פרשת יתרו

עיקר עניינה של הפרשה עוסק באירוע ההיסטורי הדרמתי שישנה את פני האנושות כולה במהלך הדורות. מעם עבדים שברח ממצרים, הפך עם ישראל לעם היחידי בהיסטוריה, שזכה כולו לחוות התגלות אלוהית, ולקבל תורת חיים אלוהית. תורה המתייחסת לכל מרקם החיים של האדם כפרט, ולכל תחומי החיים החברתיים של עם היושב בארצו ומנהל חיים מדיניים שלמים.
פרשת זאת הברכה המסיימת את התורה, מתחילה בתיאור קצר של ייחודו של עם ישראל שקיבל את התורה בסיני, ולקח על עצמו בכך את האחריות הגדולה של תיקון עולם במלכות שדי. הפסוק הפותח את הפרשה "וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ" אינו מובן. מדרש הספרי על פסוק זה מספר, שהאלוהים ניסה לתת את התורה גם לעמים נוספים. עמים שמוצאם קשור קשר דם לאברהם אבינו, והם סרבו לקבלה. כלומר שהרצון האלוהי הראשוני היה, שגם עמים אחרים יקבלו על עצמם תורה אלוהית מוסרית המתאימה לעשרת הדברות. על פי מדרש זה, יש להניח שלשם כך היו נביאים שנשלחו אליהם .כך כותב הרמב"ם באיגרת תימן: "וְעַל הַדֶּרֶךְ שֶׁבֵּאֲרוּהוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁלַח נָבִיא לֶאֱדוֹם, לפני מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, לְהוֹרוֹת לָהֶם הַתּוֹרָה, וְלֹא רָצוּ לְקַבְּלָהּ. וְכֵן שָׁלַח (נביא) לְיִשְׁמָעֵאל (לצאצאיו) וְהֶרְאָה אוֹתָהּ לָהֶם וְלֹא קִבְּלוּה מִמֶּנּוּ. וְאַחַר כָּךְ שָׁלַח לָנוּ את מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְקִבַּלְנוּהָ …וְכָל זֶה דָּבָר שֶׁהָיָה קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה". אולי אפשר גם לחשוב, שמשה רבנו או יתרו, שלחו שליחים אל חכמי העמים, כדי לבדוק האם אפשרי ליזום שינוי כולל בעמי האזור, כאלטרנטיבה לתרבות הרשע המצרית.
אפשר לראות מדרש זה כבא ללעוג לנחיתות אותן אומות, ולהגדיל את מעלת ישראל, שהם כדברי הפסוק 'מרבבות קודש'. אבל אפשר שהמדרש רוצה לבטא את האחריות שיש לישראל לתיקון אותם עמים שיש לנו קרבת מוצא אליהם. כלומר שמה שלא הצליחו אותם נביאים לעשות באותם עמים לפני מעמד הר סיני, יעשו ישראל, כוהני העולם, במשך הדורות הבאים. יתכן ואפשר לקשר ייעוד זה לסיבה שבגללה צורף סיפור הגעת יתרו למחנה ישראל והעצה על מינוי השופטים אותה נתן למשה לסיפור מעמד הר סיני.
ישנה מחלוקת מפרשים האם יתרו הגיע לפני מתן תורה או אחריו. לדעת מי שסובר שיתרו בא אחרי מתן תורה, מתחזקת השאלה, מה המשמעות לכך שהוקדם סיפור הגעתו והעצה שנתן למשה רבנו למועד הקודם למעמד הר סיני. גם הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ודאי שאין הכוונה ששיבוץ האירוע במקום בו שובץ הוא מקרי. ודאי שיש סיבה לכך שהתורה הקדימה את סיפור הגעתו של יתרו לפני מתן תורה.
לפי פירושו של ר’ יצחק אברבנאל, יתרו הגיע לפני מתן תורה, היה נוכח במעמד הר סיני ועזב את מחנה ישראל כשנתיים אחר כך, כפי שמתואר בספר במדבר (במדבר י, כט). הקשר בין יתרו למשה ולתורת ישראל, מבטא את אפשרות התממשות החזון לתיקון האנושות כולה, חזון בו יבואו אומות העולם לירושלים ללמוד ולספוג מתורת האלוהים, להיטיב דרכיהם עד שתמלא כל הארץ דעה את השם, וזה מבלי שיטושטש ייחודם כעם בעל תרבות ושפה מיוחדים. יתרו הוא הראשון שמממש חזון זה, ולכן אולי מסופר שהגיע לפני מעמד הר סיני, זכה להשתתף במעמד זה ואחרי כן חזר לארצו כדי להשפיע ולתקן את תושבי ארצו.
העצה שנותן יתרו למשה כיצד לשפוט את ישראל, אינה עצה טכנית בלבד, שיש להניח שמשה שגדל בחצר המלך היה יכול להגיע אליה בעצמו. עצה זו היא הכרעה על מי להטיל את אחריות יישום החוקים, על אישיותו המיוחדת של משה הנמצא בקשר מתמיד עם האלוהים, או על נבחרי ציבור ושופטי העם. הצעת יתרו מחזקת את הצורך בתורה כתובה שאפשר יהיה ליישמה במהלך ההיסטוריה, בלי קשר מתמיד עם נביא במדרגת משה. עצה זו שמגיעה מיתרו למשה
על הפסוק: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" כותב הרמב"ם בספר המצוות שורש ג': "תורה צווה לנו משה מורשה', רוצה לומר מספר תור"ה והוא תרי"א (מצוות). ואנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום, ובהם נשלמו תרי"ג מצות. ירצו בזה הסימן, שהדבר שצווה לנו משה ולא שמענוהו כי אם ממנו, הוא מספר תור"ה. וקראה מורשה קהלת יעקב, ומצוה שאינה נוהגת לדורות אינה לנו מורשה. שאמנם יקרא לנו מורשה מה שיתמיד לדורות". העיקרון שמודגש בשורש זה, שבמניין המצוות מונים רק מצוות שנועדו לתמיד ולא מצוות אחרות שהתורה מספרת לנו עליהם, שהיו מצוות שעה ולא נהגו לדורות.
אך בדבריו אלו של הרמב"ם יש עוד עיקרון חשוב. ישנן עוד שתי מצוות שלא התקבלו מפי משה, ולא נכללות באותה תורה שצווה לנו משה מפיו. הן התקבלו ישירות מפי האלוהים, כפי שאמר הרמב"ם ששתי המצוות, אנוכי ה' אלוהיך… ולא יהיה לך אלוהים אחרים, שמע אותם העם ישירות מפי האלוהים. באותן שתי מצוות שעניינם יסודות האמונה, צריך לעסוק בהן בלימוד, בהעמקה ובבירור מתמיד. העיסוק בהן צריך להיות חי, אוטנטי ותוסס. אותן שתי מצוות מזכירות לנו כל העת את המקור האלוהי של התורה, ומזכירות לנו גם כן אל מי מכוון הקשר החי שלנו, שבלעדי קשר זה יהיו תור"ה (611) המצוות חסרות מאוד. העיסוק באותן שתי מצוות ששמע העם ישירות מפי הקב"ה, חשוב שנזהר בו מסכנת ההתאבנות שאורבת ליחסנו למצוות הנכללות בתורה שצווה לנו משה.
את הפסוק: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" רש"י מפרש על פי מדרש הספרי: "ויהי הקדוש ברוך הוא בישורון מלך – תמיד עול מלכותו עליהם, בכל התאסף ראשי עם. בהתאספם יחד, באגודה אחת ושלום ביניהם, אז הוא מלכם, ולא כשיש מחלוקת ביניהם". כאשר אין עם ישראל נמצא באגודה אחת ושלום ביניהם, ויחסי כוחות ופסילה הדדית שוררים בקרבם, אז אין הקב"ה מלכם. אי אפשר להפריד בין דפוסי היחסים בין אדם לחברו ובין סיעה לחברתה, לבין היחס אל האלוהים. כלומר שאותו דפוס של יחס כוחני בקורתי ופוסל של האדם כלפי אדם אחר, יופנה גם כלפי האלוהים. זהו דפוס יחסים שאפיין את היחס בין שני האחים הראשונים קין והבל. קין על פי המסופר בתורה, והבל על פי המסופר במדרש, רבו ביניהם על מי יהיה זכאי לקשר עם האלוהים והסוף היה גרוע. כל אחד מהם ניסה לפסול את זולתו ועל פי המדרש קין הביא מנחה פשתה, כדי לפסול את קרבן הצמר של הבל מדין שעטנז. אין אלוהים מוכן למלוך על ציבור הנוהג בכוחניות כמותם.
שבת שלום ובשורות טובות