כאשר אני קורא את תיאור אסון המבול, אני לא צריך דמיון רב כדי לצייר את רעידות האדמה החזקות, את סופות הגשמים העזות ואת גלי הצונמי האימתניים המסתערים על היבשה, ומשמידים בדרכם כל חי וצומח. סרטים שמשדרים בימינו בזמן אמת מאורעות דומים ברחבי העולם, אך יחסית מצומצמים בהיקפם ועוצמתם, מקלים לדמיין זאת. התורה אינה חוסכת ומעדנת את תמונת האירועים, ובכך מעצימה את התהיות ואת התשוקה להבין את דרכי ההשגחה הכללית של אלוהים בעולמנו.
כדאי לשים לב שמשה רבנו מקבל בנבואתו בכתיבת התורה לא רק את עצם המאורעות הכואבים והמפחידים של המבול. משה מקבל גם את הסיבות שהביאו להחלטה האלוהית הקשה הזאת, כלומר מה היה מצב האנושות שגרר את העונש האלוהי. חז"ל ומפרשי התורה מנסים גם להבין מה גרם למצב זה, על מי האחריות, ומניתוחיהם אלו למדו דורות רבים והסיקו את מסקנותיהם. הזעזוע והכאב מהמאורעות הקשים כדוגמת המבול, הוא מנוף רגשי לשינוי. אבל אם אין ידיעה והבנה, לגבי מהו השינוי הנדרש, וחשיבה על דרכי הפעולה הנדרשים לשם יישום אותו שינוי, הרי הוא לא יתבצע.
ברור שהבנת כל נושאי ההשגחה האלוהית היא מעורפלת, וכל הבנה שתושג לגבי זה תהיה שלב ביניים שלא אוכל להסתפק בו. נראה לי שהמאמץ להעמיק יותר ויותר בהבנת דרכי ההשגחה האלוהית אינו יכול להסתיים.
הרקע לגזרת המבול
בסוף פרשת בראשית מתוארת שושלת הצאצאים שנולדה משת בנו של אדם הראשון. לבני שושלת זו, שהתחנכה וקיבלה על עצמה להיות מעבירי המסורת בעבודת השם, נולדו בנים ובנות, שזכו לחיים ארוכים ולכן ליוו וחינכו דורות רבים. כיצד, אם כן, הגיעה האנושות הצעירה, שאותם קדושים היו מנהיגיה, למצב המחריד, המעיק על לב כל חושב, שמשה רבנו מתארו בנבואתו וכותב: “וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו” (בראשית ו, ה). לא פחות מטרידה וכואבת השאלה על חומרת העונש שגזר השם על דור המבול: “ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה".
על הולדת שת כתוב: “ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת” (בראשית ה, ג). כותב הרמב”ם במורה, "כאשר למדהו והבינהו, ונמצא שלם בשלמות האנושי, אמר בו ויולד כדמותו כצלמו”. במילים אחרות, שת התחנך אצל אדם אביו ללכת בדרכי השם יתברך ובדרכי הנבואה.
הרמב”ם במורה נבוכים (ח”ב, מז) מסביר, כי רק בני השושלת של שת האריכו ימים הרבה, כיוון שהקפידו על הנהגות טובות, חיים בריאים, וכן בדרך נס אלוהי שלא ידוע לנו תכליתו. הוא מדגיש שאורך חיי שאר האנשים בדורות אלו היה רגיל כדרך הטבע. הרמב”ם כדרכו מעמיד טבע בעל חוקים קבועים שאינם משתנים מסיום הבריאה. על פי השקפתו זו, לא ייתכן שבני האדם בתקופות שקדמו למבול האריכו ימים עד כדי כך, שכן זה בניגוד לחוקי הטבע.
הרמב"ם כותב במורה, שלפני הולדת שת נולדו לאדם ילדים שהיו גרועים מבעלי חיים: "כבר ידעת כי כל מי שלא הגיע לו זאת הצורה אשר ביארנו עניינה, הוא אינו איש אבל בהמה על צורת איש ותבניתו, אבל יש לו יכולת על מיני ההיזק וחידוש הרעות, מה שאין כן לשאר בעלי חיים, כי השכל והמחשבה שהיו מוכנים לו להגעת השלמות אשר לא הגיע, ישתמש בהם במיני התחבולות המביאות לרעות, ולנזקים. וכן היו בני אדם הקודמים לשת. ואמרו במדרש: "כל אותן ק"ל שנה שהיה אדם נזוף בהם היה מוליד רוחות ר"ל שדים, וכאשר רצהו השם, הוליד בדמותו כצלמו." (מ'נ, א, ז). נראה שאותם ילדים שנולדו לאדם הראשון אליהם מתכוון הרמב"ם, אינם קין והבל. הרי קין והבל היו נביאים, אלוהים דיבר איתם, ולא נראה שהיו רשעים גמורים במדרגת חיות.
בסוף פרשת בראשית ישנם כמה פסוקים מסתוריים שקשה להבינם: “ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו” (בראשית ו, ב). אומר המדרש: " בני האלוהים: ר' שמעון בן יוחאי קרא להון בני הדיינים. ר' שמעון בן יוחאי מקלל לכל מי שקרא להם בני אלהיא. תני רשב"י: כל פרצה שאינה מן הגדולים – אינה פרצה ) . שמתוך שהגדולים פורצים הגדר כולם עושים אחריהם ככה)" ( בראשית רבה, כ"ו, ה ).
על פי רבי יצחק אברבנאל והרבה מהמפרשים האחרים, נקראו בני השושלת של שת בני אלוהים, מכיוון שחלקם הלכו בדרך השם שאותה קיבלו מאדם, וכן בגלל שהאריכו ימים. צאצאי שת עסקו גם בניסיון לתקן סדרי חברה, ולכן אומר המדרש שהיו שופטים ודיינים, וכך מתרגם אונקלוס: בני אלוהים – רברביא (שופטים), וכך מפרש גם רש”י.
במשך הדורות הלכה והתקלקלה אותה שושלת, וצאצאיהם התחתנו עם בנות אדם הפחותות, שחיו חיי אדם קצרים רגילים (פירוש אברבאנל למו”נ, א, יד). בנות האדם, היו על פי האברבנאל מזרע קין, ונראה לי שאולי גם היו צאצאי "השדים" שהוליד אדם כשהיה נזוף והיו במדרגות אנושיות ומוסריות נמוכות. הם ילדו נפילים, כלומר שנפלו בהרבה ברמתם האנושית והמוסרית, ואלה השפיעו לרעה על שכבת המנהיגים שיועדה לחנך ולהנהיג את החברה שסביבם. כך הלכה והתדרדרה הנהגת האנושות הצעירה, וזנחה את דרך השם ואיבדה לגמרי כיוון, חוץ מאותם יחידים מעבירי המסורת, שאר צאצאי שת,. דור המבול מתואר בתורה ובמדרשי חז”ל, כדור העובד עבודה זרה, מעֻוות מבחינה מוסרית (גזל ושפיכות דמים), ומקולקל מבחינת התנהגותו המינית (גילוי עריות).
על פי תיאור זה, מה שהביא להתדרדרות האיומה של הדורות, עד דור המבול, היה הקלקול של שכבת הנהגת האנושות, שבגדה בייעודה. במקום לחנך ולהעלות את האנושות הצעירה למדרגה אנושית גבוהה, הם עצמם התדרדרו ונפלו לרמה המוסרית הנמוכה של הציבור אותו היה עליהם להנהיג. איבוד כיוון טוטלי זה, בהעדר הנהגה, והעדר שום נורמות לחרטה ותשובה, כבר לא אִפשרו שום תיקון.
עד דור המבול אִפשר אלוהים הדרכה והנהגה מאת נביאים שהאריכו ימים, עד שנראו כבני אלמוות וזכו לכינוי בני אלוהים. מצב שבו החברה מונהגת, רק מפחד ומיראה מהמנהיגים שנחשבו לבני אלוהים, אינו מצב בריא ואינו יציב. זהו מצב בו בני האדם לא לוקחים אחריות, ומעריצים בצורה עיוורת את המנהיגים. כאשר נכשלה הנהגה זו, והאנושות מאסה בדרך השם, מאס גם האלוהים בצורת הנהגה זו, ועבר להנהגה של אישים שיחיו על פי דרך הטבע כמאה ועשרים שנה. אריכות ימים הינה חיובית – כאשר בני האדם נמצאים בתהליך מתמיד של שיפור והתעלות. אם האדם שוקע בחיי החומר, ככל שיאריך ימים הוא רק ישקע יותר ויותר בדפוסים המקשים על כל שינוי אפשרי. באופן כללי חילופי דורות וחילופי מנהיגים, מאפשרים יותר שינויים ויותר חידושים בהתפתחות (אבולוציה היסטורית).
השגחה כללית במבול
איך אפשר להבין ולקבל גזרה כה טוטלית שעל פי התיאור השמידה כעונש את כל אוכלוסיית העולם (ואפילו אם רק את אזור ים התיכון) ואת עולם החי היבשתי? כפי שכבר אמרתי זוהי שאלה שאין סוף לעומקה ולהתמודדות עמה והיא אחוזה בניסיון להבין את פירוש דברי הרמב”ם, שהאל לא פועל רע בעולם כלל, וכן תיאורו את סוגי הרעות הפוקדות את האדם (מ’נ, ג’,י’ב). שיטת הרמב”ם כפי שהוא מתאר בהרחבה בחלק ג’ במורה (ח’- כ”ג), היא שאין ה’ פועל ישירות רע בעולם (זאת גם שיטת המקובלים) הוא כותב במורה: “ואחר אלו ההקדמות, ייוודע באמת שהשם יתעלה לא יאמר עליו סתם שהוא עושה בעצם רע כלל […]” (מ’נ, ג', י'). בפרק י”ב אומר הרמב”ם גם כן, שכל הרעות המתרחשות הינן או מצד אופיו של החומר שנברא בחוכמת ה’ כך שישתנה, יתבלה, ויתפורר, או מצד בחירת האדם להרע לזולתו ולעצמו. אסונות הטבע הינם תוצאה של המבנה החומרי של העולם. הוא אומר: “הרעות שיקרו לאדם מצד טבע ההוויה והפסד, ר”ל מצד שהוא בעל חומר, כי מפני זה יארע לקצת מבני האדם מומים גדולים (פגמים מולדים או מחלות) […] או יהיו באזור כלשהו ברקים עצומים […] או שקיעת מקומות”. על דרך זו ניתן להבין את פרשת המבול כך שה’ היודע את ההולך לקרות בטבע, לא פעל לבטל את המבול המתקרב, ולא פעל להציל אנשים רבים, נוספים לנח, זאת על צד העונש.
ספור המבול מסתיים בנימה אופטימית, בהבטחתו של האלוהים שלא ישמיד את האנושות פעם נוספת. האלוהים אינו עוזב את עולמו, ונראה שתוך זמן קצר העולם מתמלא בצמחייה, בחיות ובבני אדם.
בתפילה לעזרת השם, שישפיע רוח חכמה, תבונה וגבורה במנהיגים ובקציני צה"ל, בהצלת השבויים, ברפואה לפצועים ובנחמה למשפחות.
