פרשת תצוה – חזון המנורה במקדש

הפרשה פותחת בתיאור מצוות עשה המוטלת על הכוהנים לדורותיהם, להדליק את הנרות במנורת המקדש בשעת בין הערביים. קודם לכן היה עליהם לשים שמן זית בנרות, שיספיק לבערה כחצי יממה. גם בבוקר היו ממלאים את הנרות ואם כבה אחד מהם, מחליפים את השמן והפתילה ומדליקים מנר שלידו.
הציווי על הבאת השמן זית למנורה מוטל על בני ישראל. בתקופת המדבר היה צריך לקנות ולהביא את השמן מארץ כנען. בכל מקרה, נראה מלשון הפסוק שלמרות שהטבת הנרות והדלקתם היו תפקידו של הכהן היה חשוב לצוות את בני ישראל על הבאת השמן. וכתוב בבראשית רבא: "לכך נאמר" זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך' ( ירמיהו, יא, טז) כשם שהשמן מאיר כך ביהמ"ק מאיר לכל העולם…לכן נקראו אבותינו זית רענן שהם מאירים לכל [באמונתם]. לכך אמר הקב"ה למשה "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ": על פי מדרש זה האחריות על הבאת השמן צריכה הייתה להזכיר לעם את ייעודו ההיסטורי להאיר לאנושות כולה את דרך השם.
תיאור עניין הבאת השמן והדלקת הנרות במנורת המשכן הוא הקדמה להקדשת אהרון ובניו לכהונה. כותב המלבי"ם בפירושו "שצווי לבישת הבגדים המקודשים ירמוז על טהרת המידות והדעות שהם בגדי הנפש". הוא ממשיך ואומר שנשמת האדם משולה לשמן זית. כאשר המידות והדעות מתוקנות, רק אז שמן הזית הוא זך וטהור, ויכול להתקיים באורך נראה אור. המלבי"ם ממשיך וכותב: "ציור המקדש היה כאילו שם התאחדו כל ישראל כאיש אחד…וכל ענייני המקדש ועבודתו היה להשכין שם אור ה' ושכינת זהרו, צווה על הגוף הכללי – בני ישראל שיביאו שמן זית זך לטיהור נשמתם".
הדלקת נרות המנורה שבמקדש, מרמזת לנו על ענייני הנבואה המתוארים בפרשה. הנר המערבי בו על פי חז”ל לא היה השמן נגמר אף פעם, וממנו היו מדליקים את שאר הנרות, מרמז על הנבואה. כמו הנס שנעשה בנר המערבי, והוא האיר יותר מכוח הארת השמן שהיה בו, כך גם השכל האנושי יש בו יכולת לקלוט מבחוץ תוספת הארה, יותר מאשר בכוח כלי התודעה האנושיים עצמם.
המנורה דומה לגוף אדם בעל שלושה זוגות ידיים, והנר האמצעי, שהוא קצהו של גוף המנורה נקרא פני המנורה. כל שש הפתילות בקנים האחרים היו פונות לכיוונו, ואילו הפתילה שבקנה האמצעי הייתה נוטה לכיוון קודש הקודשים. כמו שהכוהן בשעת הטבת הנרות היה עולה במדרגות של המנורה, ומדליק את שש הפתילות מהפתילה האמצעית הדולקת, הפונה אל קודש הקודשים, כך עלינו להידבק בהשם, לתקן דרכנו ולהשתדל ללכת בדרכי הנבואה.
על המנורה כתוב שלמרות ריבוי הפרטים שבה, היא הייתה עשויה מקשה אחת, וזה מזכיר את דברי הרמב”ם בתחילת הקדמתו לפרקי אבות: “דע כי נפש האדם היא אחת”, כלומר אחדותית – עשויה מקשה אחת. כדי להתעלות ולזכות למעלות הנבואה, להדליק את הנר שלנו מאותו נר הנבואה, צריך לתקן ולהעלות את המבנה הנפשי כולו בצורה מאוזנת. כל בעיה חריגה בנפשנו, בתודעתנו, במידותינו, בהשקפותינו והבנתנו השכלית, משפיעה על המכלול כולו.
הרב קוק כותב: "ראינו שסגולת המנורה היא שתאיר אור החכמה בישראל. אמנם החכמה היא אחת בעיקרה, אבל כל אחד יקבל החכמה כפי הכנת טבעו, והדרך לבא אל עומק החכמה הוא שכ"א ילך בדרך שטבעו מורה על זה, שזה אות שלכך נוצר….כי לכך יצר השי"ת את כל אחד בטבע מיוחד והכנה מיוחדת, כדי שיקבל עניני השלמות לפי ענינו, ובזה יושלם רצון השי"ת בכלל המציאות, שמקיבוץ כל אחד להשלים את שלו תבוא השלמות הכללית." כלומר שלעומת אחדותה של המנורה העשויה מקשה אחת הרי שבעת הנרות הם מחולקים ונפרדים, ולכל נר יש שמן ופתילה משלו. נפרדות זו של השלהבות, מבטאת את הדרכים הייחודיות, השונות והנפרדות של האדם מישראל, להתקשרות עם חוכמת התורה, ולביטויים הייחודיים לו במעשה הפצת האור.
בהמשך הוא כותב: "אמר: "בהעלתך את הנרות", ובזה תהי' הסגולה לכל נר…. להגביר שפע החכמה על פי עומק דרך המידה המתאימה לאותם האנשים מבני ישראל השייכים בטבעם למדה זו, אבל צריך עיקר השמירה ש"אל מול פני המנורה" שהיא אחת, יאירו שבעת הנרות….", (מתוך מדבר שור, הדרוש השישי). לדברי הרב מדגיש הפסוק ש ”אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”. כלומר שגם הדרכים הפרטיות של האדם מישראל, הבאות לתת ביטוי לאופי הייחודי של שורשי הנשמות השונים של בני ישראל, חשוב שתיעשה מודעות והתייחסות לבסיס האחדותי של הגוף הנושא אותו. כלומר אחדות החוכמה האלוהית, אחדות חוכמת התורה ואחדות עם ישראל.