בפרשת וארא אנחנו מתוודעים בפעם הראשונה לתופעה הייחודית של הניסים הגלויים של מכות מצרים. לא הייתה תקופה בהיסטוריה האנושית, בה הייתה הנוכחות האלוהית כה ניכרת, והרצון האלוהי כה גלוי לעיני ציבור כה גדול, כמו אותה שנה של מכות מצרים. הניסים הגלויים תכליתם הייתה למוטט את תרבות העבודה הזרה המצרית, וכן לרתום את עם ישראל לדת האבות ולהנהגתו של משה רבנו. אמונה המתבססת על ניסים התאימה למנטליות הלא בוגרת של ימי קדם ולכן ספק רב אם תהיה לעתיד לבוא התרחשות דומה לכך.
משה רבנו ואהרון אחיו ניצבים ללא חת לפני פרעה מלך מצרים ודורשים ממנו הכרה בדת החדשה ישנה, על פי דרכם של אברהם, יצחק ויעקב, אבות העם העברי. דרישתם מפרעה היא לחידוש העבודה והפולחן לאלוהי האבות, ולא דרישה לשחרור ישראל מעול העבדות. מכות מצרים באו כנגד סירובו של פרעה לחידוש העבודה לאלוהי ישראל מחוץ למצרים – במדבר. נימוקו של משה הוא הגיוני – הקרבת הצאן המקודש למצרים היא פגיעה וחוסר כבוד לאמונות המצריות, וגם מסכנת את ישראל בגלל תגובה אפשרית של המצרים.
שמותיו של הקב”ה
“וידבר אלוהים אל משה ויאמר אליו אני ה’ וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם” (שמות, ו, ב).
מה משמעותו של אותו שם הוויה מסתורי ומה טיבה של ההתגלות אל משה בשם הוויה?
הרמב”ם במורה הנבוכים מסביר, שכל שמותיו של הקב”ה מלבד השם המפורש, הינם שמות המרמזים על פעולות הרצון האלוהי בעולם. שמות אלו אינם מתייחסים לתיאור עצמותו של האלוהים, דבר שאינו אפשרי בגלל ייחוד השם, אלא הם תארי פעולה. הם מושאלים משמות פעולות אנושיות, והם נכללים בתארי הפעולה של האלוהים, המתארים את המציאות שהיא ביטוי לרצונו יתעלה. רק השם המפורש אינו מתאר פעולה אלא רומז למה שיכול השכל האנושי להשיג ממהותו של אלוהים. כותב הרמב”ם: “וזה אמת שהם כולם שמות הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם […] אבל שם אחד מיוחד להראות על עצמו […] אשר הוא השם המפורש" (מ”נ, א, סא). באותו הפרק אומר הרמב”ם על הביטוי מפורש, שאמרו חז”ל שהביטוי מפורש נגזר מהמילה פרוש – כלומר נבדל ושונה משאר השמות של האל שהם תארים. הרמב”ם מדגיש שהתגלות אלוהים למשה בשם המפורש אין עיקרה השם המפורש עצמו, אלא הבנת הרמוז בו. הוא מסביר שכל יתר שמותיו של הקב”ה מבטאים צדדים שונים בהתבטאות רצון הבורא בעולם – אחרי הבריאה. המדרש בפרקי ר’ אליעזר אומר, שלפני הופעת הפרטים שבבריאה, היה הקב”ה ושמו בלבד. כלומר ששם ההוויה מרמז משהו על יסוד ראשוני בהופעת ביטויי הרצון האלוהי בעולם. ראב”ם אומר שיש הבדל בין כל מה שניתן לחשוב על משמעות שם ההוויה (כולל הפירוט שחוכמת הקבלה קושרת לאותיות השם), לבין ההתגלות למשה בשם זה, הרומזת להבנות שרק משה במדרגת התגלותו השיג.
הרמב”ם מסביר את השם שד”י – אשר די לו בעצמותו, ואינו תלוי בשום אופן במציאות שברא (מ’נ, א, סג). במה שונה השגת האבות את אלוהים, שנודע להם בכינוי “אל שדי”, מהשגתו של משה רבנו שהייתה בשם המפורש? במדרש על הפרשה בבראשית רבה כתוב: “אני אל שדי שאמרתי לעולמי די, לשמים די, ולארץ די”, כלומר אני הוא האל שרצונו מתבטא במציאות על ידי חוקים ברורים וקבועים, שעל פיהם מתנהלים התופעות הרבות שמהוות את המציאות. כל תופעות הטבע מתרחשות במסגרת של חוקי הטבע.
נראה לי שהשם “שדי” מרמז על דרכו של אברהם אבינו, שהכיר את האל דרך הסתכלותו בבריאה. עיקר עבודתו החינוכית של אברהם היה לפנות אל היחידים הבשלים למסר החדש שהפציע, ולהציע לפניהם את תפיסותיו אודות אלוהים אחד. אלוהים שברא ומנהיג את עולם הטבע באחדות של כל כוחות הטבע כולם. אלוהים זה הוא חפץ מוסר, והדבקים בו מכוונים חייהם לדרך החירות והמוסר. לעומת הביטוי של שם שדי המרמז על בריאת פרטי הטבע, השם המפורש קשור מילולית לזמן, ומרמז (ברמת הפשט) לחדירת רצונו של הנבדל האין-סופי אל תוך כל רגע בהווה של ההיסטוריה האנושית.
הרמב”ם כותב עוד לגבי השם המפורש: “צוונו בברכת כוהנים ובה השם המפורש […] אנשי החכמה היו מוסרים אותו זה לזה, רוצה לומר תואר הדיבור בו, ולא היו מלמדים אותו לכל אדם אלא לתלמיד הגון פעם אחת בשבוע, ואני סובר […] שאין זה איך לבטא שם זה בדיבור בלבד, אלא ללמד גם העניין שבעבורו ייוחד זה השם, ויהיה בו סוד אלוהי” (מ’נ, א, סב). בהמשך הוא מביא את דברי חז”ל, שכאשר התקלקלו הדורות פסקו מלהזכיר את השם המפורש שענינו מוסתר ומתומצת בארבע אותיות, ולימדו עניין פחות נסתר, שהיה מנוסח בשתים עשרה אותיות. “משרבו הפריצים היו מוסרין אותו לצנועים שבכהונה שהיו מבליעים אותו בנעימות אחיהם הכוהנים” (שם). על פי דברי הרמב”ם, ברור שלימוד השם המפורש אין עניינו אמירת השם עצמו בצורה זו או אחרת, אלא לימוד סודות אלוהיים הקשורים למהותו של שם זה.
שלא כבתקופת האבות, שבה בולטת יותר השגחתו הפרטית של אלוהים, אצל משה רבנו מתחיל גילוי חדש. חידוש שקשור להבנת דרכי השגחת האלוהים ותכליתם במהלכים היסטוריים רחבים, הקשורים לעמים שלמים ולתקופות זמן ארוכות. החידוש שבהופעתה של הנבואה השליחית (לעומת הפרטית) אצל משה, קשור לרצון האלוהי להודיע לעם או ליחידים את רצונו, כדי שיוכלו לבחור האם להיענות לרצונו או שלא. כך גם בדיבר הראשון מופיעה הכרה זו – “אנוכי ה’ אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים” ולא אלוהים בורא העולם.
מעבר לחידוש שבנבואה השליחית, מדרגת נבואתו של מנהיג שיוציא לפועל את הרצון האלוהי, ויתחיל ביישום ההבטחה האלוהית שניתנה לאברהם אבינו, מחייבת נבואה מסוג אחר. עם ישראל שיכבוש את ארץ כנען וישב בה, יהיה חייב חוקה אלוהית מפורטת שתהיה תקפה לדורי דורות, ושתעצב את כל ההתנהלות השלטונית, המשפטית והחברתית שלו. חוקה זו אינה כמו כל חוקות העמים האחרים, שהרמב”ם קרא אותם חוקות נימוסיות. זאת חוקה שמטרתה, חינוך עם שנועד להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ושייעודו לחנך את האנושות כולה לעבודת השם.
משימות אלו מחייבות מדרגת נבואה שאינה מדרך הטבע, וזו הייתה מדרגת הנבואה הניסית של משה רבנו. הוא כותב במורה נבוכים, שהאבות לא היו נביאים שליחים, ושאברהם אבינו הגיע למעלה הגבוהה ביותר בנבואה, שהיא פוטנציאל טבעי לאדם. מדרגת נבואתו של משה שיש בה מימד ניסי, היא כאמור אחרת ונבדלת מנבואת כל שאר הנביאים כולל הנביאים השליחים (מ’נ, ב, לה).
באותו הפרק במורה נבוכים שדן בפסוק בפרשה בה עסקנו, הרמב”ם מתייחס גם לשימוש בקמעות ובסגולות, בהם נעשה שימוש בשם המפורש ובשמות אחרים של הקב”ה. הוא מדגיש שכל השמות שהם כינויו של האלוהים, כולל השם המפורש, מעידים ורומזים לתכנים כלשהם בהבנת דרכי השם בעולם, וזה כל עניינם. הוא פוסל ובז לכל שימוש בכינוייו של האל לשם סגולות שונות, ורואה בכך עיסוק במאגיה. הרמב"ם כותב: “ולא יעלה בדעתך שגעון כותבי הקמעות ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים, ומשמות (האל) שחברום שלא יורו על שום עניין (תוכן ורעיון) בשום פנים. הם אומרים את אותם השמות (לאל) וחושבים שהם צריכים קדושה וטהרה ושהם יעשו נפלאות, כל אלו הדברים לא יאות לאדם השלם לשמעם” (מו”נ, א, סא). גם בנו ר’ אברהם בפירושו לפסוק זה, מגנה כל שימוש מעשי בשם המפורש ובעצם מתנגד גם להבנה פשוטה של המדרש האומר שמשה הרג את המצרי בשם המפורש. לדבריו עיקר כוונת הנביא היא לכוון במעשיו לרצון האלוהים, ולכן אין זה נכון לחשוב ששימוש מילולי בשם המפורש יחולל מציאות כלשהי, אלא הרצון האלוהי הוא היוצר את המציאות המושגחת.
