בירור קצר של המושגים מידת הדין והחסד
בפרשת חיי שרה מופיעה לנו דמותו הקדושה של יצחק אבינו, כממשיך המסורת של אברהם אבינו. לפי תיאורו של הרמב"ם, גם הוא קירב אנשים לעבודת השם, והייתה לו קהילה גדולה של תלמידים שסבבו אותו. לשם הבנת דמותו של יצחק נראה לי חשוב להשוות אותו לאביו אברהם. לשם כך אחזור למעמד העקדה שעל פי המקובלים מחדד מאוד את השוני באישיותם של אברהם ויצחק.
על פי המקובלים, אברהם אבינו מבטא את מידת החסד, וכדאי אולי לפרט קצת, מה באישיותו של אברהם מאפיין את המידה הזו, ובמה הוא שונה מיצחק, המבטא באישיותו את מידת הדין. ה’מאור ושמש’ בפירושו על פרשת העקדה, תיאר בקצרה את תפיסתו של אברהם לעומת זו של יצחק בנו. הוא כותב: “כל מגמתו של אברהם הייתה שיתנהג העולם במידת החסד כדי שיהיה קיום לעולם. אומנם יצחק בנו היה רוצה שיתקיים העולם במידת הגבורה והפחד. איש אשר יחטא לאלוהיו ענוש ייענש מיד, בכדי שידעו שיש דין ויש דין” ברור שאין הכוונה שאברהם או יצחק סברו חלילה שיכולים הם, ורשאים הם, לקבוע לאלוהים את דרכי פעולתו בעולם. יש פה הדגשות שונות בהבנת הרצון האלוהי, ומנטליות שונה בעבודת השם ובדרכי ההתנהגות והחינוך של כל אחד מהם.
המאור ושמש ממשיך וכותב בפירושו: "אברהם הרהר אחר מידותיו של יצחק שרצונו להנהיג העולם במידת הדין, והיה הדבר קשה בעיניו, שהיה ירא פן חס ושלום לא יתקיים העולם” – כלומר, לפי תיאור זה, מה שעמד בפני אברהם הוא לא פחות מהחשש הממשי לקיומו של העולם. עמדתו הראשונית של אברהם, בתחילת תהליך העקדה, מבטאת אי-קבלה מוחלטת וחשש כבד מהכיוון החינוכי אליו יוביל יצחק את דרך השם בעולם. אי-קבלה זו מתבטאת אצל אברהם בחזונו, במוכנות לשחוט את יצחק.
מה היחס בין תפיסתם השונה של אברהם ויצחק את פעולת הרצון האלוהי במציאות, לבין המנטליות השונה שלהם, שהמקובלים מכנים אותן כחסד ודין?
אפשר לומר שבצורה פרדוקסלית שאברהם, שמידתו חסד, מדגיש דווקא את מידת הדין האלוהית, שמשמעותה צמצום השפע האלוהי הגלוי בעולם, ויצחק, שמידתו דין, מדגיש דווקא את ריבוי השפע האלוהי הגלוי במציאות, היינו את השפעת החסד הגלוי האלוהי, שמתבטאת בהשגחה פרטית מידית וגלויה של שכר ועונש.
לתפישתו של אברהם, השפעת הדין האלוהי במציאות משמעותה טבע בעל חוקים ברורים וקבועים, מיעוט בניסים וצמצום התערבותו הגלויה (השגחה) – על פי שכר ועונש – של האל. קל לראות שראייה כזו את פעולת הרצון האלוהי בעולם, נותנת מרחב עצמאי לאדם ומעודדת את הבחירה החופשית והאקטיביות של האדם, המאפיינות את אברהם אבינו. אברהם אינו סומך על השגחה פרטית גלויה ועל ניסים (לדוגמא – תכסיסי המלחמה עם ארבעת המלכים, ירידתו למצרים כהתמודדות עם הרעב, ואמירתו לשרה שתנהג כאחותו אצל פרעה ואבימלך). הדגשה זו שמשמעותה כאמור יותר אוטונומיה, יותר אחריות ובחירה לאדם, וכן סקרנות רבה להבין את ביטוי רצונו של אלוהים בטבע ובהיסטוריה האנושית, מפתחת על פי הרמב”ם את מידת האהבה לשם יתברך. הוא כותב : “בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה חוכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב, משבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע את השם הגדול” (הלכות יסודי התורה, פרק שני, ב’). ובספר המצוות מצוות עשה ג’ – מצוות אהבת האלוהים כותב הרמב”ם שהמגיע לאהבת האלוהים, מצוה עליו גם לקרב אחרים לאהבתו: “כמו שאברהם אבינו מפני שהיה אוהב, כמו שהעיד הכתוב – אברהם אוהבי, וזה ברוממות השגתו את האלוהים, קרא לבני האדם להאמין באלוהים מרוב אהבתו, כך גם אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני אדם“.
יצחק, שמידתו דין, והולדתו הייתה נס אלוהי, מדגיש דווקא את מידת החסד האלוהית, שביטוייה הם: השגחה אלוהית ברורה וניכרת לעין על דרך השכר והעונש – הן בהשגחה הכללית והן בפרטית – וכן הדגשת יתר על ראיית ניסים רבים במציאות, ופחות על החוקיות הקבועה שבטבע. ביטוי זה של השפעת החסד האלוהי בעולם מעודד כאמור דווקא את מידת הדין של האדם, ויש בו משום צמצום האוטונומיה שלו. אדם המדגיש את מציאות הניסים ורואה השגחה פרטית ברורה בכל פרט קטן שבחייו הן בשכר והן בעונש, מפתח מנטליות של יראה ופחד כלפי האלוהים.
מנטליות זו של מידת הדין של יצחק היא שורש הדת המוגדרת באמצעות מצוות וחוקים ברורים. חוקים אלו לוקחים בחשבון את המבנה האנושי ואת הסטיות האפשריות בהשפעת יצר הרע, הנובעות ממבנה זה. חוקי דת אלו באים לחנך את האדם, ולנתב את כוחותיו הנפשיים וכן לסדר את החברה האנושית.
הרב דסלר בספרו ‘מכתב מאליהו’, מתאר יפה את השוני בעבודת המידות של אברהם ויצחק וכותב: “אברהם אבינו עשה את יצר הרע לטוב, דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך” (ירושלמי בברכות פרק ט הלכה ה). כלומר שאברהם המשיך כל כוחותיו, גם יצר הרע, אל עבודתו יתברך (כלומר שכנע ורתם גם את יצר הרע לעבוד את השם). לא כן עבודתו של יצחק, עבודת מידת הדי […] ששבר וביטל כל רצונותיו, והכניעם לעשות רצון בוראו (כלומר חיזק מאוד את שליטתו העצמית כך שיוכל להכניע את יצרו)” (חלק ב עמ’ 204).
במקום אחר הרב דסלר מתאר את דמותו של יצחק אבינו וכותב: “והנה האדם הירא פונה בעיקר אל תוך עצמו, ומתוך התבטלות גמורה כלפי כבוד שמיים, מותח ביקורת תמידית על כל מעשה, עד שהדבר מביאו למעט במעשים” (שם עמ’ 162). אם כן אפשר לומר שהמנטליות של אברהם בעבודת המידות הייתה השאיפה להגיע להבנה פנימית ושלמות פנימית, שהאדם כלל לא ירצה לחטוא, ואילו עבודת המידות של יצחק הייתה יותר בכיוון של שכלול כוח הרצון, שיכניע את יצר הרע.
מידת החסד אינה מתבטאת רק בהכנסת אורחים ועשיית חסד לאחרים אלא היא קשורה לכל הצדדים בדמותו של אברהם. אם כן היותו של אברהם אדם בעל יוזמה, דורש אמת שכלית ולא שקוע בדמיונות, אינו רודף אחר כוחניות ונמנע מיחסים כוחניים עם הזולת, רצונו להשפיע מהבנותיו לכל אדם החפץ לשמוע ללא דמגוגיה וללא שום כוונת רוח כוחני, כל אלו גם כן כלולים במידת החסד. הרמב”ם בהקדמה לפרק חלק (ובהלכות תשובה פרק י) מתאר את מעלת ההולך בדרך האמת לשמה ולא לשום תכלית אחרת. מעלה זו הינה מעלת עובד השם מאהבה שאברהם אבינו היה המייצג שלה. “וזו היא מעלת אברהם אבינו עליו השלום שהוא עובד מאהבה ולעומת הדרך הזו ראויה להיות ההתעוררות”.
את דרך השם המדגישה בעיקר את יראת העונש ואת הציפייה לשכר, ראה הרמב”ם כדרך המיועדת להמון העם שאינו בשל לעבודת האלוהים המדגישה את אהבת אלוהים. אברהם דאג שדרכו של יצחק, גם אם יצחק עצמו הוא איש אמת, תהיה שורש למגמות של עבודה שלא לשמה, הנובעת מפחד מהאל ומתקווה לשכר. צריך לחדד ולהבין שאיש אמת כאברהם מבין שכל סטייה בשורש תפתח סטייה גדולה במהלך הדורות. עם כל אותו המתח לגבי דרכו של בנו יצחק, מגיע אברהם לנבואת העקדה וקורא “הנני” לפניית האל אליו, וכדברי הראב”ם מעידה קריאה זו על הכנה מוקדמת שלו (בפירושו לעקדה).
בהמשך לתיאורו של המאור ושמש, ניתן אולי לומר, שאברהם דאג שדרכו של יצחק, גם אם יצחק עצמו הוא איש אמת, תהיה שורש למגמות של עבודה שלא לשמה, הנובעת מפחד מהאל ומתקווה לשכר. כפי שכתבתי מקודם, ניתן לראות במנטליות של יצחק ואולי גם בתפיסותיו את שורש הדת. כלומר יצחק טוען כביכול כנגד אברהם אביו, שלא מספיק לפרסם את האמונה באלוהים אחד בורא העולם ומנהיגו. לא מספיק לקרב אנשים בדרך החסד והשכל לעבודת השם המוסרית. דרך כזו לא תעמוד במבחן ההיסטורי ולא יהיה בכוחה להעמיד עם שילך בדרך השם לאורך דורות רבים. לדעתו של יצחק יש צורך בחוקים ברורים ובטקסים שיכוונו את העם בפרטי פרטים ובצורה ברורה וחד משמעית לדרך השם. אברהם לעומתו חושש שדרך כזו תדגיש יותר מדי את הצורה ואת המסגרת המעשית, ויהיה בה צד של כפייה סמכותית. דרך כזו עלולה לאבד במרוצת הדורות את תוכנה שהוא תהליך ההתקרבות לאלוהים, מתוך שאיפה לאמת, לתיקון המידות וזאת מתוך בחירה אישית אותנטית. עם כל אותו המתח לגבי דרכו של בנו יצחק, מגיע אברהם לנבואת העקדה וקורא “הנני” לפניית האל אליו, וכדברי הראב”ם מעידה קריאה זו על הכנה מוקדמת שלו (בפירושו לעקדה).
במהלך המסע למקום העקדה, עובר אברהם את הבירור הפנימי הקשה בחייו. מסעו מתחיל כשהוא בעמדה, שמא אין מקום כלל לדרכו של יצחק, ולכן יש לשחטו (לפחות בצורה סמלית). המסע מסתיים בהכרתו הברורה של אברהם, שיש הכרח בדרכו של יצחק, ככיוון הכרחי ומשלים לדרכו. מידת הדין הינה צד בחוקיות השם המתגלה בעולם. אברהם מבין שהניגוד בינו לבין יצחק, בין דרך החסד לדרך הדין, היא זו שתצמיח את החידוש – יעקב אבינו שיהיה יסוד לאומה הישראלית. על פי הזוהר: “וירא את המקום מרחוק” – ראה את פרצופו של יעקב.
וכך עומד אברהם, מעל בנו יצחק והמאכלת מונפת בידו, נכון לקיים את נבואת הפתיחה ולשחוט את בנו. ברגע זה שורה עליו נבואה חדשה התואמת את ההבנות החדשות שהבשילו בו במהלך ניסיון העקדה, והוא מחליף את בנו באיל שהתגלה לעיניו על פי מצוות השם.
על פי תיאורו של ‘המאור ושמש’, השם יתברך כלל לא התכוון שאברהם ישחט את יצחק. כוונת הנבואה לאברהם להעלות לעולה את בנו וכוונת מסע העקדה, הייתה להביא את אברהם לאותו בירור פנימי יסודי והכרחי אותו תיארנו. בירור פנימי זה וקבלת דרכו השונה של יצחק היא שהביאה אותו לעלות למדרגה שתאפשר את השלבים ההיסטוריים הבאים בהגשמתו של החזון האלוהי באנושות.
מתן תורה לעם ישראל הכוללת חוקים ומצוות, אימת בצורה מחלטת את נחיצותה של מנטליות הדין אותה הובילה דמותו של יצחק, אבל תוך זהירות שלא לאבד את רוחו של אברהם אבינו.
