דרשה לפרשת בשלח

בהגדה של פסח על פי נוסח הרמב"ם אומרים "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים." יש משהו בשינוי מהנוסח הרגיל של ההגדה שמעורר אצלי את התהייה, האם זה כל כך פשוט וברור שאם הייתי חי אז הייתי מעז ומחליט להצטרף ליוצאי מצרים? גם מדרש חז"ל ער לשאלה זאת כשדובר על כך שרבים מהעם נשארו במצרים ולא הצטרפו למשה רבנו. ובאמת היו דילמות שונות לגבי ההחלטה לצאת.
סבתא שלי לדוגמה הייתה צריכה להחליט החלטה קשה, האם להשאיר את בנה הנכה שהיה במוסד סעודי בגרמניה, ולעלות עם אבי על האונייה לארץ ישראל. וסבתא של ייסרה עצמה כל חייה על החלטתה. ודאי לא היו חסרים נכים חולים וזקנים שנאלצו להישאר במצרים וקרוביהם עמדו בדילמה דומה.
אך היו סיבות נוספות שהקשו מאוד על ההחלטה לצאת ממצרים שאיני יודע איך הייתי מחליט לגביהם. האם דור זה היה בכלל מחובר לחזון ההתנחלות בארץ כנען? נראה לי שלא. האם אפשר להשוות את יחסו של העם אז לארץ כנען, לגעגועים לארץ ישראל כל תקופת הגלות אחרי בית שני. אחרי כ 2500 שנים של חיים בארץ והתחנכות על ברכי התורה שבכתב ובעל פה? אנחנו אולי לא מספיק מודעים לכך שמולדתם של יוצאי מצריים הייתה ארץ גושן. שם נולדה האומה הישראלית והגיעה לשיא תפארתה, שמאז ועד היום לא זכינו לתפארת כזאת. הרמב"ם כותב בתחילת הלכות ע"ז את השתלשלות המסורת של אברהם אבינו לאורך תקופת האבות.
"ויעקב אבינו לימד בניו כולם…, והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את השם,"
לפי דבריו אלו הקימו בניו של יעקב אומה יודעת השם בארץ גושן. בתקופתם חל השינוי האדיר ממשפחה גרעינית לעם רב שוודאי כבר חייב מערכות ממשל, משפט, וחינוך. כל זה בהנהגת בני יעקב ובנוחות הכלכלית שהעניק יוסף במשך שבעים שנה עד מותו. לא תמיד אנו נותנים את דעתנו לכך שבני יעקב מנעוריהם עסקו כל חייהם בטיפוח החזון הזה לשינוי שידעו שיהיה בחייהם. כלום אפשר לחשוב שהם היו נחותים ממנהיגי הציונות שהקימו את המדינה? אחד מחברי הקיבוץ בו גדלתי היה אהוד אבריאל שהיה ממקורביו של בן גוריון והיה ממארגני משלוחי הנשק מצ'כיה סמוך לפרוץ מלחמת העצמאות. אהבתי לשמוע ממנו סיפורים על בן גוריון והיה ברור מספוריו שכל מחשבותיו ומשאביו סבבו סביב המפעל של הקמת המדינה. כלום אפשר לחשוב שבני יעקב היו פחותים ממנו?
לכן יש להניח שהסיפורים על תקופה הזוהר הזו עברו במסורת והיו הרבה יותר חיים בתודעת העם מאשר המסורת המעורפלת שעברה בעיקר בשבט לוי על הארץ שהובטחה לאבות.
המנטליות של דור זה הייתה מנטליות עבדים שמטבעם התרגלו להיות פאסיביים כך שלא קל היה להם לשנות דפוסי חשיבה ולהצטרף למשה. על הפסוק המופיע בפרשה "ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא", כתב הרמב"ם במורה נבוכים שאי אפשר לצפות שעם בנאים יהפוך מיד לעם לוחמים ולכן היה צריך לנדוד ארבעים שנה במדבר ולהתחשל וגם שיולד דור חדש שהתחנך על ברכי התורה דבר שאי אפשר לעשות אחרי ההתנחלות.
נוסיף לכך שהייתה קבוצה גדולה בעם שהתנגדו למשה רבנו. על פי המדרש דתן ואבירם היו ממנהיגיה. הם גם אולי חשבו שעדיף לנצל את חולשת מצרים ופרעה אחרי המכות ולהשתלט על מצרים. יתכן שזה גם היה חששו של פרעה שאולי נטה ליבו ליועציו שחששו שכוונתו של משה להשתלט על מצרים והוציא את כל הנשים, הטף, והצאן כדי לא לסכנם במאבק. לכן כאשר הוא שומע שהעם לא חנה במדבר אלא מתקרב בחזרה למצרים, הוא נבהל ויוצא להתקפה.
לכל אורך שנת המכות משה דורש מפרעה שייתן לעם לצאת לשלושה ימים לעבוד את השם. כלומר הדרישה של משה הייתה דרישה להכרה דתית ולא לשחרור מהעבדות. ונשאלת השאלה האם עם ישראל כולו היה סגור על כך שבורחים ממצרים? אולי חלקם חשבו כפרעה וכמו המצרים שהשאילו להם כלים לעבודת השם במדבר, שיוצאים ואחרי כמה ימים חוזרים.
. כידוע חז"ל אמרו שרק חמישית מהעם יצא ממצרים, ולכן אני מעלה בסדר הפסח את השאלה האם הייתי אני מצטרף ליציאת מצרים? האם לא הייתי בוחר להישאר במצרים, ומשלה את עצמי שהעבדות הופסקה, ובוחר שלא להצטרף למסע המסוכן במדבר והתמודדות עם כיבוש הארץ. ואני מאד מקווה שהיה בי די עוז ויוזמה לשינוי הנדרש להחלטה כזו. והייתי נרתם לשינוי האדיר שכתב עליו הרב קוק : “ואנחנו לאורה הפנימי של החירות העצמית הזאת, נסע ונלך להבליט יותר ויותר את עצמאותנו הרעננה, הפנימית, שקנינו על ידי גילוי שכינה. אותה החירות שקנינו על ידי הפלא הגדול היחיד בעולם, שנעשה עמנו בעת שגאלנו השם יתברך וגאל את אבותינו ממצרים לחירות עולם."