הרמב”ם מסביר במורה את הביטויים – “וישבות ביום השביעי” – אלוהים חדל מלברוא דברים חדשים בטבע, שהכתוב ביטא אותם בדיבור “ויאמר אלוהים”.
את הביטוי “וינח ביום השביעי” חז”ל לא פרשו כמנוחה לאל הבורא. על פי הרמב”ם הם פרשו: שאלוהים הניח את המציאות כפי שהיא עתה, וחדל לברוא עניינים נוספים, כלומר – וינח אלוהים את הטבע כמו שהוא.
את הביטוי ינפש המופיע בפסוק “וביום השביעי שבת וינפש” (שמות, לא) הוא מסביר: וינפש – כאילו נפשו השלימה כל רצונה וחפצה במעשי הבריאה (מ”נ, א, סז). הרמב"ם מדגיש במספר מקומות במורה נבוכים, שאותה חוקיות שבטבע הבריאה היא קבועה ולא תשתנה.
ר’ אברהם בן הרמב”ם בספרו “המספיק לעובדי השם”, מתאר בצורה נפלאה ארבע מדרגות באופן שמירת השבת, ודבריו חשובים לנושא השבת.
א. אדם המקפיד רק על שמירת הלכות השבת.
ב. אדם המוסיף לכך דרך מיוחדת וחושב על תכלית השבת ועל עניין בריאת העולם יש מאין.
ג. אדם המוסיף על כך גם עיון בחוכמת הבורא הנשקפת מתוך הבריאה, וכן מעיין בתהליך ההדרגתי של הבריאה כפי הכתוב בפרשת בראשית.
אדם המוסיף על כל אלו, הוא “מעמיק בחקר והגות עד שנתעלה למעלת הקדושה, ושמח בהשם יתברך עושהו, על שהאיר לו בזיו שכינתו להגות בו, ולהיווכח בגדולתו מתוך גדולת מעשיו. הוא מתבונן ומבין את רוממות הזיקה השכלית והמצוותית בינו לבין השם יתברך, כמו שהייתה כוונת הבורא יתעלה בשמירת השבת […], וממעט בכל מה שמחליש את הזיקה ההיא. לכן הוא נמנע מאכילה ושתייה ומשיחה בטלה ביום השבת, עד שמתוך תשוקתו לאל חי, הוא משיג בפנימיותו יראת השם ואהבתו […] ואינו מרגיש רעב בהיות נפשו מדושנת במה שהשיג” (ספר המספיק, ההליכה בחוקות התורה). הנחיה זו ליחידים, המדגישה על ניצול השבת להתבוננות רוחנית בגדולת מעשי האלוהים, והכרת תודה ושמחה על טובו של הרצון האלוהי, שונה מההדגשה על השמחה באוכל ובמשפחתיות. נראה שקשה להגיע למדרגה זו, הכוללת בתוכה גם התבודדות כאשר האדם מוקף במשפחה ופעיל בה.
צווי השבת מופיע אחרי צווי עשית המשכן, לפני מתן לוחות הברית למשה בפרשת כי תשא, ומוזכר שוב לפני תיאור בניית המשכן. המפרשים השונים, בעקבות מדרשי חז”ל, נתנו דעתם על הקשר בין השבת לבניית המשכן. אני אתייחס לשבת בצורה כללית יותר.
ישנו פרק במורה נבוכים העוסק במצוות השבת והרמב”ם מציין בו עיקרון חשוב בהבנת התועלת שבמצוות הפולחניות שבתורה. הוא כותב: “וכבר ידעת מדברי, שהדעות אם לא יהיו להם מעשים שיעמידום ויפרסמום ויתמידום בהמון העם לנצח, לא יישארו. ולצורך זה, צוונו בתורה להגדיל זה היום (השבת), כדי שיקבע בתודעת האדם יסוד חידוש העולם, ויתפרסם במציאות, כשישבתו בני האדם כולם ביום אחד”. ומוסיף הרמב”ם את הטעם הידוע הנוסף, כלומר הדגשת עניין החירות וההודאה לאל עליו: , (מ’נ, חלק ב, לא).
הרמב”ם מציין פה עיקרון דידקטי שהתבסס בחינוך המודרני, והוא שימוש באמצעי המחשה פעלתניים, והפעלת התלמידים באופן שיתבהרו הדברים, ויקלטו בכלי תודעה הנוספים לשמיעה הפאסיבית. מעשים אלו שקבעה התורה, והוסיפו חז”ל, שאנו חוזרים עליהם בתמידות, וגם לומדים על התכנים הקשורים אליהם, שימרו את אותם תכנים ואת העניין הרב בעיסוק בהם, במשך דורות רבים.
על פי דברי הרמב”ם בפרק זה, מצוות השבת מבטאת שלוש יסודות מרכזיים בתפיסה היהודית – מציאות השם, בריאת העולם, וערך החירות האנושית. שלושת העניינים הללו קשורים זה לזה. בריאת העולם יש מאין, מדגישה את הבחירה החופשית של האלוהים, שהיא היסוד של הבחירה החופשית של האדם שנברא בצלם. כל פגיעה בחירות האדם, היא פגיעה בצלם אלוהים שלו, ואינה מאפשרת לאדם להביא לביטוי מלא את בחירתו החופשית, ששיאה הוא המאמץ להתעלות ולהידבק בדרכי השם.
שביתתו של הבורא מתהליך הבריאה, אחרי בריאת אדם בעל מודעות וחזון היסטורי, מסמנת את התייצבות עולם הטבע הפועל על פי חוקים קבועים. זוהי תחילת ההיסטוריה האנושית המתרחשת כולה בשבת האלוקית. מצוות השבת שהיא ברית בייננו לבין האלוהים, מדגישה את אחריותו של האדם לחתירה לעילוי ותיקון האנושות, שהיא המשך היסוד של בריאת העולם יש מאין בחוקיות מופלאה.
המשנה הפותחת את מסכת שבת כתובה בסגנון קשה להבנה, השונה מסגנון שאר המסכת. המשנה דנה באחת מהמלאכות האסורות בשבת – איסור הוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ולהפך. לשם המחשת איסור זה, היא מתארת מצבים שונים של העברת נדבה בשבת, מבעל הבית הנמצא ברשות היחיד (בתוך ביתו), לבין העני הנמצא בחוץ – ברשות הרבים. מהבחינה ההלכתית נדונים המצבים של איסור תורה – כאשר הוצאת המתנה מהבית החוצה נעשית כולה רק על ידי אדם אחד, או בעל הבית, או העני.
ואיסור מדברי חכמים – כאשר בעל הבית והעני שותפים יחדיו בתהליך ההוצאה. דברים שאסרו חכמים על מנת להרחיק את האדם מהעברה, כתוב לגבי עשיתם בשבת שהם פטורים מעונש חילול שבת שכתובה בתורה. מסביר הרמב”ם, שמהתורה הם פטורים, אך חייבים מדברי חכמים ועונשם מכת מרדות (הלכות שבת, פרק א, הלכה ג)
מעבר לעניין ההלכתי שאין זה המקום לפרטו, נראה לי שיש באיסור התורה שבמשנה זו, ביטוי סמלי של היחסים בין אלוהים, הנמשל לבעל הבית, לבין האדם הנמשל לעני. הבנת אופיו של יחס זה במשך השבת, שהיא כאמור כל ההיסטוריה האנושית, היא עיקרון יהודי מרכזי. המשנה אומרת שהיחס שהתורה מתירה בתהליך תיקון האנושות, הוא יחס של שותפות בין האל – בעל הבית והאדם-העני, (למרות שמהבחינה ההלכתית נאסרה גם הוצאה משותפת מדברי סופרים כגדר). שיתוף זה בין השם יתברך לאדם בתהליך עילוי האנושות, תוך הדגשת אחריותו של האדם לקשר, הוא היסוד לברית השבת, ולכן אולי פתחה המשנה את מסכת שבת בתיאור זה.
ל”ט אבות המלאכות האסורות בשבת
מצוות השבת כתובה בחומש בסמוך לנושא המשכן, מכיוון שבניית המשכן מבטאת גם כן את האחריות של האדם במעשיו לקשר עם השם יתברך. כתוב: “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”- כלומר שחיי האדם הפרטי, ושל עם ישראל כולו, יהיו מכוונים לעבודת השם יתברך, ואז השגחתו בהם ועזרתו להם תהיה קבועה. לכן ברור למה עניין השבת ברוח הדברים אותם הזכרתי, קשור כל כך לעניין המשכן.
חז”ל ראו את בניית המשכן כקשורה לבריאת העולם, ולכן את ל”ט אבות המלאכה האסורות בשבת, לומדים מאבות המלאכה שהיו בהקמת המשכן. שלושים ותשע אבות המלאכה האסורות בשבת, יש לראות בהם את יסודות היצירה האנושית במציאות, שבהן יכול האדם לבנות משכן לשם יתברך. למשל על פי דברי הרב שבשיעוריו השתתפתי בתחילת דרכי, אפילו באיסור הוצאת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים, רמוזה יצירה אנושית. זוהי עשייה שמבחינה סמלית, קשורה לעניין תיקון רשות הרבים, כלומר תיקון ענייני החברה, שחשוב לפעול אותה בימות החול, אבל היא אסורה בשבת.
יש ללמוד מהמלאכות האסורות בשבת על התכלית הרצויה בששת ימי המעשה – כלומר שאותם ל”ט אבות מלאכה שהם אבות המלאכה שבתהליכי הבריאה האלוהית שהבורא שבת מעשייתם, נמסרו לאדם לעשותם בששת ימי המלאכה. הבנה כזו של המלאכות האסורות בשבת, אינה מנתקת את השבת משאר ימי השבוע, אלא הופכת את השבת להיות כוח מניע לפעולותיו היצירתיות של האדם בימות החול, ורותמת אותם לכלל עבודת השם שלו.
