על האחריות בתפילה, והאחריות החינוכית שהוטלה על רבקה
פרשת תולדות ממשיכה להדגיש את השינויים הפנימיים שאותם עוברים אבותינו הקדושים במהלך חייהם. הליכה בדרך השם אל מעלות הנבואה דורשת מאמץ ושינוי מתמיד אל נוכח המציאות המשתנה וההבנות המתחדשות.
“ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק” (בראשית כה, יט). בעקדה “נולדה” דמות חדשה, ויצחק, שהיה לפני העקדה בעיקר בן שרה, מפנים את האמת שבתפיסת החסד של אביו, ומשתנה להיות יצחק בן אברהם. לידה זו (כנאמר בפרשת וירא) הינה תוצאה של שינויים פנימיים שעברו אברהם ויצחק בנו, שינויים שהובילו לקבלה הדדית של כל אחד מהם, את שורשו של האחר.
בפרשה הקודמת הביא יצחק את רבקה “האהלה שרה אמו”, כלומר לתחום המנטליות של שרה, וגם למפגש עם אברהם אביו. יש לזכור שעל פי חישובי גילים, אברהם נפטר שלושים וחמש שנים לאחר נישואיהם, כך שהוא המשיך ללוות את יצחק ורבקה, וגם זכה לחנך את בניהם יעקב ועשו עד שנתו החמש עשרה.
“ויעתר יצחק לה’ לנוכח רבקה אשתו כי עקרה היא”.
כאשר תיארתי את דמותו של אברהם, ציינתי שאברהם אף פעם לא הפציר בשם יתברך שייוולד לו בן. אברהם לא התחנן לבן, שכן על פי תפיסתו את היחס עם האלוהים, הוא חשש שאולי יש בהפצרה כזו צד כוחני. האל יודע את המציאות, ואינו צריך תזכורת מילולית מלמטה כדי שיחליט לשנותה. אברהם אינו מצפה שבקשתו או תחינתו תשנה את הרצון האלוהי. רבנו בחיי, בספרו חובת הלבבות, מתאר את היחס הראוי לדעתו לתפילה וכותב: “ולא הודעתיך בצרכי להעיר אותך אליהם, אלא כדי שארגיש בגודל חסרוני אליך ובטחוני בך. ואם אשאל בחסרוני מה שאינו טוב לי, ואבקש מה שאין בו תקנתי, בחירתך העליונה טובה מבחירתי, וכבר הנחתי כל ענייני אל גזרתך הקיימת והנהגתך העליונה”. רואים שגם רבנו בחיי חושש שהאדם בתחינתו אל השם, ירגיש כאילו אלוהים חייב לו. כאילו שאם יתפלל נכון, יצליח לשנות את רצונו של האין-סוף-ברוך-הוא, ואם אכן ישתנו המאורעות לטובה, ירגיש שתפילתו היא זו שעשתה את השינוי. גישתו זו תואמת גם את גישתו של הרמב"ם לתפילה ולכל קיום מצוות האלוהים (למשל הלכות תשובה , פרק י). האם לא מספיק שנבראנו כיצורים נעלים בעלי אפשרויות שכליות מרחיקות לכת ובעלי אפשרות לרגישות מוסרית, כדי שנרגיש תודה עמוקה על כך לבורא עולם?
בהמשך דבריו הנוקבים של הרב חיים דוד הלוי בהלכות תפילה כתוב: "פתיחת תפילת שמונה עשרה בשבחו של מקום, לא באה חס ושלום כדי לכבוש את ליבו (של האלוהים) להשגת צרכנו, אלא נועדה לסלק מחשבת פסול חמורה העלולה להטעות האדם. שמא יחשוב האדם בהיותו זקוק לפרנסה או רפואה וכיוצא בכך, שעומד הוא בתפילה, ומשפיע בכך כביכול על הקב"ה, שישנה דעתו ביחס אליו וירחמהו. מחשבה זאת גובלת בכפירה נוראה או לפחות בטמטום מוחלט." (מקור חיים השלם, פרק נח, תפילת שמונה עשרה)
תפילה יש בה גם צד של פילול (מלשון ‘פלילי’), כלומר של שיפוט עצמי מתוך רצון לשינוי פנימי. תפילה ברוח זו הייתה תפילתם של אבותינו הקדושים, ושיקפה את תפיסתם לגבי אופי הקשר הרצוי בין האדם לאלוהיו, וכן את יחסם לזולת, יחס שנעדר מניפולציות כוחניות.
יחסו של יצחק אל אלוהים שונה מזה של אברהם, תפילתו של יצחק מכונה שיחה, כלומר שיש בה יותר דמיון לשיחה של אדם עם רעהו. במנטליות של יצחק יש יותר מקום להפציר ולבקש מהאל, אבל גם אצלו אין זה מתוך תפיסה כוחנית. עתירתו של יצחק מבטאת נכונות לשינוי פנימי תוך התבטלות בפני הרצון האלוהי. יצחק מבין שאם רבקה אינה הרה ללדת, פירוש הדבר שהמצב אינו בשל עדיין ללידתו של ממשיך המסורת, ויש צורך בשינוי. “לנוכח אשתו כי עקרה היא” – כלומר שאצל רבקה צריך להיות עיקר השינוי. היהדות אינה דוגלת בפאסיביות אלא בלקיחת אחריות במציאות, לכן כשאדם מתפלל על הזולת, רצוי שהוא גם יפעל באופן מעשי כלשהו לטובת אותו אדם, ודאי שלא רק רבקה אלא גם יצחק צריך לעבור שינוי כדי לאפשר את הלידה. עתירתו של יצחק מתמשכת על פני זמן ארוך, ואין עיקרה רק הביטוי המילולי של הבקשה בתפילה, אלא מאמצי השינוי שהם התפילה האמתית. ייתכן שלוּ הייתה הלידה מתרחשת מוקדם יותר לא הייתה רבקה בשלה לעמוד מול יצחק, ולדאוג שיעקב הוא זה שיקבל את הברכות.
"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את השם".
הראב”ם מפרש שבעקבות הבעיות שחשה רבקה בהריונה, עלה בה החשש שהיא מקור הבעיה. הוא כותב בפירושו: “ולמה אני (רבקה) מתרשלת או מתרפה מלדרוש על זה. והתעוררה לבקש על זה מלפני מגיד אחרית (אלוהים), או על ידי אברהם ע”ה שהיה עדיין חי, או על ידי עבר כפי שהזכירו חכמים או על ידי נביא אחר, או הלכה היא בדרכי הנבואה כדי שיתגלה לה סוד העניין. […] וזה קרוב יותר לפשט המקרא”. הרמב”ם אינו מקבל שהייתה נביאה. הוא כותב במורה (חלק ב’, מ”ב): "ותלך לדרוש את השם, ואמרו בביאור –לבית מדרשו של שם ועבר, והוא ענה אותה […] ואע”פ שאמרו ז”ל ויאמר השם לה על פי מלאך, יפורש בזה שהיה עבר הוא המלאך שפעמים הנביא נקרא מלאך”. ויש לשאול מה כוונת המדרש האומר שהלכה לבית מדרשם של שם ועבר, כאשר אין שום רמז לכך בתורה. חוץ מחישוב גילי האישים המפורטים בשושלת המרכזית, המורים ששם ועבר עדיין היו בחיים, אין שום רמז על פעולתם המתמשכת ומגוריהם בארץ כנען. ודאי שיש איזה טעם נסתר במדרש זה. אולי היה להם, לחז”ל, עניין להראות קשר בין יעקב אבינו, השורש השלם של עם ישראל, לבין אותם נביאים פרה היסטוריים (מלפני אברהם), שהעבירו מסורת נבואית מהאדם הראשון.
הביטוי “ולמה אני (רבקה) מתרשלת או מתרפה מלדרוש על זה." שכותב ר' אברהם, רואים שרבקה מבינה שיש משהו חריג בהריונה. אך האם מה שהעסיק אותה היה רק אי הנוחות שבהריונה? מהנבואה שקבלה, ברור שמה שהעסיק אותה ושעליו קבלה תשובה קשור ליעודה כממשיכה של שרה אמנו. כלומר הקמת עם שיקרב את העולם לעבודת האלוהים. ברור שההבנה שקבלה מהנבואה "וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", אין כוונתה לידיעה בעלמא, ידיעה שאינה מחייבת אותה ללקיחת אחריות. הנבואה הזו חייבה את רבקה להתארגנות ומחשבה חינוכית כיצד לחנך את התאומים שיולדו. כיצד לחנכם כדי שהשוני בניהם לא יביא למלחמה אלא יהיה גורם מחזק ומפרה את שניהם, לטובת היעוד האלוהי שהוטל על שניהם, ולאום מלאום יאמץ ויחזק ויפרה את שניהם.
