יעקב יוצא מבאר שבע, מקום מושבו ובית מדרשו של אברהם סבו, ובורח מעשו אחיו לחרן. לא קשה לדמיין את תחושת הניתוק הטראומטית מהעיסוק בדרכי הנבואה בבית מדרשם של אברהם ושל יצחק, וכן את השאלות שאולי העסיקו אותו בברחו מבאר שבע. בעוד שהוא נאלץ לברוח לבדו, חסר כול אל הדרכים המסוכנות ואל גלות שעתידה לוט בערפל, הרי שעשו ממשיך בקשר עם יצחק אביו. אם שמע יעקב על ברכתו של עשו, נוספת לכך אולי גם תחושת אשמה, שכן בברכת יצחק לעשו, התחזקותו של עשו קשורה לעוונות יעקב הגורמים להיחלשותו. תחושות קשות אלו והספקות המתלוות אליהן, האם קלקל במעשיו את ייעודו, הן אולי הרקע לפגיעתו של יעקב “במקום” (שלא ברור מה הוא), ולחלום הסולם שחלם שם.
הרמב”ם, בפתיחה למורה נבוכים, מתייחס לחלום יעקב. הוא מדייק מלשון הפסוקים ואומר שכל חלק מחלקי החיזיון מורה על עניין מסוים. הוא מתייחס לביטוי “ניצב” המופיע בחלום יעקב, ואומר: “והנה ה’ ניצב עליו – קיים עומד עליו, כלומר על הסולם אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון בארץ, ובו יעלה כל מי שיעלה, עד שישיג את מי שעליו (אלוהים) בהכרח, אחר שהוא עומד קיים על ראש הסולם […] ומלאכי אלוהים עולים הם הנביאים […] ומה טוב אמרו עולים ויורדים בו, העלייה קודם הירידה. כי לאחר העלייה וההגעה אל מעלות ידועות מן הסולם, תהיה הירידה במה שפגש מן העניין (האלוהי), להנהגת אנשי הארץ ולימודם” (מורה נבוכים, א, טו). עניינו הכללי של החלום על פי דבריו אלה הוא תיאור הדרך הנבואית.
ההדגשה המופיעה בחלום, שרגלי הסולם מוצבות על הארץ, פירושה שההולך בדרכי הנבואה עולה במעלות הסולם מתוך העיסוק במציאות וחקירתה, וזאת מתוך תשוקה להבין את דרכי אלוהים בעולם. ה’ ניצב על ראש הסולם בשמיים, וממנו מגיע השפע האלוהי המדריך את ההולך בדרכי הנבואה במעלה סולם ההשגות. לכן אם לא יסטה התלמיד משלבי הסולם, ישיג את מי שעליו בהכרח. העלייה בסולם אינה הכשרה למנהיגות – עלייה לצורך הירידה למען הנהגת אנשי הארץ כפי שאפשר לחשוב מדברי הרמב”ם. הירידה וההנהגה הן התוצאה של השגת דרכי פעולת האלוהים והשגחתו במציאות, וכן הן תוצאה של רצונו של הנביא להידבק באלוהים, היינו לפעול על פי מידותיו – מה הוא רחום אף אתה רחום וכו’.
בפרק האחרון במורה (ג, נא) מתייחס הרמב”ם אל ההליכה בדרכי הנבואה. הוא מביא את הפסוק הידוע מירמיה (ט, כב): “כה אמר ה’ אל יתהלל חכם בחוכמתו ואל יתהלל גיבור בגבורתו ואל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה’ עושה חסד משפט וצדקה בארץ ובאלו חפצתי נאום ה’".
ואומר הרמב”ם: “רוצה לאמור שיצא מכם חסד צדקה ומשפט בארץ, כמו שבארנו בי”ג המידות […] אם כן הכוונה אשר זכרה בזה הפסוק היא, שהשלמות בו יתהלל האדם, היא להגיע אל השגת האלוהים באמת, ולדעת השגחת השם בברואיו איך היא […] וללכת אחר ההשגה ההיא בדרכים שיתכוון בהם תמיד לעשות חסד משפט וצדקה, להידמות בפעולות השם כמו שביארנו פעמים בזה המאמר”.
חלום נבואי זה מבהיר ליעקב, שיציאתו מבאר שבע ומבית המדרש אינה בהכרח נפילה. יש במסע ובהתנסויות שיבואו עליו, עניינים הכרחיים למי שעולה במעלות הסולם, וגם יורד להנהיג את המהלכים ההיסטוריים במציאות. המשך החלום וההבטחות הניתנות לו, הינם חזון המאשר את ברכות יצחק ומרגיע את חששותיו של יעקב, שמא חטא ברמותו את אביו בעת הברכות.
הרמב”ם מתמקד גם בפרטי המשל ומדגיש את תוכנם. תיאור הסולם מבטא את הנהגת השם הקבועה של המציאות (קצה הראשון בשמים ואחרון בארץ): “כי ניצב עליו (משמעו) מתמיד, קיים, נשאר” (מו”נ, שם). הנהגה קבועה זו הינה בדרך ההדרגה, אלוהים אינו חלק מן המציאות ואינו פועל בה ישירות. כותב הרמב”ם: “ומאמר חז”ל שאלוהים שוכן על גלגל ערבות (ולא שוכן בו), הראו שהוא יתברך נבדל מהגלגל ואינו כוח בו” (מו”נ, א, ע). כלומר שהאל אינו חלק ושלב מהסולם עצמו, אלא ניצב על הסולם, כלומר נבדל ממנו – נבדל מהעולם. הרמב”ם מדגיש שהאל הנבדל פועל במציאות באמצעות המלאכים, וכן שגם חוקי הטבע שברא הינם מלאכי אלוהים.
כפי שהסברנו כבר, תפיסתו זו נותנת מרחב אוטונומי למציאות ולאדם, ומאפשרת קשר עם האלוהים שיש בו הפרדה. ישנן תפיסות אחרות שאינן מדגישות את נבדלות אלוהים מהמציאות. תפיסות אלו מדברות על השתלשלות האלוהות עצמה, מהעולמות העליונים, עד לתוך המציאות החומרית (בתיאורים סמליים שונים) בדומה לתיאורים שאפשר למצוא בפילוסופיה הניאו אפלטונית. גישות אלו חדרו לחברה היהודית במשך הדורות, ויש להבין את משמעותן ומה הן מזמינות.
התפיסה שהאלוהות נמצאת בכול, מזמינה הבנה כאילו המציאות כולה ניסית. החוקיות הטבעית עלולה לאבד מערכה, אין צורך לחקור ולהבין אותה, ואין צורך להסתמך עליה יותר מדי. התפיסה שגם האדם עצמו חדור באלוהות, מצמצמת את הדגשת הבחירה החופשית, מזמינה דמיונות ומדגישה בעיקר את החוויה הרגשית. התפיסה שהאלוהות אחוזה ומשתלשלת בתוך המציאות, יכולה גם להתפרש, כאילו מעשי האדם למטה מסוגלים להשפיע על האלוהים. השפעה זו היא במעין חוקיות טכנית ופסיכולוגית, העוקפת את רצונו החופשי של האל. תפיסה זו מזמינה חיפוש דרכים דמיוניות כיצד להשפיע על האל, דרך מעשי האדם במציאות. דרכים אלו יכולות להיות קשורות לעשיית המצוות עצמן, שעשייתן נתפסת כמשפיעה ישירות על השם יתברך, או מעשים בעלי גוון מאגי – כגון קמעות, יחס למזוזות, ברכות ואמירות שונות. מנטליות זו עלולה להזמין ביטויים מניפולטיביים בקשר עם האלוהים, שבהם האדם אינו מקיים את מצוות התורה לשמן, מתוך מטרה ללכת בדרכיו ולהתקרב אליו, אלא חושב להשפיע ולשנות את השגחת האל לטובתו. התייחסות כזו מזכירה את דרכי העבודה הזרה, שבהן נעשו טקסים שונים שמטרתם להשפיע על האלים להיטיב עם האדם. אפשר לראות בפירושו של הרמב”ם לחלום יעקב, את הדגשת התנגדותו לתפיסות אלו.
הסבר ביולוגי לתחבולת יעקב לריבוי עדריו
יעקב כידוע, מסכם עם לבן ששכרו בעבור טיפולו המסור בעדריו, יהיו כל אותם הצאצאים שיולדו בעלי כתמים. לבן מרמה את יעקב ומרחיק מעדריו את העיזים והכבשים בעלי הכתמים שהבטיח ליעקב, וגם כדי לצמצם את אפשרות לידתם של בעלי כתמים נוספים. יעקב מקבל בנבואה רעיון כיצד להתמודד עם המצב החדש שנגרם מרמאותו של לבן. הוא מגלף מקלות כך שיהיה בהם כתמים לבנים על רקע שחור, ושם אותם בתקופת הייחום ליד חלק משקתות המים, מול עיניהם של הצאן הבאים לשתות. כתוצאה מכך הוגברה הולדת הצאצאים בעלי הכתמים.
חלוקים המפרשים האם היה זה על דרך הנס או בדרך הטבע. לשיטת הרמב”ם יש לומר שאלוהים מצמצם בניסים. לאחר תרמיתו של לבן לא נותרו בעלי כתמים בעדרים בהם טיפל יעקב, אך חלק מהעיזים היו צאצאי אימהות בעלות כתמים ולכן נשאו גן רציסיבי של היווצרות כתמים, שלא בא לביטוי אצלם. ייתכן שהמקלות עם הכתמים, ששם יעקב בחלק משקתות המים, הזכירו להם, שאימהותיהם היו בעלות כתמים. אותם עזים התרגלו לראות בשעת היניקה את רגלי האם שדמו למקלות מכוסי כתמים, וקישרו את שתיית המים ליניקה מאימהותיהם בעלות הכתמים. כך נוצרה באזור המקלות המשובצים התקבצות יתר של זכרים ונקבות שאימהותיהם היו בעלות כתמים. התקבצות זו הגבירה את הזיווגים בין זכרים לנקבות נשאי אותו גן, ולכן הגבירה את לידת צאצאים בעלי כתמים (כמובן שכדי לאשר תיאור זה יש לערוך ניסוי מדעי). זוהי דוגמא להשגחת השם יתברך על יעקב אבינו באמצעות הגילוי הנבואי, המגלה לו רעיון המסתמך על חוקיות טבעית (שגם היא מלאך השם). המלאך בא ליעקב בחלומו ומראה לו כיצד לנצל את החוקיות הגנטית המופלאה לצרכיו, ואינו פועל על דרך הנס ומשנה את צבעם של הגדיים.
הרמב”ם במורה (מ’נ, ב, פרק ו) מתייחס לעניין ההולדה כדוגמא לפעולת השם בטבע באמצעות מלאך ואומר:
“אילו אמרת לאיש אחד מאשר יחשבו שהם חכמי ישראל, שאלוהים ישלח מלאך שיכנס בבטן האישה ויצייר שם עובר, ייטב לו זה מאד ויקבלהו ויראה בזה יכולת עצומה ביכולתו של השם, וחכמה ממנו יתעלה […] אומנם אם תאמר לו שהש”ית שם בזרע כוח מצייר (הצופן הגנטי), יעשה תכונות אלו האברים ויתארם, והוא המלאך […] יברח מזה, כי לא יבין זה העוצם והיכולת האמתיים, והוא המצאת הכוחות הפועלות (בגוף)".
מאמר זה של הרמב"ם מדגיש את המנגנונים הביולוגיים המופלאים על פיהם מתנהל הגוף החי, שהיום בזכות המחקר המדעי אנו יודעים עד כמה הם מרכבים ומסובכים. הרמב”ם מכנה את התהליך הגנטי המסובך הזה מלאך, המצביע על חוכמת האלוהים ועל גדולתו, הרבה יותר מאשר ציורים דמיוניים של מלאכים.
שבת שלום
