בפרשת משפטים אנו נפגשים לראשונה בחוקה נבואית מפורטת, העוסקת בכל פרטי מרקם החיים בחברה האנושית. חוקת התורה מתחילה בישום עיקרון היסוד של חירות האדם אותו הנחיל אברהם אבינו לאנושות, ומבררת את הדינים העוסקים בעבדות. טבעי הדבר שעם שיצא זה עתה מעבדות לחירות, יבין את המרכזיות של עניין החירות ולכן את המורכבות של נושא העבדות ולכן פותחת הפרשה דווקא בדיני עבדות.
להבדיל מחוקות קדומות אחרות, כדוגמת חוקת המלך הבבלי חמורבי (המאה השמונה עשרה לפנה”ס), יש בחוקת התורה הדגשה רבה על כך שכולם עומדים למשפט באופן שווה, ללא משוא פנים וללא הבדל במעמדם ועושרם, דבר שהיה מהפכני בתקופה בה נתנה התורה.
ספר הברית שכתב משה
חלק מהנושאים בהם עוסקת התורה העסיקו אנשים שונים במהלך ההיסטוריה גם לפני מתן תורה, וכותב הרמב”ם: “שהתורה אף על פי שאינה טבעית יש לה מבוא בעניין טבעי“ (מ”נ, ב, מ), כלומר שלמרות שכל פרטי חוקת התורה נתקבלו על ידי נבואת משה, הרי יש כללים ועקרונות יסודיים בתורה שניתן להגיע אליהם גם ללא נבואה. ידוע שנכתבו חוקות קדומות או רעיונות לסידור החיים החברתיים, גם לפני מתן תורה. משה רבנו אינו עולה להר סיני כלוח חלק שמעולם לא הטריד עצמו בנושאים אלו. ודאי שבמשך ישיבתו במדיין, חשב על הדרך ליצירת עם מוסרי ודרכי שלטון נעלים, ואולי גם נפגש עם אנשים שהעבירו ידע בנושאים אלו. הנבואה בה קיבל משה את התורה האלוהית, שרתה על כלי מוכן, שחקר את הבעיות בהתנהגות האדם ובחברה האנושית, והשתוקק למצוא להם פתרון.
בסוף פרשת משפטים, כאשר יורד משה מההר, הוא כותב על ספר את כל דברי האלוהים שקיבל, וכתוב שלמחרת הוא לקח את “ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע” (כד, ז). לדעת רש”י ספר הברית נכתב לפני מעמד הר סיני ולא כפי סדר הכתוב (אין מוקדם ומאוחר בתורה).
אותו ספר הברית כלל מבראשית ועד מעמד הר סיני, וכן מצוות שהצטוו במרה. על פי מפרשים אחרים כלל ספר הברית גם את פרשת משפטים (ייתכן שחלקים מספר הברית נכתבו לפני כן). ומה הן אותן מצוות שנצטווה העם במרה שהתורה לא פירטה אותם? בפרשת בשלח כתוב: “שם (במרה) שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה’ אלוהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו” (שמות טו, כה). התורה סותמת ולא מפרשת איזה חוק ומשפט קיבלו במרה. הרמב”ם במורה הנבוכים מתייחס לפסוק זה וכותב: “כי תחילת הציווי שבא אחר יציאת מצרים הוא מה שהצטווינו בו במרה […] ובאה הקבלה האמתית ואמרה שבת ודינים במרה אפקוד (הצטוו) […] והמשפט הוא הדינים והוא הסרת העוול. זאת היא הכוונה הראשונה כמו שבארנו, ר”ל אמונות ודעות אמתיות והוא חידוש העולם (מצוות השבת) […] והכוונה עוד עם אמיתות הדעות היא להסיר העוול מבני האדם. הנה התבאר לך שהמצווה הראשונה (במרה) לא היו בה דברי עולה וזבח, אחר שהם על צד הכוונה השנייה כמו שזכרנו” (מ’נ, ג, לב).
אם כן לדבריו, כשלושה ימים אחר נס חציית ים סוף, ישנו אירוע מכונן בתולדות ישראל בו משה מקבל נבואה העוסקת ביסודות חוקת ישראל ומעבירה לעם במשך המסע במדבר עד מעמד מתן תורה.
אם נצרף לנאמר את הדעה שמשה קיבל שם גם את ספר בראשית, ובהמשך בהר סיני את עשרת הדיברות ואת המשפטים הכתובים בפרשה, הרי גם פרשות אלו נכללות כאמור באותו ספר הברית שהוא תמצית הכוונה הראשונית של התורה. ספר הברית כולל אם כן את עקרונות האמונה האמתית באל אחד בורא העולם (כלול במצוות שבת), אל הפועל ומשגיח בהיסטוריה, וכולל חוקה המיועדת להסרת העוול מחברת בני האדם. את מצוות התורה העוסקות יותר בצד הפולחני, או מצוות שנועדו לתקן את דרכי העבודה הזרה, רואה הרמב"ם כמצוות בכוונה שניה, כפי שכתב, והם כפי הנראה לא נכללו בספר הברית. ספר זה שהיו בו עקרונות מחשבה ואמונה, וכן עקרונות חברתיים כה מהפכניים, הוא הבסיס לברית בדבר ייעודו של עם ישראל, ואל יקל בעינינו שעליו אמר העם נעשה ונשמע.
הלכות עבדים
בפרשת משפטים אנו נפגשים לראשונה בחוקה נבואית מפורטת, העוסקת בכל פרטי מרקם החיים בחברה האנושית. חוקת התורה מתחילה בישום עיקרון היסוד של חירות האדם אותו הנחיל אברהם אבינו לאנושות, ומבררת את הדינים העוסקים בעבדות. טבעי הדבר שעם שיצא זה עתה מעבדות לחירות, יבין את המרכזיות של עניין החירות ולכן את המורכבות של נושא העבדות. לכן פותחת הפרשה דווקא בדיני עבדות.
חשוב להבין שנושא חירות האדם הוא מרכזי וראשוני לכל ההוויה האנושית, ובלי חירות חיצונית ופנימית, אין משמעות לקשר עם השם יתברך. גם ביחס לגר, לעני ולאלמנה מודגש מאוד האיסור לפגוע בהם, כחלק מיישום הערך של כבוד האדם וחירותו. בהמשך נידונים בין היתר דיני רצח, דיני נזיקין, גנבה, פגיעה מינית והדגשה על חובת הדיינים (והעדים) לחתור למשפט צדק. בכל הדינים יש הדגשה על אחריותו של האדם על מעשיו, ועל אחריות זו הוא נידון.
לעיתים ניתן לשמוע דעות המלעיזות על חוקת התורה הנותנת לגיטימציה לעבדות, חשוב לברר נקודה זו שכן עולה מבירור זה עניין עקרוני. התורה הכתובה, חוקיה ומצוותיה קשור לדו שיח שמקיים אלוהים עם המציאות האנושית, ולכן אינו מנותק מהנורמות ומהמנטליות האנושית בזמן נתינת התורה.
לפי עיקרון זה, לא רצה האלוהים לתת חוקים האוסרים כליל את העבדות, שהייתה נהוגה בכל העולם, כי האנושות רחוקה הייתה מאוד מהבשלות לקלוט מסר זה. עם זאת התורה עושה מהפכה מוחלטת בכל היחס לעבדים, מתוך כוונה לחנך ולהשפיע במהלך ההיסטוריה על האנושות, לבטל לחלוטין תופעה זו.
מכירת יהודי לעבד על ידי בית דין, מכיוון שגנב או חייב כספים שלא יכול להחזירם, הינו עונש הרבה יותר חינוכי ומועיל מעונש בית הסוהר שבימינו, שכן אין מפרידים את העבריין מהחברה, ולא גורמים לו להתחבר ולהיות מושפע מהעבריינים שבבית הסוהר. ישנו איסור לבזות בכל צורה שהיא עבד עברי, בעליו חייב לפרנסו כל ימי עבדותו, וכן הוא יוצא לחופשי בשנה השביעית. גם לגבי עבד כנעני, יש איסור להכותו באכזריות, וגרימת נכות לעבד, אפילו קלה, מחייבת שחרורו.
הרמב”ם כותב בנושא העבדות : “כל המצוות אשר ספרנום בהלכות עבדים, כולם חמלה, רחמנות וחנינה לאביונים. ומרוב רחמנות על העבד הכנעני הוא יוצא לחופשי, בחסרון באחד מאבריו (שגרם לו אדונו) […] ואפילו בהפלת שן […] ואין מותר להכותו אלא בקנה או בשוט (באופן שלא ייגרם לו נזק גופני), ואם ירבה להכותו עד שימות העבד, הרי ייהרג עליו כהורג שאר בני האדם. ואמרו לא תסגיר עבד לאדוניו (דברים, כג, טז) ויש בו רחמנות ותועלת גדולה […] והוא שנעזור למי שייעזר בנו, ולא נסגירהו לידי אדונו” (מ’נ, ג, לט).
תפיסת העבדות העולה מדברי הרמב”ם היא שהעבדות היא מצב חיצוני, ועבד כנעני אינו יצור נחות, אלא אדם בעל חירות וזכויות, שגם חייב בקיום חלק מהמצוות. ברור מדבריו שאסור להתאכזר לעבד כנעני. המלקות המותרות בקנה ובשוט, אין כוונתם מכות אכזריות ופוצעות, ואדון שהרג את עבדו חייב מיתה. גם מה שהתירה ההלכה להכות ולהעביד קשה עבד כנעני, כותב על כך הרמב”ם על פי חז”ל: “מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך. ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החוכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא ייצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו. חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים, ומקדמים מזון […] העבדים על סעודת עצמם. […] וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים. […] ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו” (הל'עב, ט’, י’ב).
אין ספק שהנחיות אלו לגבי היחס לעבד הכנעני כבן אנוש, כצלם אלוהים, הינם מהפכה על רקע ההתייחסות לעבדים בתקופות הקדומות וגם המאוחרות, בהם התייחסו אל עבדים כאל חיות (אפילו בארצות המערב עד לפני כמאה וחמישים שנה). הקריאה והלימוד על היחס לעבד בתורה ובדברי חכמים, במשך ההיסטוריה על ידי יהודים ולא יהודים, אולי היה מהגורמים העיקריים שהשפיעו על התפתחות הרוח האנושית שנלחמה על ביטול העבדות.
עונשים גופניים – גם יתר החוקים הכתובים בפרשה יש בהם נורמות שהיו יוצאות דופן לעומת הנורמות שהיו נהוגות גם מאות שנים מאוחר יותר. העמידה על דיוק הדין ללא משוא פנים לעשיר ולעני, למכובד והנחות, והימנעות מענישה גופנית כמו כריתת איברים שהייתה נהוגה בתרבויות שונות. בכל דיני הזקת הזולת, בין בממונו ובין חבלה בגופו, כל העונשים הם קנסות ממון על האשם, ולא עונשים גופניים. יש לזכור שבכל העולם היו מוציאים להורג אנשים גם ללא משפט מדוקדק, ומענישים במוות וקטיעת איברים גם על גנבות לא גדולות ועל גרימת חבלות (בעיקר אם הנפגע התובע היה רם מעמד).
