פרשת וישב מפגישה אותנו עם המבנה המורכב והסוער של משפחת יעקב, שהיא שורשה של האומה הישראלית. שנים עשר האחים הינם שנים עשר שורשים במפת האישיות של נפש האומה. אותם שנים עשר שורשים חייבים לעבור תהליכי שינוי והכרה הדדית, כדי שיוכלו לרכך את העימותים בין היסודות בנפש האומה, שחלקם מנוגדים זה לזה. ברור שכל האחים חונכו ללכת בדרך הייעוד הנבואי האישי, וכן חונכו להגשים את הייעוד ההיסטורי והחזון הנבואי שקיבלו מאבותיהם – אברהם, יצחק ויעקב. האחים שכבר לא היו צעירים, (ראובן היה כבן שלושים), היו מודעים לצומת ההיסטורית בו הם נמצאים כמנהיגי הדור, בו יהיה המעבר ממשפחה גרעינית לקהילה רחבה. על רקע ההדגשות השונות והשוני בהבנת ייעודים אלו של כל אחד מהאחים, הוחרפו המתחים ביניהם.
יהיה זה לא נכון לפרש את קנאת האחים ליוסף ואת מעשיהם כלפיו כמריבות וקנאות הנובעות מקטנוניות ורשעות של ילדים, בלי לקשרה לסיבות שצוינו. אין אפשרות ליצור הרמוניה כפויה בתוך משפחתו של יעקב, וגם לא נכון לרצות לעשות כן. על פי המסורת שאותה ינק יעקב מאבותיו, צריכה אומתנו הקדושה לצמוח בלא יחסי כוחות וכפייה מחשבתית. צריך היה שתתפתח ההכרה, שיש שורשי אישיות שונים החייבים לבוא לביטויָם בצורה אותנטית, אך מתוך קבלת השורשים האחרים והבנת הכרחיותם למבנה הכולל. כל אחד מבני יעקב חייב לצמוח ולבטא את עצמו, אך חשוב היה גם ללמוד להכיר בצורך של השורשים האחרים ולתת להם מקום.
הרב קוק כותב בדרשה לפרשה (מאורות הראי”ה, כה): ”והנה האחים הקדושים (בהנהגת יהודה) הייתה שיטתם להגדיל מעלת ישראל מצד קדושת נפשם […] שתהיה היא העיקרית והנהגת התורה שהיא קדושה נוספת אליהם, טפלה לה ונסמכת אליה. לא כן הייתה דעת יוסף ודרכו, כי אם להיות בר חכים (תלמיד חכם) ושתהיה הנבואה שהיא מצד עצם קדושת ישראל נסמכת וטפלה אל הנהגת התורה”. לדברי הרב קוק ישנם שני תחומים בעבודת השם של עם ישראל – דרך אחת מתמקדת בלימוד התורה וקיום מצוותיה כאמצעי לחינוך ועיצוב העם, ובמרכזה דמותו של התלמיד חכם, והדרך השנייה מבליטה יותר את ההליכה בדרכי הנבואה וההתקדשות הנפשית, מתוך אמונה בקדושה הפנימית של ישראל, ובמרכזה דמותו של הנביא.
על פי דברי הרב קוק, המנטליות של האחים בהנהגת יהודה הדגישה יותר את השאיפה לקשר נבואי עם האלוהים והדגשת מידת האהבה אליו, בעוד שהמנטליות של יוסף הייתה שונה. היא הדגישה יותר את ההתחזקות בחוכמת התורה והנהגת מצוותיה, ושאיפה לצדיקות מתוך הדגשת מידת היראה. נראה לי שגישתו של הרמב"ם היא מיזוג של שניהם, אם כי במורה נבוכים, יש לומר, שהוא מדגיש יותר את מידת האהבה אל האלוהים ואת השאיפה לקשר נבואי.
כתוב שיוסף סיפר ליעקב אביו דיבה רעה על אחיו בני לאה. המדרש אומר שיוסף האשים אותם באכילת אבר מהחי, בזלזול באחים שהיו בני השפחות בלהה וזלפה, וכן שהם יוצרים קשרים עם בנות הארץ (מדרש רבה, פד, ז). מדרש זה מבטא את דעת בעלי המדרש לגבי המנטליות של יוסף שהיה מדקדק מידי במצוות וכל תפיסה אחרת של המצווה משלו, היה רואה כעברה ואיום על דרכו. אפשר גם לראות במדרש רמז לכך שיוסף כביכול פוסל את מנהיגותם של האחים. האבות, משה ודוד נבחנו במנהיגותם ברעיית הצאן. אכילת אבר מהחי מבטאת זלזול בבעלי החיים. זלזול בבני השפחות מבטא חוסר אחריות לכלל מרכבי העם וזלזול בחלקים מהעם. יצירת קשר עם בנות הארץ מבטאת אי הקפדה על טוהר הלאום ואלי גם נטייה לנהנתנות שאפיינה מנהיגים לא יהודיים. לעומתו דרכו של יהודה מנהיגם של בני לאה, הייתה יותר גמישה, ופחות מחמירה. רואים זאת למשל בהמשך, לגבי הקשרים של יהודה עם נשות האזור.
זריקת יוסף לבור ומכירתו לעבד
קשה לי לחשוב שיוסף היה הולך בגבעות הקוצניות עם כותונת הפסים שהייתה ודאי יקרה לליבו. לאחר מסע ארוך של יוסף מחברון לדותן, כאשר הוא מתקרב לאחיו, הוא פושט את בגדי המסע שלו ומתלבש בתלבושת המלכות הייצוגית שלו – כותונת הפסים ההדורה אותה קיבל מאביו. כותונת הפסים היא סמל לכך שיעקב בחר בו מכל האחים לשמשו וללמוד ממנו ובעצם סימן אותו כמנהיג המשפחה כשיתבגר. האחים שרואים אותו מרחוק, ומבינים שהחליף במיוחד לבגד בולט זה, בגד המתאים לחלומות השלטון של יוסף עליהם, מתכעסים עליו וחושבים להיפרע ממנו על התנהגותו. האחים שקינאו ביוסף ושנאו אותו ראו בו איום על יצבות המשפחה ועל עתיד העם שהם יהיו מייסדיו. הראב"ם כותב: "ומאמרו וישבו לאכול לחם, מורה שלא התחרטו על מה שעשו…וזה מה שמדגיש את גודל חטאם". כמו כן, הרמב”ם כותב במורה נבוכים שהטעם לכך שקורבנות חטאות ציבור הם שעירי עיזים, הוא כדי להזכיר תמיד לעם את החטא הציבורי של בני יעקב, שמכרו את יוסף לעבד, וטבלו את כותנתו בדם של שעיר עיזים (מורה נבוכים, ג, מו).
פרשת יהודה ותמר
אחרי מכירת יוסף לעבד, התורה פותחת חלון ומספרת את סיפורם של יהודה ותמר ורק אז ממשיכה ברצף המסעיר של קורות יוסף. נשאלת השאלה כיצד קשור סיפור יהודה ותמר לרצף של סיפור יוסף?
נראה לי שהתורה מספרת לנו בחלון זה על תהליך התשובה על חטאו, כאחראי על מכירת יוסף, אותו עובר יהודה, תהליך שהבנתו חשובה להמשך המאורעות.
בעת שיעקב התאבל על יוסף ואמר “כי ארד אל בני אבל שאולה”, יהודה, מנהיג האחים, יורד מאת אחיו, מתוך תחושה כבדה של אחריות אישית למכירת יוסף וגרימת הסבל הקשה לאביו. כמנהיג האחים, אם היה תומך בעמדת ראובן להציל את יוסף ולהחזירו לאביו, הרי ששמעון ולוי לא היו מעיזים להתנגד, ובני השפחות ממילא התנגדו פחות ליוסף.
בהמשך מסופר שנולדו לו שני בנים שנפטרו בצעירותם, אחרי שהתחתנו עם הצדקת תמר, שהמדרש אומר שהייתה אישה מיוחדת מצאצאי שם. אפשר להניח שיהודה אולי חש שזהו עונש מאת האלוהים, מידה כנגד מידה, על אחריותו לאובדנו של יוסף מעם יעקב אביו. יהודה מסרב לתת את בנו השלישי שייבם את תמר כלתו, ובכך מונע את הולדת המשך השושלת האמורה להוליד את בית דוד. אפשר לומר שיהודה ממשיך כך באופן מסוים את חטאו ליעקב ולייעוד הישראלי, וקטע בכך שתי שושלות מרכזיות שהיו אמורות לצאת מיעקב אבינו.
הרמב”ם כותב שבימי קדם, לא היה איסור להיות עם זונה, ולכן לא היה גנאי במעשהו של יהודה עם תמר שיהודה חשבה לזונה (רמב”ם, הלכות אישות, א’, ד’). הרמב”ם גם משבח את ישרותו של יהודה שלא רצה לקפח את שכרה של הזונה (תמר), וכן את צניעותו, וודאי שגם את נכונותו להודות שטעה (מ”נ, ג’, מט).
ר’ אברהם בנו כותב בפירושו לפרשה שאביו סבר שבימי קדם הייתה חובה גם על קרובי המשפחה של הבנים שמתו, לייבם את אשת הבן שמת ללא ילדים, לכן צדקה תמר שתבעה את זכותה לייבום מיהודה.
יש מפרשים שאומרים שתמר ידעה ברוח הקודש שהיא נועדה להוליד את המשך המשפחה החשובה שנועדה למלכות ישראל, וזה משמעות הביטוי שהיא ישבה “בפתח עיניים”. יהודה ששומע שתמר הרתה, שופט אותה, ובלי ידיעתו גם את ילדיו, למות. יהודה שופט אותה על סמך שמועה, וללא משפט וזה תמוהה, ואולי מרמז על צד דין שהתבטא גם ביחסו ליוסף.
כאשר מתברר העניין, והוא אומר שצדקה תמר ממנו. הוא מבין שכמעט וקטע את שלשלת הדורות הכול כך מרכזית לעם ישראל, שצריכה לצאת ממנו. יהודה בעצם מקשר את מותם של בניו והאירוע עם תמר, לחטאו הכבד במכירת יוסף. יהודה מבין בעמקות שחטא חטא כבד כשמכר את יוסף לעבד, וככול הידוע לו, גדע בכך את שושלת מלכות בית יוסף. הוא מבין עד כמה חמור חטאו ועושה תשובה גמורה. שלמות שורש האומה הישראלית חייב להיות, על פי הרצון האלוהי, להיות מבוסס על שנים עשר מרכיבים, שנים עשר בני יעקב. את חטאו של יהודה שלפי ידיעתו גדע את שושלת בית יוסף, ולולא יוזמתה של תמר היה פוגע גם בצאצאיו, צריך לראות כפגיעה קריטית בשלמות האומה, וזה מעבר לפגיעה האישית ביוסף וביעקב. התיקון והתשובה שעשה יהודה, מאפשרים לו לחזור אל אחיו ולעמוד בעתיד כמנהיג האחים, ולומר ליוסף בעת פגישתם במצרים כי הוא ערב לבנימין.
