יוסף כסמל להתמודדות עם קשיים, על סמל המנורה במקדש
כאשר אנו קוראים בפרשה הקודמת לאילו קשיים ותחתיות הגיע יוסף, אנו חשים כאב על גורלו המר, וכעס על שנאת האחים אליו ואכזריותם, שהובילו לגורלו זה. בפרשתנו חל מהפך בגורלו של יוסף. מסכת הקשיים וההשפלות שארכה כשלוש עשרה שנה מסתיימת, ויוסף עולה באופן בלתי צפוי לגדולה כמשנה למלך פרעה. רצף האירועים – החל מהמדיינים שעברו בדיוק ליד הבור וקנו את יוסף, מכירתו לפוטיפר, השלכתו לכלא, פתרון חלומותיהם של שר האופים ושר הטבחים, הרעב המתקרב, חלומות פרעה, פתרונם בפי יוסף ועד עלייתו לגדולה – מראה את השגחת השם הפועלת בתוך המקריות שבמאורעות.
אפשר רק להתפעל מאופיו המיוחד של יוסף. בכל תקופת היותו במצרים הוא אינו שוקע ברחמים עצמיים ומתלונן על רוע גורלו. הוא גם אינו מפתח שנאה אובססיבית לאחיו שעקרו אותו מבית אביו ומכרו אותו לעבד. יוסף מצטייר כאדם מאמין הבוטח בהשגחה האלוהית, ועם זאת הוא טיפוס יוזם ומחדש את עצמו כל העת. הוא לומד מהר את החוקים בהם מתנהל כל מקום אליו הוא מגיע, ופועל בכל אותם מקומות בהצלחה רבה. בשפה המקצועית, יוסף הוא דוגמה לטיפוס מאוד פרואקטיבי.
בדרך כלל קשה להבחין בתוך התהליך עצמו שהמהלכים מושגחים, כי חלק מהאירועים נראים כמקריים. רק אחרי שנשלם מהלך כללי של אירועים, אפשר להבין שסוף מעשה במחשבה אלוהית תחילה. אם כך הוא באשר להשגחה הפרטית, ברצף אירועים של אדם או משפחה, הרי כשמדובר בהשגחה על הכלל, הפועלת בהיסטוריה של העם על פני תקופות זמן ארוכות, הדבר מסובך עוד יותר.
כאשר חושבים איך יכולים היו המאורעות להתגלגל אם ראובן היה מצליח להוציא את יוסף מהבור, ויוסף היה חוזר לבית אביו אחרי הטראומה הנוראית שעבר, עולה השאלה: לאלו ממדים הייתה מגיעה השנאה בין האחים? האם לא הייתה משפחת יעקב מתפוררת לגמרי, והחזון המשפחתי להקים עם שיוביל את תיקון האנושות היה יורד לטמיון?
על הפסוק “ויהי מקץ שנתיים ימים” (בראשית מא, א) כותב ר’ אברהם בן הרמב”ם: “ואמרו (במדרש וברש”י) שבשביל שתלה יוסף (את שחרורו) בשר המשקים, נענש ששכח אותו שתי שנים. ואין רחוק שיהיה בטחון מסוג זה […] שהרי אם יהיה בטחונו של המאמין (באלוהים) שלם בליבו, לא יגרע מביטחונו אם ישתמש בסיבות רגילות (כמו בקשתו משר המשקים) […] ומה שנתאחר יוסף לצאת […] שתי שנים, הוא שיגיע זמן אשר מתיר אסורים קצב בו […] והייתה יציאתו בזמן שהיה לפרעה צורך בו”.
ר’ אברהם אינו מקבל את דברי המדרש שמביא רש”י, שאלוהים העניש את יוסף ודחה את שחרורו בשנתיים, כי במקום לסמוך על השגחה האלוהית, הוא ביקש וציפה משר המשקים שיפעל לשחרורו. ר’ אברהם סובר שגם אדם במדרגתו של יוסף, שהשם אִתו בכל דרכיו, הרי למרות ביטחונו באלוהים, חייב לעשות ככל יכולתו כדי לשנות את מצבו בדרכים הרגילות. גם בספרו ‘המספיק לעובדי השם’ בשער הביטחון מדגיש הראב”ם שיהיה זה חוצפה, גם מאת אנשים במדרגתו של יוסף, לצפות שאלוהים יצילם בהשגחתו, מבלי שיעשו הם מאמצים להינצל בכוחות עצמם. רק אם נביא או בעל רוח הקודש מקבל במפורש שיכול הוא לסמוך על השגחה אלוהית מיוחדת בעשיית מעשה כלשהו, רק אז יכול הוא לעשותו בלא הזהירות הרגילה הנדרשת. ר’ אברהם מביא דוגמאות שונות לכך, כמו יונתן בן שאול שתקף לבדו מוצב של פלישתים, וכן דוד שבא להילחם עם גוליית ורק קלע בידיו. הוא כותב שאם דוד לא היה מקבל ברוח הקודש שיכניע את גוליית, לא היה מסכן כך את כל ישראל שיהפכו עבדים לפלישתים. גם יעקב אבינו נפגש עם עשו רק אחרי נבואתו, שבה חזה את המאבק עם שרו של עשו ובסופה נאמר לו – “ושרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל”, כלומר שאינו צריך לחשוש מהמפגש – אחרת היה בכך חוסר אחריות מצדו לסכן את כל התפתחות עם ישראל. ומסכם ר’ אברהם ואומר: “ומכל הדברים האלה אני למד, עד כמה שהבנתי מגעת, כי ביטחון כזה בחסדי אלוה, שמעלתם קרובה למעשי נס, תיתכן רק בזכות רוח הקודש ובמצוות אלוהים” (שער הביטחון).
מתוך התייחסות זו אפשר אולי גם להבין שאלוהים לא גזר על כל האזור בצורת ורעב ממושך רק כדי להעלות את יוסף לגדולה, כי אחרת לא היה צריך לחכות שנתיים ימים. כאשר התקרבה תקופת הרעב, שאין אנו יודעים את השיקולים האלוהיים הקשורים לגזרה זו, קיבל פרעה חלום צודק, ובכך נפתחה אפשרות לעלייתו של יוסף לגדולה. אם היה יוצא קודם לכן מכלאו, אולי לא היה מגיע להיקרא לפני פרעה ולפתור את חלומו.
גם אחיו של יוסף לא נשארים באותו מקום נפשי ורוחני בו היו בעת מכירת יוסף. הם מכים על חטא ומצטערים על אכזריותם. נראה שגם היחסים בין האחים השתפרו. הם מבינים יותר, שלמרות השוני הרב שיש באופיים ובהשקפותיהם כיצד לנהל את העם שיצמח ממשפחתם, עליהם לפעול באופן אחדותי.
בהקשר לכך אפשר לציין את מרד המכבים וחג החנוכה, שגם הם מבליטים את הצורך ברוח שאינה ביקורתית ושוללת את הפלגנות בעם. הרמב"ם כותב באיגרת השמד שלו : "וידוע הוא כמו כן מה שקרה לישראל במלכות יון הרשעה מגזרת קשות ורעות, ומכללן היה שלא יסגור אדם את פתח ביתו, כדי שלא יתייחד להתעסק בשום מצוה, ועם כל זה לא קראום חכמינו ז"ל, לא גוים ולא רשעים אלא צדיקים גמורים, והתחננו בעדם, והוסיפו בימי חנוכה "על הנסים" עד 'ורשעים ביד צדיקים"'. הרמב"ם מציין שלמרות העימות עם המתיונים בתקופה זו, חז"ל לא התייחסו אליהם כגויים ורשעים. הם נתנו בכך דוגמה שאין להרחיק שום פלג בעם גם עוברי עברות. ודאי שרבים מצאצאי אותם מתיונים במשך הדורות לא הלכו בדרך אבותיהם המתיונים.
ראינו שסגולת המנורה היא שתאיר אור החכמה בישראל. אמנם החכמה היא אחת בעיקרה, אבל כל אחד יקבל החכמה כפי הכנת טבעו, והדרך לבא אל עומק החכמה הוא שכל אחד ילך בדרך שטבעו מורה על זה, שזה אות שלכך נוצר….,כי על כל פנים לכך יצר השי"ת כל אחד בטבע מיוחד והכנה מיוחדת, כדי שיקבל עניני השלמות לפי ענינו, ובזה יושלם רצון השי"ת בכלל המציאות, שמקיבוץ כל אחד להשלים את שלו תבוא השלמות הכללית…..(אבל) צריך עיקר השמירה, ש"אל מול פני המנורה" שהיא אחת "יאירו שבעת הנרות". להורות שהסתעפות הפרטים אינן דרכים מיוחדות, כ"א כולם מקבלים אור החכמה האחת, שהקב"ה מאיר לעולם כולו בכבודו ע"י התורה. וביאר: "וזה מעשה המנורה" שהיא מקשה אחת, להורות על אחדות כל החכמות, וכל הדרכים שמתחלקים לפי טבעי האנשים כולם באים מצד אחדותה. ע"כ אמר שבא מקרא זה של "מול פני המנורה" (מתוך מדבר שור, הדרוש השישי). הרב קוק כותב שלעומת אחדותה של המנורה העשויה מקשה אחת הרי שבעת הנרות הם מחולקים ונפרדים ולכל נר יש שמן ופתילה משלו. נפרדות זו של השלהבות, מבטאת את הדרכים הייחודיות, השונות והנפרדות של האדם מישראל, להתקשרות עם חוכמת התורה והגשמת היעוד של עמנו. עם זאת, מדגיש הפסוק ש”אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”. כלומר שגם הדרך הפרטית של האדם מישראל, הבאה לתת ביטוי לאופי הייחודי של שורש נשמתו, חשוב שתיעשה מתוך, מודעות לבסיס האחדותי של הגוף הנושא אותו – אחדות החוכמה האלוהית, וחוכמת התורה ואחדות היעוד הישראלי.
משפחת חשמונאי מצטיירת כמשפחה שהצטיינה ברוח האחדות שבה, ובזכותם חזרה עצמאות לישראל. בהמשך מלכות בית חשמונאי, אחרי רצח יונתן ושמעון בני מתתיהו, הופכת ההיסטוריה של מלכות ישראל לקשה. מלאת מלחמות אחים, רציחות אכזריות על ידי האוחזים בשלטון אפילו את בני משפחתם. חס ושלום שלא נתקרב אפילו קצת למציאות איומה זו. הלוואי שנזכה להחיות בהדלקת הנרות בחנוכה הקרבה את אחדות החזון של הייעוד הישראלי, למרות הגיוון שבדעות כיצד להגשימו בזמננו, ואל מול פני המנורה נדליק את הנרות.
שבת שלום ובשורות טובות
