק) שאין העניין כך (לגבי ישראל) ולא על צד השכחה, העזיבה והעלות ההשגחה (נהרגו כה רבים) אבל על צד העונש להם התחייבו בכל מה שקרה להם". (מ'נ, ג, יז).
אם אין נביא שאומר במפורש האם האירועים הקשים הבאים על ישראל הם בדרך עונש ישיר, או עזיבה ליד המקריות והחוקיות הטבעית או הפוליטית, לא נוכל לדעת זאת. בכל מקרה כאמור גם עזיבת האלוהים אותנו היא עונש, ובכל מקרה של צרות צריך לעשות חשבון נפש נוקב ולשנות התנהגות.
