נושא הכבדת ליבו של פרעה העסיק את כל המפרשים, שכן היסוד של הבחירה החופשית והאפשרות לשינוי דעה, היא יסוד מאוד מרכזי בתפיסה היהודית. אצל הרמב”ם נושא הבחירה החופשית מובלט מאוד, והוא יסוד לכל תפיסת האדם הייחודית שלו, ולקשר הבוגר עם האלוהים אליו הוא מכוון בתפיסותיו. בהקדמתו לפרקי אבות, בפרק השמיני בו הוא דן בנושא הבחירה החופשית של האדם, הוא מציג את נושא הכבדת לב פרעה כסתירה אפשרית ליסוד זה. טענתו היא שזהו מקרה חריג שנבע מבחירתם החופשית של פרעה ויועציו להרע ולהתאכזר לישראל עד כדי כך, שהקב”ה מנע מהם את אפשרות שינוי דעתם על מנת שיוכל להיפרע מהם וממצרים כולה. וכך כותב הרמב"ם: “אילו היה רוצה (רק) להוציא את ישראל, היה מאבד (משמיד) את פרעה וסיעתו, והיו (ישראל) יוצאים מהרה […] אבל רצה […] לעונשם על מה שקדם משעבדם (את ישראל) כמו שהבטיח ואמר: וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי […] ואי אפשר להענישם, אילו היו עושים תשובה” (שמונה פרקים, פרק שמיני).
בהמשך אומר הרמב”ם, שהיה עניין מיוחד להראות ולהדגיש שאלוהים עלול להעניש אדם שחטא חטא גדול, ולבטל את בחירתו החופשית שהיא עיקר האדם, כפי שעשה לפרעה. אם כך, לתפיסתו, עצם העניין של הכבדת לב פרעה וביטול הבחירה החופשית שלו היה כבר עונש, שכן נלקחה ממנו אחת הסגולות העיקריות שמאפיינות בן אנוש.
הרמב”ם מסביר גם באותו הפרק, שקיום נבואה כללית בדבר חטא שיחטא ציבור כל שהוא לעתיד לבוא, אינו מבטל את בחירתו של הפרט שיחיה באותה תקופה, שוודאי יוכל להחליט שלא לחטוא. כך גם נבואת אברהם על השעבוד ששעבדו המצרים את ישראל, אינה מחייבת מצרי פלוני שייקח חלק פעיל בשעבוד זה, ואינה מחייבת שעבוד כה אכזרי וחיסולם של התינוקות הזכרים. הרמב"ם כותב שם: "ואמרו: "כיצד נענש והוא אנוס?" כמו שחשבו, שפרעה וסיעתו נענשו על שלא שלח את ישראל. ואין הדבר כן, אלא כמו שביארנו, שפרעה וסיעתו היה עונשם מעם האלוהים על אכזריותם (לבני ישראל) לשעבר, והכביד את ליבם, כדי שלא יחזרו בתשובה, עד שתבואנה עליהם כל אותן המכות". לדעת הרמב"ם במקור זה, שהמצרים לא נענשו בגלל סירובו של פרעה לשלח את ישראל. הם נענשו מכיוון שפרעה וחלקים נרחבים מעמו, בחרו לחטוא באכזריותם לבני ישראל. מכיוון שחטאו, הכביד אלוהים את לב פרעה וסיעתו, כדי שיענשו המצרים כולם בכל המכות.
מה משמעות הכבדת לב פרעה מהבחינה של המתרחש בנפשו? נראה לי שהדברים אינם כה פשוטים וצריך לנסות לברר לאיזה הנחות נטה לבבו של פרעה. הכבדת לב פרעה לשחרר את ישראל, אין פירושה קפריזות או רוח שטות שנכנסה בו, אלא נטייה להנחות ולדעות מסוימות (מה שנקרא היום קונספציות). כדי לנתח אפשרויות שונות בהבנת מחשבותיו של פרעה, אפשר אולי לסקור את המאורעות בשנת מכות מצריים והשפעותיהן על הממלכה המצרית.
כאשר הופיע משה, הנסיך המצרי הגולה, לפני פרעה המלך החדש, ובפיו בשורה על דת חדשה בעלת עקרונות של צדק ומוסר, אין ספק שפרעה, שריו ויועציו, ראו בכך איום ישיר על חצר המלכות. הם גם הבינו שמשה ןעקרונותיו המוסריים, מאיים על המשך התרבות המצרית כולה, וכן סביר שירצה לבטל את העבדות במצרים כולה. לכאורה נראה שפרעה סרב לאשר את יציאתם של כל בני ישראל כולל צאנם, כי חשש שהם מתכננים לברוח ממצרים. אבל אולי הוא חשש שמשה מתכנן להשתלט על מצרים. אפשרות זו נראתה לו אולי יותר סבירה, מאשר לחשוב על עם רב שיצא לדרך ארוכה, ללא אמצעים, מתוך כוונה לכבוש את ארץ כנען. הוא אולי ראה כתירוץ, את דרישת משה לתת לישראל להכריז על דתם החדשה במדבר, תוך כדי שהם מתגבשים ככוח מורד בשלטון בית פרעה. יציאת גם הילדים והנשים ורכושם, יכול היה להיות מהלך נבון, כדי להגן עליהם בעת המרד מחוץ למצרים.
העובדה שהעם המצרי רצה להלוות לישראל כלים יקרים על מנת לקחת חלק, ולו מרחוק, בפולחן לאלוהי ישראל, משקף את מעמדו של משה בקרב העם המצרי, כפי שכתוב: “וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן יְהוָה אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרָיִם; גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה, גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה, וּבְעֵינֵי הָעָם”. מעמדו הרם של משה, הנסיך הגולה, בעיני העם המצרי, ודאי הגביר את חששותיו של פרעה. גם העובדה שעם ישראל יצא ביד רמה, ועל פי הפשט יצאו חמושים בנשק שוודאי קיבלו מהמצרים, תמכו בחששותיו של פרעה. בפרשה הבאה, כאשר הוא מתבשר שעם ישראל לא עצרו במדבר לחגוג לאלוהיהם, אלא מתקרבים חזרה למצרים, חששותיו אלו מתחזקים. הוא מתפתה בקושי לבבו ורשעותו לרדוף אחריהם. הוא חושב לתפסם, כאשר הם עדיין לא מוכנים למלחמה, ולהכותם מכה ניצחת.
אם כן, מנקודת המבט המצרית, היה סירובו של פרעה לשלח את ישראל לחגוג לאלוהים במדבר הגיוני, אלא שבגלל חולשתו של פרעה, היה חשש שייבהל מהמכות. הקב”ה צריך היה לחזק את לב פרעה כדי שלא ייכנע לפחדיו ממכות מצרים, ושלא ישלח את ישראל מוקדם, על מנת שיושלם כל סדר המכות ויושגו המטרות שלהן.
המהר”ל כותב שהמצווה לספר ביציאת מצרים פירושה בין היתר להדגיש שעצם ההוצאה של ישראל ממצרים, ללא קשר לניסים השונים, הינה תופעה חריגה מדרך הטבע. הוא מביא את המדרש המשווה את הוצאת ישראל ממצרים על ידי האלוהים, לרועה שמיילד את הבהמה המתקשה בלידתה, ומנתק את הוולד מהחיבור לאמו. לפי מדרש זה “היו ישראל בתוך מצרים כאילו מחוברים למצרים, טפלים עמהם, ואין להם מציאות בפני עצמן” (“גבורות השם” פרק ג’). בפרק נ’ב הוא מסביר את הפסוק “ויוציאנו ה’ משם ביד חזקה ובזרוע נטויה“. הזרוע הנטויה אלו מכות מצרים להכנעת פרעה ומצרים, ויד חזקה זה כנגד הוצאת ישראל שהיו משוקעים ומחוברים למצרים. לפי הבנתי, כוונתו שעם ישראל במצרים היה בטשטוש מוחלט של הזהות העברית, שנבנתה בעם במשך שנות העדנה שהיו באוטונומיה שבארץ גושן. שנים בהן חונך העם על ידי בני יעקב ללכת בדרך השם של האבות. עם ישראל, התפזר בארץ מצרים, ונטמע בתרבות מצרים. רבים כלל לא השתוקקו לצאת ממצב העבדות ולבנות מחדש את ייחודם כעם השם. לולא הרצון האלוהי ופועלו, לנתקו מחבל הטבור המצרי ולהוציאם ממצרים, הרי שמדרך הטבע, היינו אנחנו ובנינו עדיין עבדים במצרים. הבנת מסר זה שמדגיש המהר”ל, נראה לי שגם מבליט ומבהיר, שגם יציאתנו מהגלות הארוכה, ושיבת ציון בעת החדשה, הן פרי מוחלט של הרצון האלוהי.
בשורות טובות רוני
