כאשר שומע פרעה מיוסף את פתרון חלומותיו וכן את הצעתו להתמודדות עם הרעב הממושך, הוא מחליט למנותו שליט על מצרים. מהלך זה של פרעה אינו מובן מאליו כלל. כידוע לא היו רבים ממלכי יהודה וישראל שהכירו בגדולת הנביא שבזמנם ורוממוהו לתפקיד רם שכזה, ודבר זה אולי מעיד שפרעה היה אישיות מיוחדת ופתוחה לשינוי וצמיחה. נראה שגם בהמשך דרכם המשותפת השפיע יוסף על פרעה ועל מקורביו. אפשר לראות זאת גם בכבוד שרחשו פרעה ושריו ליעקב, ובמדרשים האומרים שהיה חשש שהמצרים יהפכו את הקדושים, יעקב ואת יוסף לאחר מותם, לעבודה זרה.
יש לזכור שמצרים באותה תקופה הייתה מעצמה תרבותית, ורמת השכלתם של חלק מהאנשים שבה הייתה גבוהה יחסית לתושבי ארץ כנען. בפירושו של אור החיים הקדוש על הפרשה כתוב: “סיבת ירידתו של יעקב למצרים היא להעלות ניצוצי הקדושה אשר נתפזרו ובאו שם […] באמצעות ענף הקדושה שהוא ישראל, שהוא בבחינת אבן שואבת לדומה לו”. ניצוצות הקדושה שהיו במצרים הם אותם יחידים שהיו בשלים מספיק כדי להימשך לדרך האמת של האבות. שלטונו של יוסף במצרים, השפעתו על פרעה, וכן המהלכים שעשה בשנות הרעב כוונו גם למטרה זו.
נראה מהכתוב, שיוסף למרות היותו שליט מצרים, נפגש גם בעצמו עם חלק מהפונים לעזרה. הוא ער לסבלם, ומדבר איתם בגובה העיניים. דבר זה אולי הגביר את תחושת התודה כלפיו של הפונים אליו, ולכן גם הגביר את השפעתו המבורכת עליהם.
יוסף אינו מנצל את התלות של העם המצרי במשאבי המזון שצבר, לשם הפיכתם לעבדים מדוכאים. רואים שיש דו שיח בינו לבין המצרים שלבסוף נגמר בפתרון של כבוד – “הא לכם זרע וזרעתם את האדמה”, והעם המצרי מודה ליוסף. ר' אברהם בן הרמב"ם בפירושו לפסוקים אלו, מציין את מידת רחמנותו של יוסף.
וכך כותב ראב”ם בפירושו: “וחברנו ר’ אברהם החסיד אמר, שיוסף נתן עצה זו בגלל רגש החמלה שהיה בטבעו, ומפני רחמיו על העם המצרי, הציע לפרעה תקנה של חסד להינצל מהצרה שלפניהם […] כמו שכתוב – ולא תיכרת הארץ ברעב, וזה טעם יפה”. כלומר שלדעתו התגייסותו של יוסף למלחמה ברעב שיגיע, היה בה גם רחמים על העם המצרי ותושבי האזור שלא ימותו ברעב הממושך.
הראב”ם אינו מקבל את דברי המדרש שבגלל הברכה שהייתה בהגעתו של יעקב למצרים נגמרה הבצורת. לדעתו נמשכה הבצורת שבע שנים, והעברת האדמות לפרעה וריכוז העם המצרי בערים, היו בשנה השישית לרעב. אם כך, המס היה על יבול בשנה השמינית אחר סיום הבצורת, ולא על איכרים רעבים. הוא כותב: “ויבאו אליו בשנה השנית, הכוונה בשנה שאחרי זאת שמכר להם תבואה בעבור המקנה שלהם. נראה שהיה זה בשנה השישית של הרעב, ואז מכרו לו את שדותיהם ונתן להם יוסף זרעים וזרעו, ובשנה השמינית שכבר תמה הבצורת אכלו הפירות […] ומה שאמרו חכמים חוץ מזה, הינו דרש ולא פשט”. רואים פה שלדעתו המדרש האומר שבזכות יעקב התקצר הרעב בכמה שנים, אין כוונתו בהכרח לתאר עובדה היסטורית אלא כוונה אחרת, כמו גם אולי כמה מדרשים אחרים המתארים מאורעות שלא נכתבו בתורה.
יעקב ובניו היו מודעים היטב לכך שבתקופת חייהם יהיה המעבר מקהילה יחסית קטנה של ההולכים בדרכו של אברהם אבינו לעם רב. הם גדלו והתחנכו להיות מנהיגי ומעצבי השינוי הענק הזה.
תקופת הזוהר של האוטונומיה הישראלית ארכה כשמונים שנה, עד מות יוסף ואחיו ועליית מלך חדש שלא ידע את יוסף. באותה תקופה סביר להניח שרבה הייתה השפעת העם הישראלי הצעיר על החלקים המובחרים שבעם המצרי. הרמב”ם בהלכות עבודה זרה מתאר את התפתחות ראשית האומה הישראלית וכותב: “וכיון שהיו העם מתקבצין לו (לאברהם אבינו) ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד לפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בליבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים. והודיעו ליצחק בנו, וישב יצחק מלמד ומחזיר; ויצחק הודיעו ליעקב ומינהו ללמד, וישב מלמד ומחזיר כל הנלווים אליו. ויעקב אבינו לימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש, והושיבו בישיבה ללמד דרך השם, ולשמור מצוות אברהם; וציווה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה, כדי שלא ישתכח הלימוד והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את השם…”.
הרמב”ם מחדש לנו בדבריו אלה, שהיו ספרים קדומים שכתב אברהם, שעסקו בתיאור תפיסותיו וחזונו בעבודת השם, שנלמדו והופצו בידי יעקב ובניו במשך הדורות עד מותם. הרמב"ם מתאר את דרכו של אברהם אבינו בהפצת תורתו כדרך לא כוחנית מסיונרית. הוא מלמד רק את הבאים אליו ומתעניינים בדרכו, ועונה לכל אחד לפי רמתו ולפי דעתו של המתעניין. הוא גם מחדש לנו שהיו רבים שנלוו והצטרפו למשפחת יעקב במהלך הדורות. לפי דברי הרמב”ם, נראה שסביב משפחת האבות התאספה קהילה גדולה של מאמינים, שייתכן שגם ירדה איתם למצרים. למרות שאין זה כתוב, הרי תהיה זו פחיתות לחשוב שיעקב הפקיר את קהילתו הרחבה להישאר בכנען ולרעוב למות עוד כמה שנים, בעוד הוא ומשפחתו נהנים מהשפע בארץ גושן. כך שאפשר לתאר שכשירדה משפחת יעקב למצרים, הגיעו איתם לארץ גושן הרבה יותר משבעים נפש.
ישנו מדרש האומר שליעקב נולדו גם בנות תאומות לאחים, ושאיתן התחתנו האחים. ייתכן שהמדרש מתכוון שבקרב אותם נלווים, שנמשכו לדרך השם של יעקב, נולדו נשמות תאומות, שהאלוהים בהשגחתו ייעד אותן ככלות לאחים. הרי חשוב היה שגם הנשים, האימהות במשפחות המוצא של עם ישראל, יהיו נשים בעלות זיקה וחתירה לקדושה. סביר להניח שהיו גם בהמשך קשרי נישואים בין צאצאי בני יעקב לבין העם המצרי. אפשר להניח שמצרים רבים, שנמשכו לייעוד הישראלי בזכות השפעתם הרבה של יוסף ומשפחתו, הצטרפו לאוטונומיה הישראלית בארץ גושן.
אם כן, באותן שמונים שנה ואולי יותר, עד מותם של כל בני יעקב, גדל מאוד העם הישראלי החדש. גידול האוכלוסייה המואץ, היה כאמור קשור גם להצטרפותם של רבים מתושבי מצרים והאזור לעם ישראל. אולי גם היה גידול בילודה כתוצאה מהמצב החומרי והפוליטי הנוח ששרר בגושן בתקופת שלטונו של יוסף. גידול האוכלוסייה המואץ גם הושפע מהחיים הבריאים שאפיינו את העם, שוודאי חונך שלא להרבות בתענוגות גשמיות, ויש להניח שגם רמת ההיגיינה והפיקוח הרפואי היו יוצאי דופן בעולם העתיק (למשל מיילדות מקצועיות). הרמב"ם כידוע מעדיף שלא להוסיף ניסים שלא מוזכרים בפשט הכתוב. במיוחד קשה עם תופעה שאינה נס בודד, אלא ניסים בילודה שקרו להמון רב ולאורך תקופה ארוכה, כפי שמוזכר במדרש, שהיו הנשים מולידות שישיות. מדרשים אלו עדיף לנסות להבין למה כיוונו חכמים ולא לראות בהם עובדה היסטורית.
הסיבות שציינתי, יכולות להסביר כיצד הגיע עם ישראל תוך כמאתיים שנה לממדים של כשלושה מיליון נפש, וזאת כאמור, מבלי להזדקק לניסים שלא מוזכרים בפשט הכתוב.
נראה שבאותן שמונים שנה נוחות בהן התגבש עם ישראל בארץ גושן, חייב היה להיעשות מאמץ לגבש כיוון חינוכי וחוקי התנהגות שיבטאו את חזון האבות הקדושים. כמו כן נראה שהיה גם צורך לכונן מוסדות חינוך ומשפט שיבטאו חזון זה ויתאימו לציבור הרב שהשתייך לאוטונומיה שבארץ גושן.
אומר הרמב”ם בהלכות מלכים (ט, א): “ובמצרים נצטווה עמרם במצוות יתרות, עד שבא משה רבנו ונשלמה תורה על ידו”. קביעה מדהימה זו של הרמב”ם, מבטאת אולי את הצורך ליסודות חוקה והנהגות חיים, שנוצר והתרחב מאוד באוטונומיה שבגושן. יסודות חוקה והנהגות אלו התקבלו אולי בחלקן גם ברוח הקודש או בנבואה (נצטווה עמרם) על ידי מנהיגי העם בעת ההיא, כלומר בני יעקב ובראשם יהודה, לוי, עמרם, ויוסף.
מה היה עלול לקרות אם באותה תקופה קריטית של תחילת היווצרותו של עם ישראל הייתה משפחת יעקב גרה בארץ כנען הקשה והמיושבת?
אם היו נשארים בכנען ולא כאוטונומיה במצרים, בסביבה מצרית מושפעת ותומכת, ובאזור פורה ובנוחות כלכלית, הם היו עלולים להיטמא בעמים הכנענים שביניהם חיו. הם גם היו צריכים להיות במלחמות בלתי פוסקות על שטחי אדמה למחיה ולמרעה. אין לדעת אם במצב זה לא הייתה נחלקת משפחת יעקב אחר מותו, כפי שנפרד לוט מאברהם. ודאי שבארץ כנען, היה קשה הרבה יותר לעשות את המעבר ממשפחת יעקב, לעם רב של מאות אלפי נפש, מאשר בתנאים הנוחים שבאוטונומיה שבגושן.
עובדה זו מדגישה את התבונה האלוהית הפועלת במאורעות ההיסטוריים בדרכים נסתרות, הנראות לעיתים כהידרדרות, ומתבררות לאחר מכן כמקדמות. מי ייתן ונראה עיקרון זה מופיע גם בתקופה שאינה קלה, בה אנו נמצאים היום.
בשורות טובות ושבת שלום
