פרשת ויחי

שבע עשרה שנות חייו האחרונות של יעקב במצרים, לצדו של יוסף בנו האהוב, מתוארות במדרש כשנות שלווה וסיפוק. אך האם זה תיאור מספיק של אותן שנים חשובות בעיצוב תחילת עמנו?
למרבית הפליאה הכתוב וכן מדרשי חז"ל לא מרחיבים בתיאור אותה תקופה חשובה שבתולדות עמנו, בה בעצם נולד עם ישראל. כאשר חושבים על כך, לא הייתה בעצם תקופה דומה בתולדות עמנו. תקופה של שבעים שנה עד מותו של יוסף בה הייתה נוחות כלכלית באוטונומיה, והיא נוהלה על ידי בני יעקב.
צריך להבהיר שגם לגבי גדולתם ומדרגתם של בני יעקב, ומסירותם לחזונם של אבותיהם, אברהם יצחק ויעקב, לא כתוב הרבה גם במדרשי חז"ל. ברוך השם שלפחות הרמב"ם כתב בקצרה על כך בהלכות עבודה זרה.
כתוב שם: “וכיון שהיו העם מתקבצין לו (לאברהם אבינו) ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים. והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו. ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך השם, ולשמור מצוות אברהם; וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את השם".
הרמב”ם מחדש לנו בדבריו אלה, שהיו ספרים קדומים שכתב אברהם אבינו, שעסקו בתיאור תפיסותיו וחזונו בעבודת השם. ספרים אלו נלמדו והופצו בידי יעקב ובניו במשך הדורות עד מותם. הוא גם מחדש לנו שהיו רבים שנלוו והצטרפו למשפחת יעקב במהלך חייו בבית לבו ובארץ כנען. תהיה זו פחיתות לחשוב שיעקב הפקיר את קהילתו הרחבה להישאר בכנען ולרעוב עוד כמה שנים, בעוד הוא ומשפחתו נהנים מהשפע בארץ גושן. גם בתיאור המצטרפים למסע הלוויה של יעקב בפרשה הבאה, כתוב שהצטרפו “כל בית יוסף, ואחיו, ובית אביו”, ואולי בית יוסף ובית אביו יעקב, אלו אותם מתגיירים רבים שגיירו יוסף ויעקב.
כפי שכתב הרמב"ם, יעקב לימד את בניו, וכולם היו מסורים להגשמת החזון שיקרה במהלך חייהם כפי שהוא כתב: "והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את השם," איפה נעשית אותה אומה יודעת השם? בארץ גושן נעשתה האומה. בתקופה נוחה מאוד מבחינה כלכלית וכן במצב שהעם עדיין לא מפוזר, ויחסית קל לחנכו וללמדו. אם כך צריך להבין שבני יעקב לא היו פחות מסורים להגשמת החלום של יצירת עם מיוחד, מכל אחד ממנהיגי הציונות בעת החדשה, כמו למשל הרב קוק, הרצל או בן גוריון. ודאי שבני יעקב היו במדרגה גבוהה, וחלקם היו בעלי רוח הקודש. בערבים כשהיו יושבים יחדיו סביב הצאן ומשוחחים ומתעמתים איש ברעהו, הכול סבב סביב העניין של הקמת האומה.
יעקב מבין את המרכזיות שלו באיחוד משפחתו המורכבת. הוא גם יודע שבעשרות השנים שיבואו לאחר פטירתו, התהליך ההיסטורי של יצירת עם יעבור לפאזה אחרת. ממצב של משפחה מורחבת, תהפוך משפחת יעקב תוך עשרות שנים לעם רב, המונה מאות אלפי נפשות, שרבים מהם יהיו גויים שיצטרפו לאוטונומיה הייחודית שבארץ גושן. מאבות יחידים, אברהם, יצחק ויעקב, ששקדו במשך כמאתיים שנה להעביר את חזונו של אברהם בצורה שאינה ממוסדת, ייווצר מצב חדש. מצב שבו האוטונומיה הישראלית המתפתחת תהיה זקוקה למנהיגות, ליצירת מוסדות לימוד ומוסדות חקיקה, שיפוט, ושיטור. יש צורך ביצירת דפוסים חדשים שיבטאו את ההבנות שפיתחו שלושת הנביאים אברהם, יצחק ויעקב, וגם צריך יהיה להתמודד עם ההשפעות הזרות שיביאו אלפי המתגיירים. אף שהכתוב אינו מציין את ההכנות לשינוי זה, הרי אין ספק שיעקב הקדיש את שנותיו האחרונות במצרים לליווי תחילתו של תהליך יצירת העם החדש הזה, שצמח באוטונומיה שבארץ גושן.
אם כן, באותן שמונים שנה ואולי יותר (לוי נפטר כתשעים שנה אחרי הירידה למצרים), עד מותם של כל בני יעקב, גדל מאוד העם הישראלי החדש. גידול האוכלוסייה המואץ היה כאמור קשור גם להצטרפותם של רבים מתושבי מצרים והאזור לעם ישראל. אולי גם היה גידול בילודה כתוצאה מהמצב החומרי והפוליטי הנוח ששרר בגושן בתקופת שלטונו של יוסף, שעודד מאוד את הילודה במשפחות ישראל. גידול האוכלוסייה המואץ גם הושפע מהחיים הבריאים שאפיינו את העם, שוודאי חונך שלא להרבות בתענוגות גשמיות, ויש להניח שגם רמת ההיגיינה והפיקוח הרפואי היו יוצאי דופן בעולם העתיק (למשל מיילדות מקצועיות). סיבות אלו יכולות להסביר כיצד הגיע עם ישראל תוך כמאתיים שנה לממדים של כשלושה מיליון נפש, וזאת מבלי להזדקק לניסים שלא מוזכרים בפשט הכתוב.
אומר הרמב”ם בהלכות מלכים (ט, א): “ובמצרים נצטווה עמרם במצוות יתרות, עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו”. קביעה זו של הרמב”ם מבטאת את הצורך ליסודות חוקה והנהגות חיים, שנוצר באוטונומיה שבגושן, כאשר גדלה מאוד האוכלוסייה של עובדי השם. יסודות חוקה והנהגות אלו ודאי התקבלו ברוח הקודש או בנבואה על ידי בני יעקב ובראשם לוי, יוסף ועמרם.
מה היה עלול לקרות אם באותה תקופה קריטית של תחילת היווצרותו של עם ישראל הייתה משפחת יעקב גרה בארץ כנען הקשה והמיושבת? אם היו נשארים בכנען ולא כאוטונומיה במצרים, בסביבה מצרית מושפעת ותומכת, ובאזור פורה ובנוחות כלכלית, הם היו עלולים להיטמע בעמים הכנענים שביניהם חיו. הם גם היו צריכים להיות במלחמות בלתי פוסקות על שטחי אדמה למחיה ולמרעה, וודאי היה קשה הרבה יותר לעשות את המעבר ממשפחת יעקב המורחבת, לעם של שמונה מאות אלפים נפש. עובדה זו מדגישה את התבונה האלוהית הפועלת במאורעות ההיסטוריים בדרכים נסתרות, הנראות לעיתים כהידרדרות, ומתבררות לאחר מכן כמקדמות.
לאור כל מה שנאמר, אותן שנים באוטונומיה שבגושן היו תור הזהב של האומה הישראלית, ומאז לא זכה עדיין עמנו לתקופה כה פורייה, בה העם בהנחיית בני יעקב, הלך בדרכי האבות. אולי זאת הסיבה שהתורה וחז"ל לא הרחיבו את הדיבור על תקופה זו, כדי לשמור על החשיבות שהעם יחיה בארץ ישראל, ולא בשום מקום אחר.
הרמב"ם בהלכות קריאת שמע כותב על פי המדרש: “מסורת היא בידנו שבשעה שקיבץ יעקב את בניו במצרים בשעת מיתתו, צוום וזרזם על יחוד השם ועל דרך השם ושאל אותם, בני שמא יש בכם פסלות, מישהו שאינו עומד איתי ביחוד השם? […] ענו כולם ואמרו שמע ישראל ה’ אלוהינו ה’ אחד. כלומר שמע ממנו אבינו ישראל, ה’ אלוהינו ה’ אחד. פתח הזקן ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד” (הלכות קריאת שמע, א, ד). ונראה שקריאת שמע של כל בני יעקב הייתה מתוך מודעות למה שאנו אומרים בקדושה: "נְקַדֵּֽשׁ אֶת־שִׁמְךָֽ בָּעוֹלָֽם, כְּשֵֽׁם שֶׁמַּקְדִּישִֽׁים אוֹתֽוֹ בִּשְׁמֵֽי מָרֽוֹם." ובברכה שלפני קריאת שמע כל בוקר, מתואר איך מקדשים את האלוה יתברך בשמי מרום, וכתוב: "וְכֻלָּם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם זֶה מִזֶּה, וְנוֹתְנִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה, לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְרָם בְּנַחַת רוּחַ, בְּשָׂפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה, קְדֻשָּׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִים, וְאוֹמְרִים בְּיִרְאָה:". כלומר שלמרות השוני בתפיסות של קבלת עול מלכות שמים, כול אחד מהאחים חיזק זה את זה, ונתן רשות זה לזה לבטא את קריאת השמע המיוחדת לשורש נשמתו. האחים, שהם שורש האומה הישראלית, זכו לנהוג מתוך מחשבה טהורה זו, הקשורה לייחוד השם. והלוואי שנזכה למעלה זו של קריאת השמע המשותפת של כל עם ישראל.